שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    אומן הסבך

    ארי דה לוקה
    מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו


     

    בקן אחר, אוּמן הסְבַך

    של הגוף והאוויר והצורות והתמונות

    מחזיק בנחישות באושר.

    ואלאס סטיבנס

     

    אילו היתה לנו באיטלקית אות קסמים, שכאשר מניחים אותה לפני פועל בעתיד קוראים אותו בעבר, וכאשר מניחים אותה לפני זמן עבר היא ממירה אותו לעתיד – איזה שימוש היינו עושים בה? האם לא היינו חושדים בסגולה הזאת, שמתייחסת לזמן כמו לחבל שקצותיו מסתבכים זה בזה כנחשי אביב? או אולי היינו מעריכים את הכושר לסובב את הקודם-לכן ואת הלאחר-מכן ולהפקיד אותם בידינו כקצוות של חבל? בתור אלפיניסט אני יודע שאפשר לסובב את שני קצותיו של החבל ולהיצמד אל האחד או אל האחר בלי עדיפות. בשפות האירופאיות המודרניות, וגם בעתיקות כמו רומית ויוונית, הפעלים עשירים בזמנים ובמודוסים עד לגוֹני-גוונים. העברית המקראית חסרה את שלל האפשרויות הזה, היא מרשה לעצמה עבר אחד ועתיד אחד, מגוננת על המקור ועל הציווי, מפקידה את ההווה בידי הבינוני-פועֵל ובקושי רואה בו "זמן ביניים". לכן היא נחשבת שפה בלי גוֹני-גוונים.

       
    ובכל זאת, היא ניחנה באות, שאם מוסיפים אותה בהתחלה, היא משנה את הזמן של הפעלים: את העתיד לעבר ואת העבר לעתיד. קוראים לאות הזו "וָו", והיא נכתבת בסימן הדומה למסמר, בצורת
    L הפוכה מלמעלה למטה ומימין לשמאל, ובדרך-כלל מתרגמים אותה במלת החיבור "e". העברים גם קלטו את האופי הגראפי של האות הזאת כצורה של מכשיר: וָו, קֶרֶס. המדקדקים מכנים אותה, לפי תפקידיה השונים, וו ההיפוך, וו הניגוד, וו החיבור. אני, שאיני משתייך לדיסציפלינה שלהם, מתעניין יותר בסימן הגראפי ומזהה בו לאו דווקא וָו, אלא תבנית של מפתח, מכשיר פשוט המשמש לפתיחת או לסגירת מנעולים ולרישום תווי נגינה.

       
    לפעמים, בהשפעת היין, אני רואה בה את הברזל המכוּפף של מי שאורג שטיח-קשרים, "אוּמן הסבַך". בין אצבעותיו ה-וו היא טוֹפֶר של הזמן, שכתבי-הקודש מאמצים אותו למטרתם: נוכל להשתמש בו, אבל לא נבין אותו במלואו, כמו את החשמל, את הדבורה, את החלום, את הגל.

       
    בקיצור, העברי של תקופת המקרא היה יכול לכתוב "אָהַבתי", או "וָאוהַב", במשמעות שבשבילנו היא זהה. אנחנו מתרגמים את שתי המלים באותן מלים עצמן, בזמן של עבר שהיה והושלם. אבל האם המשמעות המקראית באמת זהה? האם פעולה שהושלמה זהה לפעולה אחרת, שתופסת את העתיד בחוזקה בקרס וגוררת אותו כדי להשלים את העבר? אין זה אותו עבר עצמו, אבל לנו אין דרך להבחין בין השתיים. אנו מתבוננים דוּמָם בלשון שלנו נוכח העושר המפתיע של העברית, מבלי שנוכל להגיע עדיו. אנו נאלצים לוותר על צורה זו, ובסתר לבנו אנו רואים בה משהו מוזר.

     

    השימוש הראשון ב-וו כמפתח של זמנים מתרחש בפסוק השלישי של בראשית: "ויאמר אלוהים". ה-וו תופסת בקרס את הפועל-בעתיד (יאמר) ומשליכה אותו אל ה"אָמַר". קולו של אלוהים פורץ כאן לראשונה לעולם, כדי להכתיב את בריאת האור באופן הבא: "ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור". אותה וו, שהפכה במלה הראשונה את העתיד ל"אמר", מתמקמת לפני ה"יהי" השני של הפסוק ומחזירה אותו לאחור כדי לומר: "היה אור". האור שה"יהי" הראשון הכריז עליו מגיע לכלל השלמה.

       
    בפסוק הקטן הזה, אחד הקצרים במקרא כולו (שש מלים בעברית), תופסת הוָו פעמיים את העתיד ומחזירה אותו אל הפעולה הבראשיתית של הבריאה. יהי איפוא כך תמיד: בכל פעם שמישהו יקרא את המלים הללו, ייסוג למענו העתיד כדי לחזור על הנס הזה; ושוב תנבע מן החושך הבריאה של האנרגיה העצומה של כוכבי מערכת-השמש. כי בלשון הקודש הזמן כנוע, הוא כפפה שמסתובבת סביב עצמה, צורה שמשרתת את הבריאה.

       
    לצורך זה יושבת בָּראש האות וו, שערכה המספרי שש, כמספר המלים בפסוק שבָּחַנוּ. סכום כל האותיות בפסוק השלישי של בראשית הוא 813, ו-813 הוא גם הסכום של "ויבדל אלֹהים בין האור ובין החֹשך". צירוף-המקרים הוא חרוז והסבר – האות וו מבדילה בין העבר לבין העתיד כפי שהאור מובדל מן החושך, אבל בלי קודם-לכן ולאחר-מכן; האור והחושך פועלים לסירוגין, שקיעה ושחר הם מהפכים של האות וו לפני פוֹעַל.

       

    באמנות החזותית יש אמנים שמעולם לא זוהו בשמם, העוברים מדור לדור מכוּנים על-פי יצירה, למשל, אומן מזבח טוּכֶר בנירנברג, אומן האפוקליפסה של נוֹבָרָה, אומן הילד העליז. הייתי רוצה לכנות את סגולתה של האות וָו בשם: יצירתו של האומן של סבך הזמנים, שביקש לתת את הסימן הזה בַּלשון שבה התעתד לתַעתֵק את קולו. מתוך השם המפורש הקדוש שלו הוא חילץ את האות וָו כמו צלע והעניק לה שליטה על הפעלים.

       
    האות וָו מופיע גם בשורש של "לָמוּל", ראשי-התיבות בבשר של הברית בין אלוהים לבין אברהם. היא הסימן, החָרוּת גם בתוך דקדוק, של הברית בין האלוהות לבין שפת האם של ידיעתה.    

     

     

    פורסם ב-10.12.07

    ספריו של דה לוקה בספריה החדשה

    נוסח זה של הרשימה הוכן במיוחד על-ידי המחבר לאתר הספריה החדשה.

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    מבקרי השירה הלכו לים
    מנחם פרי
    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל
    דרור בורשטיין
    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי  וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>
    מחוץ לספרות:
    ההיה, או חלמתי חלום
    מנחם פרי

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה