שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
     

    אלזה מורנטה: הכתיבה והחיים 
    מערכת הספריה החדשה שתפו בפייסבוק

    במלאת מאה שנה (ב-18.8.12) להולדתה של אלזה מורנטה – המחברת המהוללת של 'כזב וכישוף', 'האי של ארתורו', 'אלה תולדות' ו'ארצ'לי' – אנו מבקשים לספר קצת על חייה. "רכילות", היתה אומרת מורנטה. ובכל זאת, לא הכל מספרים הרומאנים והסיפורים שלה.

    אלזה מורנטה נהגה לומר שאנשים מתחלקים לשלושה זנים: אכילס – מי שמקבל את המציאות ומממש את תשוקותיו; המלט – המפקפק, סרבן-המציאות; ודון קיחוטה – שממציא לעצמו מציאות משלו וחי את חלומותיו. היא-עצמה השתייכה לזן הדון-קיחוטי, וכך גם דמויותיה. על גיבור 'האי של ארתורו' אמרה בריאיון לניו-יורק טיימס: "תמיד רציתי להיות נער כמו ארתורו, שיכול לצוד ולדוג ולטפס על סלעים גדולים, ולהסתובב בלבוש מרושל, ולהיות בעלת חלומות ואשליות של נער. ותמיד רציתי לשחות, אבל מעולם לא למדתי. אולי לכן מבלה ארתורו זמן כה ממושך בים. אתה מבין, אם-כן, שבאמצעות הכתיבה אני כמו דון קיחוטה".

     

    היא נולדה ברומא ב-18 באוגוסט 1912, ושם חיתה רוב שנותיה. לאחר סיום התיכון עזבה את בית הוריה ונרשמה ללימודים באוניברסיטה, אך נאלצה להפסיק אותם בשל מחסור באמצעים. באותן שנים החלה לפרסם שירים וסיפורים בכתבי-עת. כשהיתה בת 25 פגשה את הסופר אלברטו מוראביה, וכעבור חמש שנים נישאה לו. באמצעות מוראביה הכירה רבים מן הכותבים, אנשי הקולנוע והאינטלקטואלים האיטלקיים של תקופתה. חייה סבבו סביב כתיבה, קריאה, שיחה.

     

    מורנטה דיברה תמיד בגילוי-לב – היה לה שיגעון לאמירת אמת, ותהא האמת הזאת מכאיבה ואיומה ככל שתהיה. מבחינה זו היתה אדם חמור: נדיבה ואכזרית כאחד. ועם זאת היתה גם שנונה ומצחיקה, אהבה משחק ושעשוע. אך היו בחייה שנים לא קלות, מרובות כאב.

     



     


    את הרומאן הראשון שלה, 'כזב וכישוף', פרסמה אחרי המלחמה, ב-1948. הלקטורית שקראה את כתב-היד היתה נטליה גינצבורג, שלימים סיפרה: "הייתי הראשונה שקראה את 'כזב וכישוף'. נפגשתי עם מורנטה ברומא, ומשום-מה היא נתנה בי אמון רב ושלחה לי את כתב-היד של הספר. אני זוכרת את הרגש המיוחד שעורר בי כתב-היד הזה, שהיו כתובים בו כל מיני דברים באדום, תיקונים בעט אדום. חשבתי שזה ספר נפלא ושלעולם לא אצליח לכתוב כמותו. הערצתי אותה מאוד, וגם קינאתי בה, מפני שהיא כותבת בגוף שלישי, ולי זה נראה בלתי אפשרי". בתקופת ההגהות, אף שטענה ששגיאות ההקלדה הן הסיבה למחלת עור שלקתה בה, היתה מורנטה מאושרת. כעבור תשע שנים ראה אור 'האי של ארתורו'. שני הרומאנים זיכו את מורנטה בפרסים ספרותיים נחשבים.

     

    ב-1959, בביקורה הראשון בניו-יורק, התאהבה אלזה מורנטה בביל מורואו, צייר בן 23 מקנטאקי. הוא היה בלונדיני, גבוה, ונאה מאוד, מעין שילוב בין ג'יימס דין לאלן דילון. פרשיית האהבה שלהם היתה אינטנסיבית ודרמתית. אלזה היתה אז כמעט בת חמישים. היא התייחסה לביל פעמים רבות כאֵם יותר מאשר כמאהבת; היא דאגה לו: הוא היה אפילפטי, שתה יותר מדי, ובעבר אושפז לאחר ניסיון התאבדות. באפריל 1962, כשהיה בביקור קצר בניו-יורק, ביל נהרג. כנראה היה תחת השפעת LSD וחשב שהוא יכול לעוף – וקפץ, או נפל, מגורד שחקים במנהטן. מותו היכה את אלזה ביגון כבד. במשך זמן רב לא רצתה לשוב לכתיבה, ופרסמה רק את סיפוריה המוקדמים, בקובץ 'הרדיד האנדלוסי'. בהמשך אותה שנה הגיעו לסיומם נישואיה הלא-קלים למוראביה. הוא עזב אותה לטובת אשה צעירה ממנה. הם לעולם לא התגרשו רשמית: מוראביה פשוט עזב את הבית. הם המשיכו להתראות מפעם לפעם.

     

    מורנטה נמשכה בעיקר לגברים הומוסקסואלים צעירים ונאים, יַלדיים באופיים, אולי מתוך אינסטינקט אימהי שלא מומש באימהוּת. היא ביטאה פעמים רבות את אהבתה לילדים – לתמימותם, לניקיון נפשם – אבל לא היו לה ילדים משלה. לחתול האהוב עליה (אהבתה לחתולים היתה שם-דבר) קראה קארוזו – "ילד" בנפוליטנית. בשנים הקשות הללו הצליחה לכתוב רק לילדים: ב-1968 התפרסם 'העולם שהילדים הם מושיעיו', ובו שירים ופזמונים שכתבה "לקהל היחיד שאולי עדיין יכול להקשיב לַמלה של המשוררים".

     





    תודה למוסוליני

     

    "עלי להודות למוסוליני", אמרה פעם מורנטה. "בכך שהביא ב-1938 את חוקי הגזע הוא גרם לי להכיר בעובדה שאני עצמי יהודייה; אמי היתה יהודייה, אבל מעולם לא חלפה בראשי המחשבה שיש משהו מיוחד בהורים שנהגו להתפלל בבית-הכנסת. כשהגרמנים השתלטו על רומא ב-1943 למדתי שיעור חשוב, למדתי מהי אימה. פחדתי על עצמי, אבל אפילו יותר על מוראביה, שאביו היה יהודי". בתקופת המלחמה ברחו השניים להרים, ומצאו מפלט אצל משפחת איכרים.

     

    זה היה הבסיס לכתיבת 'אלה תולדות' ב-1970. הרעיון לספר עלה בה כשקראה את האיליאדה: היא רצתה לכתוב ספר שיהיה "איליאדה בת-זמננו". מעל לכל ביקשה מורנטה לכתוב ספר שיחרוג מן המעגל המצומצם של אנשי ספרות ויהיה נגיש לציבור הכללי, ובכלל זה הציבור חסר האמצעים. כשיצא הספר, ב-1974, היא התעקשה שהמו"ל שלה, אֵינאודי, לא ישהה את פרסום המהדורה בכריכה רכה, והיא עצמה קבעה שמחירו של עותק יהיה 2,000 לירות – שהיו אז שוות ערך לחמישה דולר – ובכך ויתרה על נתח גדול מן התמלוגים שיכלה לקבל תמורת הספר. לכריכה בחרה תמונה דרמטית, אדומה, של רוברט קאפה.


     

     

     

    הספר נמכר בהצלחה מסחררת (בהמשך הצליח מאוד גם בצרפת), אבל הביקורת היתה מעורבת. נטליה גינצבורג כתבה עליו בהתרגשות. לעומת זאת, פייר פאולו פאזוליני – שהיה בעבר ידיד קרוב של מורנטה, ועד אותה עת עדיין נחשב בעיניה לחבר – כתב ביקורת אכזרית למדי. פאזוליני סבר שהיה מוטב אילו הקדישה מורנטה שנה או שנתיים נוספות לכתיבת הרומאן. הוא חילק אותו לשלושה ספרים נפרדים – הראשון "יוצא-דופן ביופיו... קראתי אותו כשהייתי באמצע קריאת 'האחים קרמאזוב' והוא עמד בַּהשוואה בהצלחה גדולה". הספר השני, לעומת זאת, "החמיץ את הנקודה לחלוטין; הוא לא יותר מגבבי מידע אקראיים שנזרקו לערימה אחת". וגם הספר השלישי, למרות יופיו, "סובל מהיעדר רציפות ומהרבה מן הפגמים של הספר האמצעי". פאזוליני תקף את הדיאלקטים השגויים שבהם השתמשה מורנטה בדיבוריהן של הדמויות, את חוסר סבירותן של כל הדמויות בספר למעט אידה, ובעיני פאזוליני גם האידיאולוגיה הפוליטית של מורנטה השתלטה על ספרה באופן בעייתי ואיבדה מאמינותה.

     

    הביקורת, כצפוי, פגעה במורנטה והכעיסה אותה. אמנם הקשר שלה עם פאזוליני כבר היה מרוחק באותן שנים, אך היא תמיד התגאתה בנאמנותה לחבריה, ותמיד הגנה על פאזוליני אם דיבר מישהו בגנותו. לכן לא יכלה להבין או לקבל את האיבה ואת האלימות שנשבו מן המאמר. ידידותם הגיעה בבת-אחת לקיצה. השניים לא דיברו עוד זה עם זה. כעבור שנה נרצח פאזוליני והותיר את מורנטה מוכת יגון. 


     

    הסוף

     

    ב-6 באפריל 1983, חמישה חודשים לאחר פרסום 'ארצ'לי', הרומאן האחרון שלה, ניסתה אלזה מורנטה להתאבד. היא היתה חולה ומדוכאת. היא בלעה שלושה סוגים שונים של גלולות שינה, וגם סגרה את כל החלונות של דירתה ופתחה את הגז. מצאה אותה לוצ'יה, העוזרת שעבדה אצלה למעלה משלושים שנה. לוצ'יה נהגה לאחר לעבודה, אך דווקא באותו יום הגיעה מוקדם מן הרגיל, וכך ניצלו חייה של מורנטה.

     

    היא הובאה חסרת הכרה לבית-החולים, ותוך כדי טיפול אובחנה אצלה מיימת במוח. הרופאים המליצו על ניתוח לניקוז הנוזלים. מוראביה, שרשמית עדיין היה נשוי לה, ואחותה מריה מורנטה, תמכו בניתוח, ואילו ידידיה התנגדו, כי ידעו עד כמה חששה מורנטה להפוך לאדם תלוי ועד כמה נרתעה מהתערבות שכזו. הניתוח בוצע. הוא לא הצליח.

     





    מורנטה חיה עוד שנתיים-וחצי נוספות, אך מעולם לא שבה לביתה. רק לעתים נדירות קמה ממיטתה בקליניקה, והוסעה בכסא גלגלים למסדרון כדי לצפות בעצים בגינה. תקופה ממושכת היתה שרויה בתרדמת, ומוראביה חשש שאם לא תתעורר לא יספיק הכסף הדרוש להחזקתה בקליניקה. למרבית המזל התעוררה מורנטה והסדירה את הנושא הכספי, בין היתר באמצעות מכירת הזכויות של 'אלה תולדות' לטלוויזיה (כריסטינה קומנצ'יני השתתפה בכתיבת התסריט, ואביה, לואיג'י קומנצ'יני, ביים את העיבוד הטלוויזיוני).

    לא תמיד באותן שנים היתה מורנטה צלולה, אך בשעות צלילותה נראתה רגועה. היא ישבה עם 'התופת' של דנטה בחיקה, וקראה בו שוב ושוב. היא דיברה רק כאשר פנו אליה. מוראביה התמיד בביקוריו. באמצע 1984 היה נדמה שהיא מתחילה לפתע לשוב ולאיתנה, ומורנטה החלה לקוות שתשוב לחיים נורמליים. היא הצליחה לקום ממיטתה ולצעוד צעדים אחדים. חברה סיידה בשבילה את קירות דירתה, שאליה קיוותה מורנטה לחזור. היא אף דיברה על רומאן חדש שהיא רוצה לכתוב. אך בתחילת 1985 היא נאלצה לעבור ניתוח דחוף, ואחריו הלכה בריאותה והידרדרה. היא הסתגרה, בקושי השיבה כשדיברו אליה, ונראתה מנותקת.

     

    בימיה האחרונים לא זיהתה מורנטה איש מלבד נער חולה סרטן בן 19 ששכב באותו חדר ועימו התיידדה. בצהרי ה-25 בנובמבר 1985 הגיעו חייה לסיומם.

     

    אלה תולדות – המהדורה העברית

     

    בהקדמה למהדורה אמריקנית מיוחדת של 'אלה תולדות' כתבה מורנטה:

     

    "בספר זה רציתי, כמי שנולדה בתקופה כה נוראה של המאה העשרים, להשאיר מאחורי עדות שמתארת את ההתנסות הממשית שלי במלחמת-העולם השנייה – עדות שתחשוף אותה כדוגמה האולטימטיבית והמדממת ביותר של אי-האנושיות של אדם לאדם בהיסטוריה של האלף האחרון. זו ההיסטוריה, כפי שהיא וכפי שכולנו תרמנו להיותה".

     





    ב-1995 הוצאנו את 'אלה תולדות' בעברית, לאחר שנים של הליכי תרגום ועריכה, ולאחר ששותפינו דאז בספריה החדשה המליצו לגנוז אותו, כדי למנוע הפסדים נוספים להוצאה. במשך חודשיים לא עורר הספר תגובה מיוחדת, וכמעט לא נמכר. יום אחד, בחצות הלילה, דיבר על הספר הבמאי מיכאל גורביץ בתוכנית טלוויזיה בערוץ הראשון – הערוץ היחיד באותם ימים. למחרת החלה דרישה אדירה לספר. כעבור שבועיים קרא אותו גם שר החינוך, אמנון רובינשטיין, והתרשם כה עמוקות שהודיע לכל עובדיו ומכריו כי הם מתבקשים לא לפנות אליו בשום נושא לפני שקראו את 'אלה תולדות'. הספר נמכר עד היום בישראל בכ-90,000 עותקים וממשיך להיות אחד הספרים המבוקשים של הספריה החדשה. בארץ שררה בין הקוראים והמבקרים במשך שנים ארוכות תמימות דעים כי זהו גדול הרומאנים של המאה העשרים. בעינינו הוא ללא ספק ספר גדול, מטלטל, מרגש, וגם חשוב. כן, יש ספרים חשובים.

    "חייו הפרטיים של סופר הם רכילות", כתבה פעם מורנטה, "ורכילות – לא משנה על מי – פוגעת בי. רומאנים הם אוטוביוגרפיים יותר מכך דבר אחר שאדם יכול לומר על עצמו. חיי הם ב'כזף וכישוף' וב'האי של ארתורו'... אין חשיבות לשאלה איך התרחשו האירועים בחיי, חשוב רק כיצד הם מסופרים. בספרים העובדות תמיד מוסוות, באופן מודע או בלתי-מודע, אך ההסוואה הזאת היא אמיתותם. היא מופיעה ברומאנים כפי שהיא מופיעה בחלומות: השׂאה קסומה של חיינו, שאולי היא אף משמעותית יותר מן החיים עצמם, כי מעשיר אותה כוחו של הדמיון".

    *




    פורסם ב-26.7.12

    הספרים של אלזה מורנטה






    חיפוש טורים 



    רשימת הטורים הקודמים:

    ימי ראשון ורביעי
    אדוה בולה
    הזמן שנמצא: הערת המתרגמת
    הלית ישורון
    חסרי בית
    אפרת דנון
    הסיפור שמאחורי 'מטאטא וסיפורים אחרים'
    נגה אלבלך
    מה זה יהודי שלם
    אברהם ב. יהושע
    אפילו לא רבע יהודי
    מנחם פרי
    הערות ראשונות לפרסום הרומאן הגנוז של פוגל
    מערכת ספרי סימן קריאה
    עובר ושב 6: שתי יריקות
    מנחם פרי
    "שמלה לך, קצין תהיה לנו"
    מנחם פרי
    כלבים נובחים לי סיפור
    יואב אלוין
    עמידת ראש בעזרת פח
    מנחם פרי
    הושטת היד והשיחה
    סמי ברדוגו
    מתוך "אני הולך אל הכל"
    הלית ישורון מראיינת את אבות ישורון
    המחשבה המרקדת
    טוני מוריסון (מאנגלית: יואב רוזן)
    על יתושים ואנשים
    בלה שייר
    בין הצודק לבין האותנטי
    אברהם ב. יהושע
    מחאת האוהלים, מחאת המו"לים
    תמר פלג
    "האם זה ספר חשוב? לא." על דחיית כתב-היד של זיכרון דברים
    מערכת סימן קריאה
    דוד פוגל: תגובת שרשרת
    מנחם פרי
    עובר ושב 5: מעשה במסרון
    מנחם פרי
    הלחשן המייצר את הזיכרון
    חגי ליניק
    מוזיקה אשכנזית
    מנחם פרי
    תלוי כקסוּם מרוּם ומרדת: קריאת שירה בקול
    מנחם פרי
    אמריקה שבדמיון
    מתן חרמוני
    אסופה לא סופית
    מרדכי גלדמן
    התמונות של לזרוס המת
    תמר פלג
    "נרשה לך להשכיב אותנו לישון": על גיבורות-בנות בספרי הילדים
    אבירמה גולן
    הניצוץ הראשון
    אברהם ב. יהושע
    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה