שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    הסיפורים שמאחורי 'סיפורי תל-אביב'

    יהודית קציר


    כמי-תהום נאגרים חומרי הסיפור באזורים החשוכים שמתחת לסף התודעה, מצטברים וממתינים, לפעמים במשך שנים. עד שיום אחד משהו קורה. זה יכול להיות אירוע טריוויאלי, כמעט סתמי, או חריגה קטנה, אבל משמעותית, מסדר החיים השגור. ואז נפתח להם פתח, למים, והם דוחקים לצאת, ומבקשים ללבוש מלים ולהתממש בסיפור.

       


    הנובלה "סוגרים את הים"
    – שגיבורתה היא אילנה, מורה חיפאית לספרות, השקועה בעבר ומסרבת להיפרד מילדותה ולהתבגר, ויוצאת למסע התפכחות כואב בתל-אביב – נולדה בשנת 1988 בקולנוע 'פריז' המיתולוגי ברחוב הירקון. 

       
    הייתי אז סטודנטית לספרות ולקולנוע, 'מהגרת' חדשה בתל-אביב.  מדי פעם נהגתי להיכנס לקולנוע, שהוקרנו בו ברצף, משעות הצהריים, סרטים משנות הארבעים והחמישים. יום אחד נקלעתי ל'פריז' בצהריים וגיליתי שאני היחידה באולם. מלבדי היו שם רק הקופאי שמכר לי את הכרטיס, איש-הסף שתלש אותו בכניסה, המוכר בקיוסק, המקרין ואיזו מנקה – חמישה-שישה אנשים שדאגו שאוכל להתפרקד לי על אחד המושבים וליהנות מן ההקרנה הפרטית. היום הייתי ודאי נהנית מהסיטואציה, אבל לפני עשרים שנה הייתי צעירה מדי ונבוכה. קיוויתי בכל מאודי שהדלת תיפתח, ומישהו יכנס לקולנוע ויגאל אותי מבדידותי.  ואז התחילו הפרסומות. לפני היות הטלוויזיה המסחרית הקרינו המון פרסומות בקולנוע – למקררים ומכוניות וטיטולים ובירה ועוד עשרות דברים שלא הייתי צריכה ולא היה לי כסף לקנות. ברגע הבודד ההוא היא נהרתה בי פתאום המורה אילנה, נכנסה לאולם והתיישבה ברווח של כיסא אחד ממני, כחברה דמיונית. שלמה לגמרי היא  נולדה– הגוף הרזה בשמלת קיץ פרחונית, העור החיוור המנומש, השיער  השָׁטני הדליל, המשקפיים, שפת-הגוף המהוססת, האופן שבו היא מדברת וחושבת.

       
    כעבור זמן, לאחר שנכתב שלד העלילה, זו היתה הסצנה הראשונה שכתבתי: אילנה נכנסת לראות את הסרט 'ליידי איב'  בהצגת צהריים בקולנוע פריז, ומגלה שהיא לבדה באולם. בסיפור עשיתי איתה חסד. כשמתחיל הסרט נכנס גבר צעיר גבוה ונעים, עם מבטא רוסי קל, גואל אותה מן הבדידות והמבוכה, מתיישב במרחק של כיסא אחד ממנה ומנסה ליצור איתה קשר. הוא קונה לה קולה בהפסקה, מציץ בה מדי פעם לדעת אם גם היא צוחקת ונהנית, וכשהסרט מסתיים הוא מציע לה ללכת לשתות איתו קפה. היא כמובן מסרבת, בתואנה שהיא ממהרת לפגישה עם תמי, חברת הילדות האהובה והנערצת, שלא ראתה זמן רב.

       
    אל דמותה הבדיונית לחלוטין של המורה אילנה 'התמגנטו' זיכרונות ילדות ונעורים שלי מחיפה: שיעורי הבלט בסטודיו המרתפי ברחוב מסדה, שאליהם הייתי נוסעת בכרמלית, ודמותה של המורה המיתולוגית ולנטינה ארכיפובה גרוסמן; דמויות ואירועים שנאספו וננצרו בי בבלי-דעת בשנותי הראשונות בתל-אביב, כשעוד חקרתי אותה במבט טרי ומשתאה של מהגרת; דמותו של הצעיר המפגר ברחוב אלנבי, שנופף וצעק למכוניות הנוסעות "סוגרים את הים, כולם לצאת מהמים!"; ושלוש האלמנות בדיזנגוף סנטר, שמדברות על בעליהן בזמן הווה.  אלה הפכו לחומרי סיפור על התפכחות והתבגרות מאוחרת.

     


    הסיפור "הנעליים של פליני"
     מטייל בשדות אחרים של הווייתי סמוך לתקופת כתיבתו.  כמו גיבורת הסיפור מילי, כשהייתי סטודנטית גם אני עבדתי כמלצרית בלובי של בית-מלון גדול הצופה אל הים, שכבר אז נראה בעיני כמיקרוקוסמוס אנושי בעל מאפיינים גרוטסקיים. כשכתבתי את הסיפור תיארתי כמה מיושבי הלובי הקבועים והמתחלפים, והנחתי למילי להגשים בעבורי כמה מן הפנטזיות שעזרו לי להעביר קטעי זמן מתים במשמרת המלצרות המייגעת  – התשוקה לשמוט מן הידיים מגש עמוס בכלים ולחזות בהם מתנפצים בעליצות על הרצפה, או הים שפורץ מחלונות הזכוכית וסוחף ללא הבחנה את כל הנקרה בדרכו, חפצים ובני-אדם, שנים רבות לפני התרחשות הצונאמי.

       
    'גיבור המשנה' של הנובלה הוא יהושע שפילמן, במאי כושל, שחולם לעשות סרט בנוסח פליני על אימו וקבוצת תיאטרון היידיש שלה. הוא  'מגלה' את מילי ומגשים בעבורה לרגע 'פנטזיית סינדרלה'.  במסע שהם עורכים יחד בניסיון 'להרים' את הפקת הסרט הוא מספר לה על פגישתו עם פליני בפסטיבל ונציה, ומראה לה את הנעליים שקיבל ממנו בהשאלה, שהוא שומר עליהן כעל בבת עינו, כדי שיום אחד יוכל להחזירן לבעליהן.

       
    דמותו של שפילמן נכתבה בהשראת דוד גרינברג, במאי של כמה סרטים דוקומנטריים וסרט עלילתי אחד, 'איריס'. בעיקר היה גרינברג מרצה מיתולוגי לקולנוע. בשנות השישים הביא ל'מועדון הסרט הטוב' בבית ליסין סרטים ממיטב הקולנוע האירופאי – של פליני, ברגמן וטריפו – שהיה מקדים להקרנתם הרצאה מעמיקה ואוהבת, בטון הדיבור האיטי והמתנגן הייחודי לו. בתחילת שנות השמונים לימד גרינברג בגימנסיה הרצליה קורס על  'אמנות הקולנוע' וקורס בתסריטאות. פעמיים בשבוע הייתי מגיעה בטרמפים מבסיס חיל-הים בחיפה, לגמוע את סודות האמנות השביעית, וכשהשתחררתי מהצבא נרשמתי ללימודי קולנוע באוניברסיטה. 

       
    הקדשתי לדוד גרינברג את הסיפור. הוא כבר היה חולה מאוד כשהספר ראה אור, באביב תשעים, אך עשה מאמץ להגיע להשקה, וההקדשה שימחה אותו מאוד.  חודשים ספורים לאחר מכן נפטר.

       
    הפתח שדרכו ביקש הסיפור לפרוץ נבקע יום אחד, כשחיכיתי במעבר החצייה בדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי, וקשישה אדמונית עם פני תוכי ביקשה שאעזור לה לחצות את הכביש. אחרי שחצינו היא סירבה להרפות מידי, וכך המשכנו יחד לאורך הרחוב, כשהיא מפטפטת ביידיש, שלא הבנתי. אינני זוכרת איך הסתיים הטיול הסוריאליסטי ההוא במציאות. בסצנה הפותחת את הסיפור מילי קונה לזקנה התובענית ארטיק שוקולד, וממשיכה ללכת איתה יד-ביד עד למזרקה בכיכר דיזנגוף, שם היא מופיעה בריקוד ובשירה ביידיש לפני קהל הקשישים המתפעל. רק אז מצליחה מילי לחמוק ממנה. לקראת סוף הסיפור היא מגלה שהקשישה היא אמו של שפילמן, שחקנית תיאטרון היידיש לשעבר, ושפילמן, שהצטייר בעיניה כבמאי כל-יכול, אינו אלא פנטזיונר תלוש, הנזקק למעשה להצלה שלה, כמו בכרזת הסרט 'הצילו את המציל' שתלויה על קיר חדרו של שיין, המפיק הפוטנציאלי של הסרט, שלא יתממש לעולם.

