שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    הצמתים בחיי והספרות הרוסית

    רנה ליטוין


     

    הפסיעות הראשונות של המתרגמת והמסאית רנה ליטוין בעולם, והצמתים המשמעותיים בחייה, היו שזורים בקלאסיקה של הספרות הרוסית: פושקין, צ'כוב, טולסטוי, גוגול, ואחרים, לכולם היה תפקיד בתקופות שונות של חייה.

    הקלאסיקונים של הספרות הרוסית סימנו את המפגש המשמעותי ביותר שלי עם העולם. אני מדגישה: לא עם האמנות – עם העולם. כי העולם תחת כנפה של אמי נחווה דרך השירים שהיא העתיקה לתוך פנקסים קטנים וקראה לי. זו היתה חניכה לא-מודעת לתמצית הדברים החשובים שיהיה עלי לדעת על טבע האדם ועל חייו. אבל קודם-כול היתה זו חניכה לצלילי השפה. אני אומרת צלילים ולא משמעות, מפני שהרבה מלים לא הבנתי והן נשארו לא-מובנות עוד זמן רב, אבל את הצלילים הבנתי מיד: רוך, או צחוק, או כוח, או לחש-רחש, והקשרים שבין משך לפסק, בין  מלה למלה, ומה הם מזכירים לי בעולם הדברים.

       
    "רְפָאִים מָלְאוּ חֻרְשׁוֹת וָאָחוּ; / עִם שַׁחַר הַגַּלִּים יָגִיחוּ / אֶל חוֹף חֹלִי שָמֵם וָרֵיק, / וְאַבִּירִים שְׁלשִׁים בְּנֵי-חַיִל / יֵצְאוּ בְּסָךְ מֵרְאִי הַמַּיִם, / וְאִישׁ-הַיָּם בָּהֶם דּוֹחֵק".  שַׁחַר-יָגִיחוּ-חולִי-חוֹף – זה הים מוקדם בבוקר ששומעים אותו לוחש, כי שקט כל-כך, כי אין איש, כי הכול  עוד ישן, כי היום עוד לא התעורר אלא אולי פקח עין אחת, ובאין רואה יוצאים מן המים נפילים חמושים ומוביל אותם איש משונה, איזה דוד עם עיניים ירוקות ועשבי-ים נתלים בזקנו הכחול. כמה מוזר. כמה שקט. כאילו  זה-עתה נברא העולם.


        

    [רִנה ליטוין]

    זה היה פושקין (הפתיחה ל"רוסלאן ולודמילה", מתוך 'הקמתי לי גל-עד', הקיבוץ המאוחד, 2005). ובאמת לא הבנתי מה זה "קֶשֶׁת- יָם", ומה זה "וְגַם סָבְתָא הַסַּפַּחַת" ומה זה "מֵצַח קְשֵׁה-חֹמֶר" ומי זה "שִלְדַי תַּשׁ-כּוֹחַ" – אבל למי איכפת שלא מבינים: הלוא הכול מוזר ולא נודע עדיין, הכול חדש ורענן, כי זה השחר שלי, הפסיעות הראשונות שלי בעולם ובתוך השפה, החול לבן  ונקי – איש עוד לא עבר כאן לפניי, אני הראשונה. וכך פושקין היה הכניסה לעולם הלא-נודע עדיין דרך צליל המלה והשׂאותיה, וההד ששמעתי הרחק בתוך נפשי נענה כאומר: זה מוכר, הייתי שם פעם, לפני זמן רב מאוד, במקום רחוק מאוד – "אֵי שָׁם, בְּמַלְכוּת נִדַּחַת, / בִּתְקוּפָה קְדוּמָה נִשְׁכַּחַת". כן, הייתי שם.

       
    האגדות של פושקין היו המפגש הראשון שלי עם השירה. אחר-כך באו השירים הליריים, שרק כעבור עשרות שנים זיהיתי אותם בתוך השירים הראשונים שלי, כשם שזיהיתי בהם את שיריו הליריים של לרמונטוב, שאם יספיקו לי השנים עוד אתרגם אותם לעברית.

     

    אחר-כך כבר קראתי בעצמי, והכניסה שלי לתוך עולם הפרוזה  היתה דרך "וָנְקָה ז'וּקוֹב" מתוך 'צ'כוב לילדים'. האומנם לילדים?! הייתי בת שמונה, אבל הסיפור הזה ביסס את השקפת עולמי לתמיד: המכתב של ונקה "לסבא בכפר" לעולם לא יגיע והשינה המתוקה שהוא ישן לאחר ששלח אותו היא אשליה איומה, שתפוג עם שחר כשיֵעוֹר אל מר יומו. כן, צ'כוב לימד אותי שאין גואל ואין מושיע, וכדי לשרוד יצטרך ונקה לדאוג לעצמו. אחר-כך, כשקראתי את המחזות, הבנתי שכולנו כותבים מכתבים אף-על-פי שאנחנו יודעים שלא יגיעו לתעודתם. כולנו מתגעגעים למוסקבה שלא ניסע אליה או לאהבה הגדולה שלא תתממש. לימים, כשחקרתי ותרגמתי את מרינה צווטאיבה ('המסע אל הים', הוצאת חרגול, 2007), מצאתי את הביטוי המושלם לזה בתיאור שלה למסע שערכה בילדותה אל הים הנכסף, הים שקראה עליו  ב"אל הים" של פושקין. כאשר היא מגיעה  אל הים הממשי – הו איזו אכזבה! אבל הו, איזו הארה: הים של פושקין – היא מבינה – לא בממשות הוא, כי אם בתוך נפשו, המוצאת הד בנפשה-שלה הגואה על גדותיה, נכספת בסהר לא מכאן ומאירה בזוהר לא מכאן, וכך היא מפנה את גבה אל הים הממשי ומתחילה לרשום על ציפחת הסלע: " שָׁלוֹם אֵיתָן סוֹרֵר וּפֶרֶא!" – וממשיכה את השיר כולו באותיות צפופות  ומהר-מהר, לפני שיגיע הגל וימחה את הכול.



    [א.ס. פושקין]

     

    גם ההתאהבות הראשונה המודעת באה לי בסגנון פושקין. כבר לא הייתי בת שש-עשרה, אבל לא עלתה על דעתי דרך אחרת להביע את רחשי לבי מאשר במכתב חשוף וגלוי בסגנון טטיאנה, אהובתו של יבגני אונייגין. מזלי הוא שאיזה קול צלול ושפוי בכל זאת עצר בעדי, וגם המכתב הזה לא הגיע לתעודתו – הפעם מפני שלא נשלח. לא קשה לתאר מה היתה תגובת הנמען לו היה המכתב מגיע. אכן, איך הגבולות מיטשטשים בשעת הגיאות!

       
    נטאשה של טולסטוי ('מלחמה ושלום', בתרגום לאה גולדברג, ספרית פועלים, 1952), לעומת זאת, העירה בי את ראשית התודעה הפמיניסטית: הרעיון שטולסטוי הועיד לנערה המקסימה הזו את גורל האשה המוזנחת, המתעסקת בחיתולים ובצבע הצואה של ילדיה, היה בעיני בלתי-נסבל. הוויכוח שלי עם טולסטוי נמשך שנים רבות: הוא השפיע על תפישת התפקוד שלי בבית, על המרד שלי באמא ובסבתא, על הסירוב במשך שנים רבות לעסוק בבישול, בתואנות מתואנות שונות, על העמידה על שוויון מוחלט במילוי מטלות הבית, וההידרשות המוקדמת לעזרים טכנולוגיים, לחסוך זמן למה שהוא בעיני חשוב באמת: היצירה שלי, הקריאה, וכיוצא באלה. המציאות, כמובן, הכתיבה מצדה את חוקיה שלה, אבל זה לא מנע את הוויכוחים והמאבקים. את טולסטוי צריך לקרוא שוב כעבור שנים, כדי להבין את נפשו החצויה של האיתן הסורר הזה, כדי להעריך את האנושיות הנדירה שלו ואת תבונת מעמקיו. נדרשתי לשנים של ניסיון כדי להגיע למסקנה ש"מותו של איוון איליץ'" (ב'איוון איליץ' ואחרים', בתרגום פטר קריקסונוב, הספריה החדשה, 1999) הוא אולי הסיפור הגדול ביותר שנכתב, ולא רק בספרות הרוסית. וכמו תמיד, מה שנחרט בזיכרונך הם הפרטים: איך נטאשה משתעממת, מה עובר בראשו של  אנדריי כשהוא רוקד אתה, פייר המחטט באף (ב'מלחמה ושלום'), או האופן שהאיכר המשרת מרים על כתפיו את רגליו של איוון איליץ' הגוסס – אולי המחווה האנושית המשונה, הדוחה משהו, אך החזקה ביותר העולה בזיכרון.



    [ל.נ. טולסטוי]

       
    וגוגול? הוא פירסם את הסיפור הראשון שלו אצל פושקין, בכתב-העת "סוֹבְרֶמֶנִיק" שערך, והסַדָרים לא יכלו לעבוד מרוב צחוק. אני שומרת את תרגומו לעתיד הקרוב, כדי לצאת למסעה מתגלגל והמטורף של נפשו ('הנפשות המתות', שיראה-אור בספריה החדשה). כבר ביקרתי בדירה האחרונה שלו, במסעותיי בעקבות הסופרים שתרגמתי (החשובים במסעות אלה מסוכמים ב'הייתי כאן', הספריה החדשה, 2005), והצצתי לתוך האח ההיסטורית שאליה השליך את כתב- ידו (מדריך הדומה לו כשתי טיפות מים, שערותיו ישרות כמקלות ונופלות על פניו, עיניו מטורפות, קיבל את פניי). ודוסטוייבסקי? וטורגנייב? ונאבוקוב? ובָּאבֶּל? וכל גאוני השירה שיצאו מתוך האדרת של פושקין? לכל אחד מהם תפקיד בתקופות שונות של חיי, ועוד ארחיב על כך את הדברים.

       
    ואשר ליצירותיהם שלא תורגמו עדיין,
    אין האדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, והמלאכה מרובה, כי אין ספק שמדובר בספרות העשירה ביותר בתרבות המערב והמשפיעה ביותר על הספרות העברית; ספרות שבהיקפה, במגוונה, בעומקה ובהישגיה האמנותיים, מתעלה גם היום על כל ספרות גדולה אחרת. אולי מפני שהיא תוצר של תרבות שמעולם לא חדלה להאמין במה שקוראים לו "הרוחני" – מסתורי, פתלתול, חמקמק  ומעורפל ככל שיהיה.



    *


    פורסם ב-21.1.08

    תרגומיה של רנה ליטוין לספריה החדשה

    'הייתי כאן' מאת רנה ליטוין

    הספרות הרוסית בספריה החדשה

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע
    עמוס עוז
    אומן הסבך
    ארי דה לוקה
    מבקרי השירה הלכו לים
    מנחם פרי
    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל
    דרור בורשטיין
    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי  וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>
    מחוץ לספרות:
    ההיה, או חלמתי חלום
    מנחם פרי

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    שמעון: רנה ליטוין היא בשבילי כל שהקלאסיקונים הרוסים הם בשבילה, העולם. אלא שאני יושב שם, בפתחה של רנה ליטוין, כמו בפתחו של צוהר. היא שם, אני רק מציצן מצוי. זה שהיא שם, מאפשר לי אותה שוטטות בטוחה ומוגנת ברחבי פושקין וצ'כוב, צווטאיבה וטולסטוי (בנעלי בית). אמנם רון הוא החבר למסע, אבל נותר שם מקום, וירטואלי, למשוטטים המצטרפים למסעות ומציצים (בדיעבד) מבעד לחלון אל העולם המופלא הזה של רנה והקלאסיקונים. כיוון שזמן האמת אצל הקלאסיקונים הוא נצח, הרי שגם אם אנחנו משוטטים, איתה, שנים אחרי, אנחנו שם, עדיין בזמן אמת. תודה.

    דוקטור מיכה פרנקל: רנה ליטוין היא גאונית המתרגמים בישראל. אני אומר זאת מתוך היכרות איתה במשך כארבעים שנה.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה