שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    פגישה נוספת
    יניב איצקוביץ'

    כשהתחלתי לכתוב את 'אדם וסופי' לא ידעתי על מה יהיה הרומאן. לא פעם הרגשתי כמי שמסדר תמונות באלבום רק כדי שלא יישארו פזורות באיזו מגירה שכוחה. אבל יום אחד נתקלתי במודעה שהיתה תלויה על אחד הפיקוסים בשדרות רוטשילד:

    הציבור מתבקש לעזור:

    נעלמה בחורה בת עשרים-ושבע, בערך מטר שישים, שיער חום גולש, עיניים ירוקות. ראיתי אותה בפעם האחרונה לפני שבוע, כשיצאנו לארוחת-ערב. מאז היא לא עונה לטלפון. אני ממש דואג, אולי היא נחטפה. אנא עזרו לי.

    המודעה ריגשה אותי כאילו הרגע סיימתי לקרוא שיר מושלם. וליתר דיוק, המודעה הזאת היא שיר מושלם. במקום להתנחם ש"יש עוד הרבה דגים בים" מצא מחבר המודעה דרך נפלאה להביע את כמיהתו לפגישה נוספת, אולי אפילו לאפשרות שיוכל לתקן את מה שהשתבש – ומהי הספרות אם לא התעקשות חסרת פשרות על פגישה נוספת? ומהי הכתיבה אם לא התקווה לתקן? 
       
    'אדם וסופי' מבטא את ההשתוקקות לפגישה נוספת. כמעט כל הדמויות שלו נלחמות על חייהן במאבק אחרון לתקן, אפילו את מה שכבר אינו ניתן לתיקון. כדי לעמוד במשימה הקשה הזאת נדרשות הדמויות להצמיח כנפיים ולדאות על-פני מרחב העובדות. כלומר, הן מוכרחות להביט בתמונות חייהן ממרחק שיאפשר להן לארגן אותן בתוך אלבום, וכך לשכך את כאב הזיכרון.
       
    מסגרת הרומאן היא חקירת רצח: אדם שלוסר וחברו זוהר מלאכי נמצאים ירויים במחסן ירקות ביפו, האחד שקוע בתרדמת והשני הרוג. אף שאין זה רומאן בלשי, חקירת הפשע היא שמוליכה את הסתעפויות העלילה. גם כתיבה היא סוג של חקירה – חקירת האפשרויות. ראשיתה במשהו לא-מובן ולא-מדובר שטורד את הנפש ומבקש ביטוי. 
       
    כך אני מתחיל: נובר בתוך השתיקה. הסצנה שעוררה אותי לכתוב את הספר לקוחה מחייו של סבי, משה איצקוביץ' ז"ל. כשהיה בחור צעיר עלה סבי בעקבות חברתו לטרנספורט הראשון, אפילו שלא היה "משובץ" ברשימות הנאצים. שנה לאחר מכן הצליח להימלט מאושוויץ וחזר לעיירה שלו. חברתו ניצלה אף היא. יום אחד הצטלבו דרכיהם ברחוב והיא קראה בשמו. סבי אפילו לא הסתובב לקראתה. הוא לא רצה לראות אותה יותר. עם הזמן נשא את סבתי, גידל ילדים, עלה לארץ וזכה לנכדים. אבל עשרות שנים לאחר אותה פגישה, כששכב על ערש דווי, אמר לאבי: "אני נענש על מה שעשיתי לה". 
       
    מה גרם לסבי להתנער ממנה? כיצד עיצב הזיכרון הזה את חייו? למה נזכר דווקא בה לפני מותו? אינני יודע. לכן כתיבה היא חקירה של אפשרויות. וכך התגלגלה התמונה הזאת אל הספר לדמותו של מנחם, אביו של אדם, ניצול שואה שזכרונו מתחיל להיטשטש, ובחלומותיו שבה ומופיעה הלן, חברתו-משכבר שהתכחש לה. זיכרון הכרוך באשמה עומד בלב הספר ונוכח בכל עלילותיו.

    נהוג לדמות את הוצאתו-לאור של ספר ללידה. החוויה שלי שונה בתכלית. הלוא הדמויות ב'אדם וסופי' נולדו כבר לפני שלוש שנים, ומאז אני חי במחיצתן מדי יום, מגדל ומטפח אותן, לומד אותן, ולומד דרכן על עצמי. הוצאת ספר מזכירה לי יותר הליכה עם ילד לאסיפת-הורים. הנה אני נכנס עם הילד לכיתה, סוללת מורים ניצבת לפנינו, מחליפים כמה מלים כדי לשבור את הקרח, ומיד מתחילים: הילד מצוין כאן אך מוכרח להשתפר שם, הילד פעיל מאוד אבל לעתים פעיל מדי, זאת אומרת, לא מרוסן... וכך אני יושב ומקשיב לביקורות על הספר: איך מזדהים עם הדמות הזאת ולא מבינים את האחרת, למה אוהבים את הסוף אבל היו מעדיפים שיתרחש בו גם כך-וכך. ואני מרגיש שהדמויות מסתכלות בי באכזבה: למה אתה לא מגן עלינו? איך זה שאתה לא נלחם על כבודנו? אבל קשה לי להסביר להן שהתפקיד שלי הסתיים. לתדהמתן אני שותק ומפקיר אותן לנחלת הכלל. אני מוכרח להפנות להן את הגב. 
       
    זהו. כבר לא אנסה להבין את אדם כשאצא לטיול עם הכלב. לא אחשוב מה סופי היתה מצלמת עכשיו. לא אתווכח עם זוהר מלאכי העירום על ספסל בשדרות בן-גוריון. לא אקפוץ לבקר את מוריס בכרם התימנים. לא אראה את מנחם מפזז בין נאצים ליהודים. לא אחפש בחתולי הרחוב את פרנץ ואת פליצה. אולי בארתור פאנסה עוד אוכל להתנחם. מארתור קצת קשה לי להיפרד. 
       
    אמיר, אחת הדמויות בספר, אומר לסופי שדווקא במחיצתה יש לו יותר מקום: "וזה מוזר, כי אמור להיות לי יותר מקום בלעדייך, יותר חופש, יותר אפשרויות, אלא שאז המרחב העצום הזה הופך להיות חלל. אבל דווקא כשאת באה, יש יותר מקום, אפילו לעצמי". כך אני מרגיש כלפי הדמויות שהצטופפו בעולמי בשלוש שנים האחרונות: דווקא במחיצתן היה לי יותר מקום. הן העניקו לי מרחב לצמוח וסיכוי להשתנות. ודווקא עכשיו, כשהן עוזבות, מתפנה המרחב והופך לחלל גדול. 
       
    הוצאת ספר לאור דומה יותר לפרידה.


    פורסם ב-1.1.09.

    'אדם וסופי' מאת יניב איצקוביץ'

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    ביופסיה לילדות
    עדנה נוי
    אוהב אנתולוגיות 
    משה רון
    עובר ושב 1: זנדבנק, לאור והולנדר על 'כל השירים'
    מנחם פרי
    בדידותה של אמריקה הלטינית בישראל
    אורי פרויס
    חשבון-הנפש הגברי
    איימן סיכסק
    פורטוגזי לסירוגין
    ערכה ותירגמה: תמר פלג
    לא לכתוב ולהישאר בחיים
    רווה שגיא
    מסע בכתב רוח
    מנחם פרי
    "עושה לו להתנחם כנפיים" – על שתי ציפורים של יאיר הורביץ
    טל ניצן
    לא היה זה אושר, אף לא חיים...
    אילת נגב
    סיפורי טיפולים
    מרדכי גלדמן
    ביקורת בורחת מספר
    מנחם פרי
    העיר הנסתרת
    לידיה ז'ורז'
    חופשייה מהיסטוריה
    ריאיון עם אנה אנקוויסט
    מקום הטעם
    שרי גוטמן
    עכשיו, כשהספר נגמר
    דויד גרוסמן
    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה