שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
     

    ובמצותינו דם נערים פלסטיניים 
    מנחם פרי שתפו בפייסבוק

    בשבועות האחרונים הגיע לאוזנינו הד קלוש של הרעש הגדול שחולל פרסום שירו של יצחק לאור "המנון לגוש", שנדפס בחוברת 'סימן קריאה' באפריל 1983. מנחם פרי מספר על הפרשייה ההיא וגם מסביר מדוע לא מתקבל על הדעת לקרוא שיר כמאמר פובליציסטי.

    שלושים שנה לאחר שנכתב (במארס 1982), וכמעט שלושים שנה לאחר שפורסם לראשונה (בחוברת 'סימן קריאה' 17-16), זוכה שירו של יצחק לאור "המנון לגוש" לקאמבֶּק-זוטא, לעדנה של ציוץ עיתונאים חדש, הד קלוש למה שהתחולל סביב השיר הזה ב-1983.

     

    העילה העכשווית היא החלטתה של "ועדת המקצוע לספרות", לאחר התלבטות, לשלב בתוכנית הלימודים שיר אחד ויחיד של יצחק לאור – שיר אחר, כמובן, ולא חלילה "המנון לגוש". בן-דרור ימיני, למשל, שואל בטור שלו ב'מעריב': "האם אדם שמפיץ עלילת דם נגד מדינת ישראל ראוי לזכות ללגיטימציה על ידי המדינה? האם זה סימן לנאורות או שמא לנגיף קשה של כשל חיסוני?" (10.8.12). בהקשר זה הוא מזדרז ליידע את שר החינוך ש"לאור פרסם ב'עיתון 77' בשנת 1983 שיר שכותרתו 'המנון לגוש', אשר בו מופצת הנוראה שבעלילות הדם: 'אנחנו כיפות סרוגות... ובמצותינו גם נערים פלסטיניים'".

     

    שלום רב שובך ציפורה נחמדת. בן-דרור ימיני – עיתונאי יסודי בדרך-כלל – לא טרח הפעם ללמוד את העובדות. ואילו למד, ודאי היה נבוך לגלות שהוא ממחזר את משה ז"ק, מבכירי 'מעריב' שלפני שלושים שנה ומן השוטים שבהם.

     



    [קריקטורה שפורסמה לצד השיר בעיתון 'הארץ', 11.7.83.]

     


    לאור, למיטב ידיעתי, לא פרסם מעולם שירים ב'עיתון 77'. הוא גם אינו זקוק ללגיטימציה של משרד החינוך באמצעות כלילת שיר אחד שלו בתוכנית הלימודים. כמשורר מרכזי בשירה העברית בת ימינו (שלא תוכנית הלימודים קובעת את מעמדם של משוררים בה) כלילת שירו דווקא מעניקה לגיטימציה כוזבת של עדכניוּת לתוכנית הלימודים. כוזבת, משום שהבאת שיר אחד של משורר – על פי נושאו – היא מעשה מפוקפק. מפגש עם משורר אינו יכול להתחולל סביב שיר אחד שלו. כדי להיכנס לעולמו הפואטי ולהתוודע לשפה המיוחדת שלו (שאומנם עושה שימוש בעברית המקובלת, אבל מכוננת מעליה שפה פרטית) יש צורך ביותר משיר אחד. שיר אחד אינו יכול להפגיש את הקוראים-התלמידים, ואת מוריהם, אפילו לא עם השיר האחד.

     

     

    למה לא נסוגו הסורים מלבנון

     

    אכן, "המנון לגוש" הפך עם פרסומו ב-1983 לאחד השירים הפוליטיים המפורסמים ביותר בשירה העברית. כמעט כל העיתונות היומית הישראלית של אותם ימים שבה והעתיקה אותו בעמודי החדשות, ויש לומר כי החזרה אל שיר זה היום, מתוך פרספקטיבה בת ימינו, רק משביחה אותו: המציאות שהתחוללה מאז שיוותה לו איכות נבואית.

     

    1983 היא שנה רחוקה, אבל 'מעריב' נשאר תקוע בשלו לאורך השנים. יותר מבכל עיתון אחר נקראים בו שירים באופן מילולי, כפובליציסטיקה בנאלית, מעוררת חרדה. האטוּמים התורנים לטקסט שירי מתחלפים, אבל לא הטכניקה של ההלשנה באוזני הפריץ, דהיינו שר החינוך, והקריאה להחרמה כזאת או אחרת.

     

    ב-17.6.83 פרסם משה ז"ק הנ"ל, בטור השבועי שלו במ'עריב', מכתב גלוי לשר החינוך והתרבות דאז, זבולון המר, שעניינו שירו של לאור. ז"ק לא היה קורא שוקק של שירה. לשיר של לאור הוא הגיע במקרה. בחוברת 17-16 של 'סימן קריאה' התפרסם מדור נרחב של תרגומים מן הפרוזה האמריקנית, בסיוע נספחות התרבות של השגרירות האמריקנית, ובתמורה ביקשה השגרירות לקבל לידיה 500 חוברות – חוברות אשר השגרירות, לאחר שסופקו לה, גילתה שהן שוכבות אצלה למעצבה כאבן שאין לה הופכין. אי-לכך, שוגרו החוברות אל ז"קים למיניהם, ומשה ז"ק, לאחר שמיצה את הדפדוף במדור האמריקני, נתקל בשירו של לאור ונזעק לגלות את אוזנו של השר – בעל כיפה סרוגה, איש המפד"ל וגוש אמונים – שבכספי התמיכה של משרדו (הניתנים לכל כתבי-העת הספרותיים) מתפרסמת "עלילת דם מזוויעה" נגד אנשי הכיפות הסרוגות: "דם נערים פלסטיניים במצות – היש משהו מזוויע יותר מעלילת דם זו?"

     



    ['ידיעות אחרונות', 18.7.83.]

     


    מכתבו הגלוי של ז"ק הופנה בעיקר אל שר החינוך, אך ייסר בשוטיו גם את שאר התומכים בחוברת, ובעיקר את אוניברסיטת תל-אביב, שהיתה המממנת העיקרית של 'סימן קריאה' באותם ימים ושיכנה את משרד כתב-העת בקמפוס שלה.

     

    אבל למכתבו של ז"ק צורף גם לקח מדיני, המתייחס לקוראי 'סימן קריאה' בסוריה, לאמור: "כאשר יקראו בדמשק את השירים על 'דם ילדים פלסטיניים'... תוך ידיעה שהדברים מתפרסמים בתמיכת משרד החינוך והתרבות, הם לא יראו בכך סימן לחירות ולחופש השירה בישראל, אלא אות לחולשה. חולשת דעת ואוזלת יד של שלטון שעלול מחר מחרתיים להיסוג (מלבנון) בלא שסוריה תצטרך לטרוח ולהסיג את צבאה" – עד כדי כך!

     

     

    "פרסום עולמי"

     

    בימים ההם עוד ייחסו לשירה כוח שאין לה וטרם עיכלו את העובדה ש"השירה היא היפוכה של האמירה". בניגוד לשר החינוך, שמאמרו של ז"ק לא גרם לו להניד עפעף, מיהרה אוניברסיטת תל-אביב להסיר את תמיכתה מ'סימן קריאה' וציוותה על כתב-העת לפנות חיש, עד למחרת בבוקר, את משרד המערכת (לשבחו של השר המר ייאמר שהביע באוזני האוניברסיטה את מורת רוחו מן המהלך שלה, והציג את עצמו, ואת המשך התמיכה של משרדו, כמופת).

     

    אלא שהמדינה של שנות השמונים עדיין היתה משופעת בעיתונים יומיים, ואלה גם היו שנות הפריחה וההשפעה של המקומונים. 'הארץ', 'ידיעות אחרונות', 'דבר', 'על המשמר' ואחרים תמכו, יום אחר יום במשך כשבועיים, בזכות הפרסום של שירו של לאור ב'סימן קריאה' – כנגד 'מעריב'. כך גם קרה ש"המנון לגוש" נשלף מפינת הסתר שלו בדפי 'סימן קריאה' ופורסם עוד ועוד בעיתונים הללו, ואף הוקרא ברדיו ובערוץ הטלוויזיה היחיד. אפילו ה'ניו יורק טיימס' עמל על הכנת כתבה על המאורע. חברת הכנסת אורה נמיר הגנה בטלוויזיה על הפרסום ויזמה דיון בכנסת. הסיקור היומיומי הנרחב של "הסכסוך" בין 'סימן קריאה' לאוניברסיטה לא נדחק לעמודים האחוריים של העיתונים, או למוספי הספרות, אלא הופיע בידיעות בולטות בעמוד 2. הצטרפו אליו מאמרים, ראיונות ושורה ארוכה של מכתבים למערכת.

     



    [עיתון 'דבר', 20.7.83.]

     


    בין כותבי המאמרים היו ישראל אלדד, צבי שילוח, אליהו עמיקם, שמואל שניצר, מיכאל הנדלזלץ, ב. מיכאל, עמוס קינן, וכמובן סגנית השר, הזכורה מהשתלחותה ביונה וולך – מרים תעסה-גלזר. אהרן מגד כתב – איך לא – נגד הסופרים השמאלנים ונגד המשפטים של השיר "המהדהדים גזענות ואנטישמיות", אשר "זכו כבר לפרסום עולמי", אבל נגד סגירתו של 'סימן קריאה'. בין "המכתבים למערכת" המרובים צד את העין אחד של אליקים רובינשטיין, היום מן השופטים בבית-המשפט העליון: "השכל הישר – היהודי, האנושי – דומה שלא יוכל לעכל המשך תמיכה מצד האוניברסיטה בכתב עת שעורכיו נכשלו בפרסום שורות הבלע המכונות 'שיר' של יצחק לאור". ובאחת מבין ההתקפות האישיות המרובות שספגתי כעורך כתב-העת כתב דן מרגלית, ב'כל העיר' הירושלמי, שאין הבדל ביני לבין גבלס, וכי יכולתי להיות עורכו של 'דֶר-שטירמר".

     

    סוף דבר:  לא עבר חודש והאוניברסיטה לא רק חזרה בה אלא אף הודיעה על הגדלת תקציבו של 'סימן קריאה' בשלושים אחוז. פגישת הסולחה תוארה בהרחבה בעיתונים, ושמעון פרס, יו"ר מפלגת העבודה באותם ימים, כתב אלי: "אני מבקש לחזור ולהדגיש עד כמה 'סימן קריאה' מצליח להיות מוביל, רציני, ולא ארוגנטי... יש להבהיר לכולי עלמא כי בשעה שפותחים בפגיעה בחופש הביטוי האמנותי, הבא בתור הוא חופש הביטוי האקדמי, ואחר כך חופש הביקורת, ולבסוף חירות המחשבה בכלל".

     

    את כל הפרשה המשעשעת הזאת אני מקווה לספר באחד הימים בפרוטרוט, שלב אחר שלב. היא מנציחה עולם שאיננו עוד, עולם שבו השלינו את עצמנו שלשירה יש תפקיד מרכזי בסדר היום הציבורי. יש בה כמובן גם לקח צדדי לאנשים כבן-דרור ימיני: אילו היית בקיא יותר, היית מוצא 'סיבות' להוציא מתוכנית הלימודים לא רק את לאור, רביקוביץ, וולך וּוילזטיר, אלא גם את ברנר, ביאליק ואצ"ג. האם נחליף את תוכנית הלימודים אחת לשלוש שנים, עם התחלפות הממשלה וסוג הלגיטימציה?

     



    ['הארץ', 22.7.83.]

     


    ברחוב עוברת כמיהה חומה

     

    כנראה לא מיותר לציין שקוראיו המזועזעים של "המנון לגוש" לא קראו אותו כשיר אלא כפמפלט. בן-דרור ימיני, חרף כל כישוריו – כמוהו כמשה ז"ק בשעתו – אינו מורגל בקריאת שירה. שפתה, והקונבנציות שלה, זרות לו, אך הוא אינו מודע לכך, והוא מעביר אותה איפוא לשפה אחרת, זו שמוכרת לו, וקורא את השיר באופן מילולי כעלילת דם מזוויעה.

     

    טקסטים שיריים אינם פעולות דיבור רגילות, 'ריאליסטיות', אלא הן דיבור מוקצן, אקסטרווגנטי, הנקרע משטף הדיבור העולמי. לכן קיימים בהם 'דוברים' המדברים בסיטואציות בלתי-אפשריות (לא לאור מדבר ב"המנון לגוש", אלא חבורה של בעלי כיפות סרוגות המדברת כאיש אחד, במקהלה, בדיוק כמו המתים המדברים ב"הנה מוטלות גופותינו". נאום כזה כמובן לא ננאם מעולם, אך מעניין כיצד הפכה חבורת הטרוריסטים שנואמת אותו לכלל מדינת ישראל בפי הפובליציסטים המזועזעים). ולכן גם פונים לעתים קרובות 'הדוברים' של הטקסטים השיריים לנמענים משונים כמו ציפור, רוח, נמר, לב, הטבע. כך מיוצרים בטקסטים השיריים אירועים פואטיים דרמתיים, שלעומת 'המציאות' היומיומית הם נראים כהגזמה פראית, מה שחוקרי הספרות מכנים: היפרבולה. "הרוח, אם תמצא את אחי, אמור לו: אוד עשן אנוכי", כותב ביאליק, ואמירתו אינה שונה מבחינת 'הריאליזם' מזו של לאור: "ובמצותינו דם נערים פלסטיניים". אין קשר ישיר ופשוט, של אחד לאחד, בין שתי האמירות לבין איזושהי מציאות שמחוץ לשיר.

     

    אבל אין פירוש הדבר ש"המנון לגוש" אינו מתייחס למציאות הישראלית. להיפך. הסיטואציה הפיגורטיבית שהשיר מכונן היא בעלת רלוונטיות עזה. אכן, היא אינה מספרת לנו שמישהו אפה בפועל מצות מבצק בלול בדם נערים פלסטיניים. זו סיטואציה בלתי-אפשרית, מטעמים קולינריים ומטעמי כשרות. זו אמירה שאינה שונה מכל מטונימיה אחרת, כגון "שולחן 4 מבקש חשבון", או "ברחוב עוברת כמיהה חומה של לחם אפוי וערמונים". וזו גם אכן אמירה אפקטיבית, שכוונתה לשטות בז"קים ובימינים ולהרגיז אותם בדרסטיות שלה.

     



    [מגזין 'אנשים', 8.8.83 – ריאיון עם מנחם פרי על הפרשה.]

     


    שירו של לאור אומר, בדרכו השירית, שהנה קם טיפוס יהודי חדש, בעל "אתוס" הפוך מזה של היהודי הגלותי הפסיבי והנרדף – טיפוס של יהודים לא-נרדפים, העושים לקורבנותיהם בדיוק מה שעשו פעם ליהודים רודפיהם האנטישמים. אלה יהודים שחוגגים את המשיסה וההרג בפלסטינים, ואף "מתגמלים" בכך לא רק על מה שעשו לאבותיהם, ועל הלגלוג עליהם-עצמם, על הדוסים, בימים של המדינה הצעירה, אלא גם על עלילות השקר האנטישמיות, באמצעות הפיכתן לאמת חדשה, במין חגיגה כמו דתית. המצות והפסח הם מטונימיה היפרבולית אפקטיבית, משום שאינם אומרים רק 'חג שאין כמותו' אלא גם אומרים זאת באמצעות העלילה הנוראה ביותר שהעלילו על היהודים: ממילא זה מה ששיקרו עלינו הגויים כל השנים, אז למה שלא נהרוג באמת נערים פלסטינים? בשלושים השנים שחלפו מכתיבתו של השיר – אחרי "תג מחיר", תאי הטרור היהודי והרציחות של פלסטינים על-ידי "עשבים שוטים" – מסתבר שההיפרבולה איבדה את ההגזמה שבה ואף הפכה לנבואה, שהרי שירו של לאור אינו עוסק בחומרי אפייה, אלא במשהו חמור יותר.

     

    לאור נכנס לתוכנית הלימודים תחת הקטגוריה "אהבת הארץ". יש כל מיני דרכים לאהוב את הארץ. ארצך היא הארץ שאינך אדיש לה, היא הארץ היחידה עלי אדמות שתקועה כמסמר בנעל שלך, שמה שקורה בה מוציא אותך מכליך ואתה מתגרש ממנה יום-יום. זאת, ואולי בעיקר זאת, היא אהבת הארץ האמיתית, החריפה, המוחשת. והלוא יחד עם "המנון לגוש" נדפס 'בסימן קריאה' 17-16 גם "שיר במטוס":

     

    אֲנִי חוֹזֵר אֶל הָאָרֶץ שֶׁפַּעַם בֶּאֱמֶת אָהַבְתִּי

    כְּמוֹ גֶּבֶר עָזוּב לְבִקּוּר אֵצֶל גְּרוּשָׁתוֹ הַנַּעֲרָצָה

    וַאֲנִי מִתְבּוֹנֵן בַּשִׁינְבֵּיתְנִיק הַמְּכֹעָר הַמְּחַטֵּט

    בַּחֲפָצַי, בִּנְיָרוֹתַי, בְּתַחְתּוֹנַי, בְּגוּפִי וַאֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי

    עָיֵף בְּסַפְקָנוּת גַּם הוּא אוֹהֵב אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ


     

    *




    פורסם ב-20.8.12

    המנון לגוש, יצחק לאור

     










    חיפוש טורים 



    רשימת הטורים הקודמים:

    אלזה מורנטה: הכתיבה והחיים
    מערכת הספריה החדשה
    ימי ראשון ורביעי
    אדוה בולה
    הזמן שנמצא: הערת המתרגמת
    הלית ישורון
    חסרי בית
    אפרת דנון
    הסיפור שמאחורי 'מטאטא וסיפורים אחרים'
    נגה אלבלך
    מה זה יהודי שלם
    אברהם ב. יהושע
    אפילו לא רבע יהודי
    מנחם פרי
    הערות ראשונות לפרסום הרומאן הגנוז של פוגל
    מערכת ספרי סימן קריאה
    עובר ושב 6: שתי יריקות
    מנחם פרי
    "שמלה לך, קצין תהיה לנו"
    מנחם פרי
    כלבים נובחים לי סיפור
    יואב אלוין
    עמידת ראש בעזרת פח
    מנחם פרי
    הושטת היד והשיחה
    סמי ברדוגו
    מתוך "אני הולך אל הכל"
    הלית ישורון מראיינת את אבות ישורון
    המחשבה המרקדת
    טוני מוריסון (מאנגלית: יואב רוזן)
    על יתושים ואנשים
    בלה שייר
    בין הצודק לבין האותנטי
    אברהם ב. יהושע
    מחאת האוהלים, מחאת המו"לים
    תמר פלג
    "האם זה ספר חשוב? לא." על דחיית כתב-היד של זיכרון דברים
    מערכת סימן קריאה
    דוד פוגל: תגובת שרשרת
    מנחם פרי
    עובר ושב 5: מעשה במסרון
    מנחם פרי
    הלחשן המייצר את הזיכרון
    חגי ליניק
    מוזיקה אשכנזית
    מנחם פרי
    תלוי כקסוּם מרוּם ומרדת: קריאת שירה בקול
    מנחם פרי
    אמריקה שבדמיון
    מתן חרמוני
    אסופה לא סופית
    מרדכי גלדמן
    התמונות של לזרוס המת
    תמר פלג
    "נרשה לך להשכיב אותנו לישון": על גיבורות-בנות בספרי הילדים
    אבירמה גולן
    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>
    כל הטורים של מנחם פרי >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    בן-דרור ימיני: על שירה ופובליציסטיקה: קראתי בהנאה מרובה את פרופסור מנחם פרי, על הפולמוס שהתעורר כבר אז, בנוגע לשירו של יצחק לאור. עיקר הטענה של פרי מצוי בקביעה שמופיעה במשנה לכותרת בהאי לישנא: "לא מתקבל על הדעת לקרוא שיר כמאמר פובליציסטי", ובהמשך: "בן-דרור ימיני, חרף כל כישוריו – כמוהו כמשה ז"ק בשעתו – אינו מורגל בקריאת שירה. שפתה, והקונבנציות שלה, זרות לו, אך הוא אינו מודע לכך, והוא מעביר אותה איפוא לשפה אחרת, זו שמוכרת לו, וקורא את השיר באופן מילולי כעלילת דם מזוויעה". נוטה אני לקבל את דעתו המלומדת של פרי. ייתכן גם, שלו היה מדובר בשיר בלבד - המאמר שלי בגנות הכללתו של לאור בתוכנית הלימודים לא היה ראוי לראות אור יום. דא עקא, שפרופסור פרי מתעלם מהטענה שלי. או, נכון יותר לומר, שיצחק לאור עצמו סותר את הדברים של פרי. משום שההבחנה בין שירה לפובליציסטיקה לא קיימת אצל לאור עצמו. לאור המשורר הוא גם לאור הפובליציסט. הוא זה שמחק את ההפרדה. הוא זה שפרסם עלילת דם נגד ישראל ב"London Review of Books", שם טען שישראל אינה זקוקה לתאי גזים כדי להרוס את האומה הפלסטינית, והיא עושה זאת באמצעות שיעורים גבוהים של תמותת תינוקות. הצגתי שם את פרסומי הבנק העולמי, שמציגים נתונים הפוכים לחלוטין. ציינתי פרסום נוסף של לאור, על מלחמת לבנון הראשונה, שוב בנוגע לילדים, שוב מדובר בעלילה. זו לא הייתה שירה. זו הייתה פובליציסטיקה. כך שהטענה של פרי על הפרדה בין שירה לפובליציסטיקה היא יפה בתיאוריה. תיאורטית, אני נוטה לקבל אותה. אלא שאין לי אלא לחזור על טענה שכבר העליתי בעבר: זה יפה לעסוק בתיאוריות. אלא שלאינטלקטואלים, גם להם, אין פטור מעובדות. ועוד הבהרה: לא ביקשתי לפסול אף משורר או יוצר משום דעותיו. הבהרתי שלאור הוא מקרה מיוחד, משום שדווקא אצלו אין הפרדה בין שירה לפובליציסטיקה, ודווקא משום שבניגוד לאחרים, שהם תוצר של תעשיית השקרים, הרי שלאור עצמו הוא בגדר יצרן. למעשה, לא ביקשתי לפסול גם את לאור עצמו. טענתי רק, שהעניין ראוי לדיון ציבורי. הא ותו לא. אני שמח שהדיון הזה החל.
    רמי: גם אם אדם פובליציסט ביד ימין וביד שמאל כותב שירה, השיר שלו הוא שיר ויש לקרוא אותו כשיר. וגם במקרה הכי קיצוני, אם טענותיך נכונות ואדם כזה או אחר עושה דבר מסויים בחיים עצמם, למשל מעליל עלילות דם או אוכל פרוסה עם נקניק, כאשר אותו אדם יכתוב שיר ובו דובר או דמות שאוכלת פרוסה עם נקניק, אין להתייחס לזה כדבר עצמו.
     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה