שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
ציור נאיבי / מאיר ויזלטיר

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    סל ההזמנות
    ספרים שמחזירים לקריאה
    הספריה הקטנה ב-22 ₪
    מארזים בפחות מחצי מחיר
    מציאוֹת
    המהדורה ההיסטורית
    סופרי הבית
    מקור
    תרגום
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    אתר מנחם פרי
    המלצת השבוע
    שירים בסימן קריאה
    הישארו מעודכנים
    תקנון אתר

    האיש ללא עצמות / אמנון דנקנר



    פתיחת פרק ראשון:







     


    כשהכל נגמר, הם אמרו שמה שבעצם התחיל את הסיפור, וגם מה שהפגיש אותם מחדש, היה איש עצבני שצעק: "פצצה"; דבר שאולי היה נשמע די רגיל בירושלים של היום, כי באמת אפשר לספר סיפור יפה על איש ואשה שחושבים לפעמים זה על זה מתוך איזה זיכרון עמום, אבל דרכיהם לא מצטלבות כבר שנים, ופתאום, ברגע של בהלה, כשהשוטרים מפַנים אנשים וחוסמים כביש ומחכים לרובוט המשטרתי שיבוא ללפות את החפץ החשוד בזרועות המתכת שלו – פתאום התנועה הכפויה, והעמידה העצבנית מאחורי המחסום, מקרבות אותם ומעמידות אותם בכפיפה אחת. אפשר לראות את זה כמו בצילום מלמעלה, שהאיש והאשה בולטים בו על רקע ההמון המצטופף, היא במטפחת הצוואר הצבעונית שלה, והוא בתלתלי הילד שלו. לשניהם יש מה לעשות, אבל הם סקרנים. הוא עומד שעוּן על הקיר, והיא מנסה להציץ מעל כתפי האנשים, מתרוממת על בהונותיה, אולי פה ושם מעווה את פניה בסלידה מאיזה גישוש או מישוש של מישהו שמנצל את הדוחק, ולכן היא נסוגה בסופו של דבר, מסתובבת – ואז היא רואה אותו, והוא רואה אותה. כמה רומנטי. אבל האיש העצבני שצעק "פצצה", האיש שהזיע ולטש עיניים וקפא לרגע עד שצעק מה שצעק, האיש שגרם למהומה הגדולה שבה הסתערו יושבי בית-הקפה אל דלתות הכנף הגדולות וקרעו אותן לרווחה, מצטופפים ונדחקים בלבבות הולמים, מדמים לשמוע בכל רגע את הפיצוץ ולחוש את פיסות הברזל ננעצות בבשרם וקורעות אותו, האיש הזה, שלעולם כבר לא נדע אם היה צרפתי או אחד האורחים הרבים מבני אנגליה או גרמניה או אוסטריה שנהגו לשבת שם, השמיע את צעקתו דווקא בפאריז, ודווקא ממרחק של מאה ושלוש שנים; והצעקה הזאת, אחרי שפעלה את פעולתה והניסה את כולם, והותירה אחריה בבית-הקפה הריק רק את תיק הבד עם רצועות העור הכרוכות סביבו, מונח בין הכיסאות ההפוכים והשולחנות המוסטים, בין המגשים והצלחות, ולידו שלולית קפה קטנה שהתמשכה מזרבוביתו של קנקן כסף נוטה על צדו, ובדממה הארוכה שהשתררה שם נדמה היה כי החלל הנטוש מתרחב ומתכווץ, כמו חדרי-לב, בהמתנה לרעש הגדול ולחורבן – הצעקה הזאת, אחרי שעשתה את שלה, ובכך כמדומה תם תפקידה, ומיד תתפוגג מאוזניהם של האנשים שנמלטו משם והתאספו מעבר לפינה, מוגנים ומצפים להתפוצצות, כבר לא בְּפחד אלא באותה תקווה נסתרת של מי שנחלצו מצרה והם מקווים כי זו אכן תתממש, עכשיו, כשידה כבר אינה יכולה להשיגם – הצעקה הזאת, שנדמה כי איבדה את ממשותה הפיזית ונעשתה רק זיכרון באוזני-רוחם של האנשים, שיספרו עליה בארוחות-הערב בבתיהם בבדיחות מסוימת ובשמץ של בושה על מה שהתברר בסופו של דבר כבהלת-שווא – הצעקה הזאת אזרה כוח פתאום, הצטנפה לה באוויר בתוך עצמה, ממתינה שיגיע זמנה, נמחקת לכאורה ברעשים העזים והחדשים של אוטובוסים, מנועי מטוסים, המולות של הרס ובניין, מוסיקה מחרישת-אוזניים, הפגנות וחגיגות רחוב – עד שיום אחד התמתחה פתאום וטסה הרחב בכוח כדי לפגוע את פגיעתה, אותה פגיעה שתחבר אותם שוב, כאילו לשם כך בעצם באה לעולם, ולא בגדה בייעודה זה כל אותן שנים.

    או אולי היה זה הסבון – הם אמרו אחרי שהכל נגמר. אולי אנחנו מרחיקים לכת יותר מדי. באמת אולי רק פיסת הסבון הקטנה על רצפת חדר-האמבטיה עם אריחי החרסינה השחורים, חדר-אמבטיה גדול, מצויד ברמקולים משוכללים, שהשמיעו את המוסיקה הקסומה שהמשיכה להתנגן גם אחרי שהאוזניים שכל-כך אהבו אותה הפכו רק בשר דומם משני צדיו של ראש שאין-בו-חפץ, אחת מהן טובלת בדם, השנייה כרויה אל התקרה כאילו כדי לתפוס עוד שמץ אחרון של סלסול-הקול המדהים של מלכת-הלילה. כי הלוא אותה פיסת סבון, שטוחה, שקופה כמעט, שארבה על הרצפה בשקט, עד שכף הרגל העירומה לחצה עליה בתנועה שגורה המבקשת להעניק לגוף את היציבות שתאפשר לו לעשות את הצעד הבא אל תוך האמבט הגדול, שהמתין בבלורית קצף, מדיף הבל שכבר כיסה את המראָה עד כי ההשתקפות בה לא היתה אלא צללית עכורה – אותו צעד, שאלמלא פיסת הסבון הכמעט בלתי-נראית היה מסתיים בשכשוך גדול, כשהגוף, כמו לווייתן לבן, היה שוקע באמבט, והראש העגול, שקרקפתו הוורודה ניבטה מבעד לשיער הלבן החלק, היה צולל במים רק לרגע ואז היה צץ שוב, לוטש עיניים מסומאות קצף, מתנועע אנה ואנה ומפיק מהפה רסיסי מים מְשׁוֹעָלים, שכמה מהם היו נתפסים בשפם הלבן המטופח, אבל הלחץ על פיסת הסבון גרם לה שתחליק הצידה, והרגל, בתנועתה הבוטחת, שמצאה את עצמה מרומה, נעה במפתיע, מזעזעת את הגוף הלא-מוכן, מטילה בבת-אחת את הפלג התחתון קדימה, את העליון אחורה, כשאחת הידיים מורמת בתקווה להיאחז במשהו, אבל אצבעותיה מוצאות רק קצה של מגבת שחורה, ואינן מספיקות אפילו לתפוס בה אלא רק טופחות עליה קלות, ואז הגוף משלים עם תבוסתו, ממשיך בתנועתו הכפויה, צובר תנופה, הרגל הימנית כבר מורמת באוויר, השמאלית נגררת על הרצפה באוושה קלה, והראש הגדול הוורדרד-לבן פוגש בכוח את הזווית של מסגרת הקרמיקה של האמבט, בעוד מלכת-הלילה מסלסלת ומסלסלת.

     

    אבל בין אם היתה זו הצעקה, ובין אם הסבון – הם אמרו כשדיברו על כך פעמים כה רבות, אחרי שהכל נגמר – מה שהטריד הוא שברגע שבו נכנעה הגולגולת למכה ונסוגה מרוסקת אל תוך המוח, באותו רגע עצמו, בשעת ערב לא מאוחרת, היו אנשים שעסקו בענייניהם, יהיו אשר יהיו, אולי אוכלים משהו, אולי יושבים ליד שולחן-עבודה, אולי רובצים מול הטלוויזיה, בלי לשער שההחלקה בחדר-האמבטיה השחור הביאה אותם למישוֹרֶת האחרונה של חייהם, הטילה עליהם צל של מוות אלים ממשמש-ובא, מעניש בחומרה עיוורת, כאילו הוא עצמו עלה פתאום מן האמבט, סומא מן הקצף ומן האד.


    ---

    'האיש ללא עצמות' מאת אמנון דנקנר, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2002.
    © כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     

    הספריה החדשה ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"ד 2104, בני ברק 5112002, טל. 03-5162704
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה