שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    לא לכתוב ולהישאר בחיים

    רווה שגיא


    סופרים כותבים כאן בדרך כלל למה או איך כתבו את ספריהם: כיצד נולד הרעיון, מה הוביל להיווצרות הסיפור ולכתיבתו. חשיפת-הקרביים הציבורית של אחורי הקלעים.

       
    למה לכתוב על כתיבה? את מי כל זה מעניין?

       
    כשאני חולף ברחוב על פני בניין, או עובר לפני גשר מרשים, לרוב אינני מוצא את עצמי מתעניין בעבודת הצנרת או בחיווטי החשמל הפנימיים, ולא אקרא ריאיון חושפני בעיתון סוף-השבוע עם מניחי הפיגומים.

       
    יהיה יומרני מצדי לכתוב על כתיבה, בעיקר משום שאין לי מושג ממשי כיצד נכתבים סיפורים או ספרים, היכן ומדוע הם נוצרים. ואולי קשה לי לכתוב על כתיבה משום שבראש-ובראשונה אני רואה את עצמי כקורא. כתיבה, אצלי לפחות, היא תוצר-הלוואי של קריאה בספרים אחרים.

       
    משעשע אותי לשמוע סופרים אומרים משפטים כמו "הכתיבה בשבילי היא עניין של חיים ומוות", או "הכתיבה הצילה אותי", או "כשאני לא כותב חיי אינם חיים". בעולם שבו יש עודף של כותבים, ובכל דקה רואים בו אור מאות ספרים חדשים ומיותרים, בעולם כזה – לא לכתוב זו פריבילגיה אמיתית. פעולה חתרנית. רק בתקופות שבהן אני לא כותב נוצרים אצלי סיפורים, דמויות צצות וחוטי עלילה נרקמים.

       
    לא, הכתיבה לא חשובה לי כמו הקריאה. אני יכול לומר בכנות שבלי הכתיבה אני מסתדר לא רע, אבל כשאני לא קורא – מסיבות שבדרך כלל אינן תלויות בי – אז באמת חיי אינם חיים.

       
    בתקופות שבהן אינני קורא, מכל מני סיבות ואילוצים חיצוניים, מתערער אצלי האיזון הפנימי. אני חסר מנוחה ונוטה לאמלל את הסובבים. אני נעשה גס-רוח ותוקפני, אני חווה סבל גופני. כשאני לא קורא אני מרגיש חשוף, חסר הגנה אל מול הרעש הבלתי פוסק והבלתי-נסבלוּת של מציאות החיים.

     

    סופרים רבים טוענים שבתקופות של כתיבה אינם יכולים לקרוא ספרים של אחרים (או במלים אחרות: "אין לי זמן לקרוא את הספר ששלחת אלי, מי נתן לך את המספר שלי?"). אצלי זה עובד אחרת. אני לא יכול לכתוב בלי לקרוא. הקריאה היא תנאי הכרחי לקיום הכתיבה שלי. כשאני מדפדף בספרים שכתבתי אני יכול להיזכר בספרים שקראתי בזמן כתיבתם.

       
    כדי לכתוב צריך לצאת אל העולם, לראות אנשים, לצותת לשיחות, ללקט מראות ונופים. ואילו כדי לקרוא די בשלווה פנימית. למען האמת, אני לא מסוגל להבין אנשים שאינם קוראים ספרים. אני יודע שהם קיימים, נתקלתי בהם פעמים רבות בחנויות ספרים (רכישת ספרים היא תחביב הרבה יותר נפוץ מקריאתם), והם נותרו בעיני יצורים משונים, בלתי מפוענחים. לעומת זאת, כשמזדמן לי לראות מישהו קורא בספר – ברחוב, ברכבת או בבית-קפה – קשה לי להתיק ממנו את מבטי, כאילו חוטים סמויים של אחווה נדירה קושרים בינינו.

     

    הכתיבה בשבילי היא תירוץ לקרוא. לפעמים, לצורך תחקיר, קרה שביליתי חודשים בקריאת ספרים בנושא שבסוף נשאר מחוץ לסיפור. כל-כך הרבה פעמים הזמנתי ספרים באמזון רק כדי לגלות לאחר הקריאה בהם שאינם נחוצים לי.

       
    כל הספרים שקראתי טומנים בחובם את זיכרון הקריאה שלי. כשאני סוקר את שדרות הספרים בספרייה הביתית שלי, ונתקל ב'מחזיר אהבות קודמות' של יהושע קנז, אני חוזר מיד לדירה השכורה והמעופשת ששכרתי באבן גבירול. 'האגם' של יסנורי קוובאטה מזכיר לי את פריחת עצי הסיגלון ברחוב בארי באביב. 'איזון עדין' של מיסטרי שולח אותי באחת לירח הדבש שלי במלון פורסט פארק בקפריסין.

       
    הספרים בביתי נמצאים בתנועה מתמדת ובתחרות על תשומת לבי. יש להם איזה מנוע פנימי שמניח אותם לפני במקומות שונים ומשונים. הם נעים מערימת הספרים החדשים אל השידה שליד המיטה, לשרותים, לכוננית בסלון, לשולחן האוכל, לזרועות הכורסה, לשולחן העבודה או למדף הספרייה הביתית, רק כדי להישלף משם שוב כעבור שנים.

     

    אז איך בכל זאת אנחנו כותבים? לגבי עצמי אני יכול להעיד שקודם כל בעט פיילוט כחול 0.5 על גבי פתקיות צהובות דביקות, אחר-כך על דפי שורה ולבסוף במחשב. אחרים עושים זאת בדרכם שלהם. מה שאני יודע בוודאות הוא שרוב הסופרים הטובים החלו את הקריירה שלהם כקוראים.

     

    זה למעלה משנה שאני עסוק בלא-לכתוב רומאן. אי הכתיבה שלו ממלאה את רוב זמני. אני חושב עליו כל הזמן והוא מבשיל בראשי ועל פתקיות צהובות על לוח השעם בחדר העבודה שלי. אולי בעוד שנה אחליט להעלותו על הכתב, אולי לא. זה לא משנה.

      
    בינתיים אני קורא.

     

     

    הטכנולוגיה של הכתיבה

     

    לא תמיד היה לי לפטופ לכתוב עליו. יש לי חיבה משונה לחפצים ישנים כמו ה-iMac שלי, נאמנות למחשב שעליו נכתבו ארבעה ספרים, שלל ביקורות ספרים, מני מאמרים ואינספור רומאנים וסיפורים גנוזים.

       
    לפעמים אני מרגיש כמו הסופרים האלה שמתעקשים להמשיך ולכתוב על מכונת כתיבה שאת סרטי הדיו שלה הפסיקו מזמן לייצר, במיוחד כשאשתי טורחת לפרט לי את מגבלותיו של המחשב "הישן" שלי (עשר שנים), לעומת יתרונותיו של החדש, או את יתרונותיו של
    PC על ה-Mac. לא עוזרת הטענה שלי שאת הכלבה שלנו לא החלפנו כשהזדקנה והטיפול בה התייקר, ושגם עליה, על אשתי, למרות שעברו כבר עשר שנים, אני עדיין לא מוותר.

       
    גם טיעונים הגיוניים לא עובדים עלי, כמו זיכרון של כך-וכך ג'יגה או נפח דיסק שיכול להכיל המון דברים שאני לא מבין. גם לא העובדה שבארץ שלנו רוב האנשים בעיתונות הכתובה או בתעשיית המו"לות והדפוס מתחילים לגמגם כשאתה אומר להם שאתה יכול לשלוח להם את הקובץ במייל אבל הם יאלצו להמיר אותו כדי לפתוח אותו ב-
    Word.

       
    המחשב החדש שלי מסוגל לעשות המון דברים ומהר. הוא נייד ואני יכול לקחת אותו אתי לכל מקום. הוא יכול להתחבר לאינטרנט כמעט בכל בית-קפה, בלי חוטים שמתחברים לקיר. הוא גולש במהירות אדירה. הוא ניחן ביכולת לצרוב גם דיסקים של מוסיקה גנובה וגם
    DVD, למקרה שאחליט לגנוב את קניינם הרוחני של יוצרי טלוויזיה וסרטים.

       
    בקיצור, המחשב החדש שלי יכול לעשות מהר המון דברים שאני לא צריך – או כאלה שעד שלא היה ברשותי לא ידעתי שאני צריך. אפילו את הרשימה הזאת אני כותב על הספה בסלון בזמן שהוא חורך את ירכיי.       

       
    המחשב החדש שלי אמנם עלה הרבה יותר כסף מן הקודם, אבל הוא כל-כך מהיר ויעיל שאני אפילו לא מרגיש שאני מבזבז את הזמן שלי.

       
    ומשום-מה, תמיד כשאני חייב להדפיס משהו מיידי או לשלוח קובץ דחוף לאיזשהו מקום, משהו במחשב החדש לא פועל כמו שצריך. עשרות דפים ריקים או מג'וברשים נפלטים לי מהמדפסת, הקובץ שהגיע במייל אינו קריא, או שאפלה מסתורית יורדת על המסך הרחב והדק שלו בגלל סוללה ששכחתי להטעין.

       
    או-אז, אחרי ניסיונות עקרים, הרבה עצבים ושיחות טלפון עם ילדים קטנים שנקראים טכנאים, אני נזכר במחשב הישן והנאמן שלעולם לא איכזב אותי. את כל התקלות האפשריות שלו אני כבר מכיר ויודע לפתור, בדיוק כפי שהוא מכיר את כל מגרעותי. תמיד הוא עובד בלחיצת כפתור ותמיד הוא נמצא במקום הנכון בחדר-העבודה שלי, בדיוק על השולחן שעליו אני רגיל לעבוד, מול הכיסא עם טביעת הישבן שלי.

       
    אז יש לי עכשיו שני מחשבים – אחד איטי ומסורבל ונייח שעליו אני עובד, והשני מהיר וקל ונייד שעליו אני אוהב להדביק פתקאות צהובות עם תזכורות חשובות, לשחק משחקי מחשב ברשת ולצאת לבתי-קפה.

       
    לאשתי אמרתי שזאת רק תקופת מעבר, שאני מתרגל למחשב החדש. בתוכי אני מתפלל שהמחשב הישן לא יתקלקל לעולם, ומנסה להכין את עצמי למשבר שיגיע כשזה בכל זאת יקרה.



    פורסם ב-11.8.08


    'כל הדרכים' מאת רווה שגיא

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    מסע בכתב רוח
    מנחם פרי
    "עושה לו להתנחם כנפיים" – על שתי ציפורים של יאיר הורביץ
    טל ניצן
    לא היה זה אושר, אף לא חיים...
    אילת נגב
    סיפורי טיפולים
    מרדכי גלדמן
    ביקורת בורחת מספר
    מנחם פרי
    העיר הנסתרת
    לידיה ז'ורז'
    חופשייה מהיסטוריה
    ריאיון עם אנה אנקוויסט
    מקום הטעם
    שרי גוטמן
    עכשיו, כשהספר נגמר
    דויד גרוסמן
    נולד אל הים: על היחסים שבין גיבור למספר
    אבירמה גולן
    הסיפורים שמאחורי 'סיפורי תל-אביב'
    יהודית קציר
    לתקן את החמצת האהבה: מ'אקלים הבית' עד 'זה הילד שלנו'
    אלון אלטרס
    הצמתים בחיי והספרות הרוסית
    רנה ליטוין
    הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת א.ב. יהושע
    עמוס עוז
    אומן הסבך
    ארי דה לוקה
    מבקרי השירה הלכו לים
    מנחם פרי
    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל
    דרור בורשטיין
    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי  וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה