שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
שלושה, פאול צלאן

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    דרוּש לחשן / חגי ליניק

     
    פתיחת הספר:


    אותו ערב חזר נחמיה הביתה ופיו שותת דם. הוא נכנס לחצר בצעדים מגושמים, פתח את דלת הכניסה שמעולם לא ננעץ בה מפתח, נכנס אל הסלון האפלולי והתיישב בכבדות על הכורסה. מירה אשתו ישבה במקומה הקבוע, על הכיסא במרפסת    מרפסת מוגבהת מן הקרקע, תלויה באוויר, ממשיכה ברצף את הסלון, צפה לעבר הרחוב. לוחות האסבסט האפורים של התריסים עמדו לשמאלה זקופים כחיילים, לחוצים כאקורדיון אל דופן הקיר, גובהם כמעט שני מטרים. בימי חורף סוערים היתה מוליכה את התריס המוביל, והם נעו בעקבותיה זה אַחַר זה, החליקו בשיירה מקצה אל קצה, חסמו את מתך הגשם.


    נחמיה אמר שהחליט לעקור את כל השיניים.


    היא שאלה לָמָה.


    אור קלוש מפנס רחוב בעל צוואר קמור זרם פנימה והשתרע בחלל הסלון, הטיל צללים לכל עֵבר. אם יתפתה וידליק את האור בסלון, תקום, תצא לגינה החשוכה ותשב מתחת לעץ. האור מגרש אותה. נחמיה שיער שחיבתה הגדולה לחושך קשורה לַזמן. הזמן שט על קרן אור כגרגר אבק חסר־משקל, ובחושך הכל עומד, סטטי. בחושך הזמן מתנוון, התנועה קורסת. רק מירה פועמת. ואולי, חשב לעצמו נחמיה בלגלוג, אולי היא חושבת בינה־לבינה שאם תשב לבד בחשכה ותתאמץ עוד קצת, עוד טיפה, ותמתין בסבלנות, ללא כל תזוזה, כמעט בלי לנשום, עטופה בדממה, לא רק שתעצור את הזמן, אלא, בעזרת כוח אימהי שטמון בה, גם תצליח לפוררו. ועד שיתחולל בתוכה הנס, עד שיגיע אותו רגע שיהיה רק שלה, תשב לילה אַחַר לילה על כיסא חסר מסעדי זרועות, גבה אל הסלון, פניה אל הרחוב, ומבטה תקוע בכביש אספלט שחור שעוטף את היישוב כטבעת חנק. נחמיה בלע את הרוק.


    לעולם לא יצטרף אליה. הוא הולך במסלול אחר, מעשי. מסלול שיאפשר לו להשתמש בעבר כמַקפֵּצה אל העתיד. מסלול שמשתמש היטב באסון שפקד אותם. באסון שלהם. בהיסח־הדעת טילטל את חפיסת הגפרורים שהחזיק דרך־קבע בידו השמאלית, ונַעֲנָה בקול קשקוש של כפיסי העץ. הוא שלף סיגריה והניחה בין שפתיו. משך גפרור מן החפיסה וחיכך את ראשו בתנופה. הלהבה פרצה בקול פצפוץ, ילדותית ונמרצת כאילו היא קצה חוט, ומיד התכנסה כחולה־צהובה. נחמיה המתין שהטקס יסתיים, שהעשן יתפזר. רק אז קירב את להבת הגפרור והצית את הסיגריה. פניו הוארו. נחשף שפם חום, ומעליו הזדקר אף ישר, מפריד בין עיניים חומות, קטנות ושקועות. מעליהן מוביל מצח גבוה לשיער שמתערסל בשלושה גלים כלפי מעלה, והלאה משם    אלוהים גדול. 
     

    ---

     

    עוד טעימה מתוך הספר:


    נחמיה ישב בסלון ושיחק בתקליט השחור המיניאטורי, שהיה תלוי על מחזיק־המפתחות של הוויליס. אשתו ישבה במרפסת, צפתה לכיוון התחנה וספרה לאחור, ממאה עד אפס. אם תשמע את הנהמה של מנוע האוטובוס לפני שתגיע לאפס – אחד־אפס לטובתה. בשקט היא סופרת, בלב, יורדת במתינות ממאה עד אפס, מתמרנת בקצב הספירה כרצונה. היא רכשה לוח־שנה אילם, נצחי. סימנה את ימי הזיכרון באיקסים שחורים. תוך כמה דקות דיפדפה שנה שלמה, אחר־כך תלתה את הלוח האילם על דלת השירותים מבפנים.

    הבן הצעיר ישב ליד נחמיה בקבינה של הטנדר. נחמיה אמר לו, שים לב. הוא שלף גפרור ותקע אותו בחור של התקליט המיניאטורי. גפרור שני בצע לשניים בעזרת ציפורן האגודל והניח את השפיץ שלו על חריץ התקליט. אז סובב את הגפרור הראשון, הנעוץ בתקליט, והתקליט הסתובב כמו סביבון הפוך. עם הסיבובים שרק נחמיה מנגינה רוסית. הבן חייך, ונחמיה טען בתוקף שלא הוא שורק, אלא השריקה באה מהתקליט שבידו. הבן היה נבוך. נחמיה סובב את התקליט לאחור ובקול עמום ודרמטי אמר, "פעם אחת היה מלך..." הוא נתקע, "ולמלך היתה בת על הכֵּיף־כֵּיפאק". שוב נתקע, והתקליט המיניאטורי החריש. "מכל מקום, הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". הבן הצעיר חייך, ונחמיה טפח על כתפו בחיבה ואמר לו: "אתה ילד טוב".

    שיתוף הפעולה מצא חן בעיני נחמיה. הוא החליט לעלות מדרגה. בשבת בבוקר העיר את הצעיר ואמר, "בוא, נעשה סיבוב". הם נסעו לאזור התעשייה, שהיה ביום הזה שומם. נחמיה עצר את הוויליס בקצה הצפוני, הצמוד לפרדסים. לפניהם השתרע כביש באורך שלושה קילומטרים, ישר כסרגל. הם החליפו מקומות. הבן ישב במושב הנהג. נחמיה ישב לצדו והסביר, "הֶנְד בְּרֶקס, מוט הילוכים, ראשון, שני, שלישי. את הרֶוורס נעזוב בצד. עכשיו הרגליים. הדוושה הארוכה מימין, גז. בָּאמצע הבְּרֶקס, ומשמאל הקלאץ'. פה מתחת להגה הסְוויץ'. מניעים, לוחצים על הקלאץ' ומכניסים לראשון, עוזבים את הקלאץ' ונותנים גז. תניע".

    הבן הצעיר סובב את המפתח. הוא לחץ כמה פעמים על דוושת הגז וחייך בהנאה. כדי ללחוץ על הקלאץ' היה עליו לגלוש מן המושב וראשו ירד כמעט אל מתחת לגובה השמשה הקדמית.

    נחמיה שאל, "לאן אתה הולך?"

    הבן ענה, "אני לא מגיע עם הרגליים".

    נחמיה שאל, "בן כמה אתה?"

    "שתים־עשרה".

    נחמיה אמר, "אני הרגליים שלך".

    הבן הצעיר פינה את רגליו. נחמיה שלח את רגלו, לחץ על הקלאץ' וביקש מהבן שיכניס לראשון. הוא עזב את הדוושה, לחץ על הגז והוויליס יצא לדרך.

    "אנחנו נוסעים", אמר הצעיר והחזיק בשתי ידיו את גלגל ההגה השחור.

    נחמיה אמר, "ומה חשבת?"

    אחר־כך אמר, "סע באמצע הכביש".

    הם התנגשו בגדר של בית־חרושת לצינורות פלדה. הבן עף ומצחו נגח בשמשה הקדמית. "אתה עוד קטן", אמר נחמיה, ושניהם יצאו מן האוטו. הוא זרק את בדל הסיגריה לכביש ואמר, "הנה, תכבה את הסיגריה". הבן דרך על הבְּדַל. נחמיה הצית עוד אחת. קירב את הגפרור הדולק אל פניו של הבן.

    "תעשה פוּ". 
    ---

    'דרוש לחשן' מאת חגי ליניק, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2011.
    © כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.


    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה