בדצמבר 1945, כחודשיים אחרי שחזר בדרך עקלתון מאַוּשוויץ לטורינו, התחיל פרימו לוי לכתוב את הספר הזה על השנה שלו במחנה הריכוז. תחילה כתב אחוז־בולמוס, כדי להשתחרר מייסורים, את הזיכרונות שהרעילו אותו, אבל האיש חסר הניסיון בספרות – שבינתיים מצא עבודה ככימאי, וכתב בלילות או במעבדה הכימית של המפעל – צמח כמעט בן־לילה להיות סופר ענק, שאת קולו החם, החכם והשלֵו אי־אפשר לשכוח. מטען הזיכרונות שינה את פניו והפך לספר הראשון במעלה מסוגו, ולאחת היצירות הגדולות של הספרות העולמית במחצית השנייה של המאה העשרים, "אחד מן הספרים הנחוצים באמת של המאה" (פיליפ רות).

לא נמצא בו התעכבות על הזוועות של מחנה הריכוז, ואין בו קינה או רגשות נקם. הספר מתבונן באנשים המרוֹקָנים, שהלאגר שלל מהם תו אחר תו של זהותם כבני־אנוש, תוהה "אם זה אדם", ונאחז ברגעי חסד של שרידי אנושיות, אשר בהם ומתוכם שב האדם להיות אדם.

מבחינות רבות אפשר לומר ש'אם זה אדם' מתורגם כאן לעברית לראשונה. לראשונה הוא מובא בסגנונו של פרימו לוי, על דיוקו, ובמלואו.

לספר מצורפת אחרית־דבר מאת מנחם פרי.