     


    הנובלה "מגדלורים של יבשה"
    – שגיבורה הוא ראובן שפיר, עורך-דין של ההסתדרות בצפון, על סף פרישה מאונס, והיא מתארת מסע בן יום אחד בתל-אביב בעקבות זיכרונות מעברו – נולדה מהיעלמות.

       
    באביב 1998 הייתי שקועה בכתיבת נובלה אחרת, 'העננים נוסעים, נוסעים'. אבי, שלפני פרישתו עבד כיועץ משפטי בהסתדרות בצפון, היה אמור להגיע לבית-הדין הארצי לעבודה בירושלים. הוא קבע עם בן-זוגי, שיאסוף אותו ברכבו מתחנת-הרכבת בתל-אביב, ויחד ימשיכו לירושלים. בן-זוגי לא ראה את אבי, המשיך בדרכו, ואבי, שוודאי חיכה עד שנואש, נעלם. הוא לא הגיע לבית-המשפט בירושלים ולא חזר לביתו שבמעלות. מכיוון שאינו נושא עימו טלפון נייד לא יכולתי לאתרו, ודאגתי לו מאוד. במשך שעות עברו במוחי תסריטים שונים ומשונים,חלקם מפחידים במיוחד. רק מאוחר בערב הוא נמצא – התברר שהחליט באופן ספונטני לנסוע לבקר קרובת משפחה בעפולה. שעות הדאגה הארוכות בקעו את הפתח שדרכו פרץ הסיפור בבת-אחת, ודחק הצידה את הנובלה שהייתי שקועה בכתיבתה. במשך כחודשיים העריתי בבהילות אל תוך המחשב חלקים מן הביוגרפיה של אבי, שהיו לביוגרפיה של ראובן שפיר, וזיכרונות אמיתיים ובדויים מילדותי בחיפה ומחייו שלו. חוויותיו מן השנים שבהן שירת כסוכן מוסד במרוקו, בראשית שנות השישים, שעליהן הרבה לספר לי, הפכו בנובלה לקטעי מונולוג שראובן אומר אל מצלמת הוידאו של בנו עופר, במאי של סרטים דוקומנטריים. 

       
    את זרם התודעה האלגי, המקונן על קריסת המדינה בעקבות רצח רבין,  'שאלתי', באופן מודע יותר או פחות, מגיבורי הרומאנים של יעקב שבתאי.

       
    כמו אילנה ומילי, גם ראובן שפיר עובר אודיסאה של גילוי, אכזבה והתפכחות, ובסוף היום הוא מוכן להתבונן בחייו בהווה ולתכנן את העתיד, כשהוא חף מאשליה עצמית, ואולי רק ממיר את האשליות הישנות בחדשות.



    פורסם ב-24.2.08

    'סיפורי תל-אביב' (הספריה הקטנה, 2008)
    ספריה של יהודית קציר בספריה החדשה

    כל ספרי הספריה הקטנה בהנחה במועדון הספריה החדשה.

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    לתקן את החמצת האהבה: מ'אקלים הבית' עד 'זה הילד שלנו'
    אלון אלטרס
    הצמתים בחיי והספרות הרוסית
    רנה ליטוין
    הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע
    עמוס עוז
    אומן הסבך
    ארי דה לוקה
    מבקרי השירה הלכו לים
    מנחם פרי
    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל
    דרור בורשטיין
    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי  וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>
    מחוץ לספרות:
    על החוק להגנת תרבות הקריאה
    מנחם פרי ותמר פלג
    ההיה, או חלמתי חלום
    מנחם פרי

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה