שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    איך עשית את זה? / הלית ישורון

    קטעים מן הספר:



    אבות ישורון (1982)

     

    אתה מאמין שלשירה יש איזו השפעה על המציאות?

    לא על הפוליטיקה, אבל על האדם. אני לא מאמין ששירים יכולים להשפיע על ממשלה, אבל אני מאמין שדרך מערת הנטיפים יכול שיר לחלחל גם אל הפוליטיקאי. זה קרה אצל הצרפתים, לא פעם. אני לא בטוח, אבל מאמין. בכל אופן כדאי לעשות את זה. שירים שכתבתי בשאלה הערבית, אני אוהב אותם מאוד, ומאמין בכל לבי, עד עכשיו, לא פחות, אולי יותר מפעם, שישפיעו. מאוד הייתי רוצה, למען תפארתנו שלנו, קודם־כל שנהיה יפים. כשאני כותב על זה אני מאמין שזה יכול להיות.

     

    נכון לומר שהאשמה היא הרגש האקטיבי, שמניע אותך לאורך חייך ולאורך כתיבתך?

    כן. כן. אני חייב תמיד לחזור אל מקור הווייתי בארץ, אל ההורים. עונש ושכר. הם היו נתונים שם במצב של עונש בגללי, ולא אשמו בשום אשם. עונש שישבו שם וציפו לי ולמכתבי, ואלה התעכבו הרבה, כך נדמה לי. אמי היתה צמה בשני וחמישי. כשנודע לי ביקשתי ממנה להפסיק. היא ענתה לי לא להפריע לה בזאת. בימי הראשונים בארץ, פעם אחת אני מקבל מכתב ובו שני דולרים. בבית היה מצב של עניות. הם בקושי רב חסכו את הדולרים האלה, או שמישהו כתב להם שאני מחוסר עבודה. אני קיבלתי ולא ידעתי מה לעשות. רציתי לשלוח חזרה אבל פחדתי שזה ישבור אותם. לא שלחתי, אבל היו לי ימים ולילות של עינויים, ממש, ולא שלחתי, וכשכתבתי, לא כתבתי על זה אפילו, אם קיבלתי או לא קיבלתי, שרציתי להעלים את זה אפילו מעצמי, ושלחו לי עוד פעם, ולא דיברתי על זה, והם לא שאלו אותי על זה. שום שכר הם לא קיבלו ממני. הרבה זמן חיו בלעדי וקיבלו עונש. עזבתי את הבית שלא עשה לי שום רע, רק טוב, נתן לי מה שיכול היה לתת, לא נתן לי השכלה גבוהה, כי לא ידע מה זה, ולא היה ביכולתו לתת, לא נתן לי מקצוע, אבל נתן לי פנים של בן־אדם; עזבתי את הבית יום אחד, מוקדם מדי, לכל הדעות, ולחיות פה ולהיות גורם לעינויים קשים של הורים שרוצים לראות אותך ולא יכולים לראות אותך. גם הם התחילו להיות יתומים ממך בגיל צעיר. לחיות בהרגשה כזאת, זה לא בילוי טוב. זה לא בילוי טוב בעולם.

     

    אבות ישורון (1986)

     

    האם מצב הנפש שנחשף בשיר הוא מה שידעת על מצב הנפש שלך כשניגשת לכתוב?

    אני נמצא במצב של דלקת מתמידה, חום קבוע. לא משתנה. הרבה ממצאי חיים ישנם לאדם שמביאים לו את תענוגות החיים; לגבי הם קיימים, אבל הם מוסטים החוצה, נשכחים, כשמתעורר העניין על המהות שלי, על מצב האדם שלי. וכל מה שאני עונה לך, כל מה שאני שואל, מוּגה על־פי מצבי הפנימי. אני מוכן לבכות כל רגע. להתייפח כל רגע. כמו זונה שאומרת תמיד כן. כזה אני. על מה? על מה שקרה לי, על מה שבוכה בי. שלא עניתי על אף בקשה ותחינה של אנשים יקרים לי, שלא אשכח אותם והם הלכו למוות, ומי יודע על מה חשבו ברגע המוות, שאפילו רגע המוות החופשי מכל לא נתתי להם לחיות באופן חופשי. כל זה ממלא את חיי. כל זה אני. זה לא שאלה שאדם פעם עצוב. גם לא שאלה של עצוב. זה חום גבוה מַתמיד. לא שאין עם מי לדבר, אלא אין לו מה לתת לך כי אין לו שום דבר. איני מתענה על כך, אני יודע שזהו מצבי. מרגע מסוים זה התחיל. בְּדַק, אחר־כך יותר ברור, מתעבה מתעבה, תופס שטחים יותר ויותר, עד שהוא מציף אותי כולו. כל השטח מוצף אותו ה'מה' הזה. אני לא אדם עצוב. אני יש לי הכל. אבל אני אינני איש פרטי. איש של תשוקות שצריך למלא אותן. אני ה'מה' ולא ה'מי'.

     

    יאיר הורביץ (1988)

     

    איך התייחסת לשירתם של מאיר ויונה?

    יחס חם מאוד. אני מאוד אוהב דברים שאינם דומים לי. מה שדומה לי, כבר יש לי. יונה היא אדם שיצר סגנון. היא מזכירה לי את ז'אן ז'נה, שלא למד, ויצר תחביר חדש. אבות אותו דבר. יצר תחביר חדש. יונה מעולם לא נראתה לי משוררת ש"עושה". כפי שדיברה, כך גם יצאו שיריה. הדיבור שלה היה דיבור שלה. היא אדם שישב לו בתוך עצמו, בתוך גדרותיו, ומה שיצא יצא. היא כתבה את חיתוך הדיבור שלה. אהבתי את יונה מאוד. גם אמא שלי אהבה אותה מאוד. ואמא שלי היא אשה פולנייה, ולאהוב אדם כה מוזר כמו יונה. ויונה מאוד אהבה אותה. יונה היתה באה רטובה, ואמא שלי היתה מסבנת אותה באמבטיה. היא היתה באה ובדלת אומרת: "שלום יאיר, אמא שלך בבית? רציתי להזמין אותה לטיול". גם בהקדשות לספריה היא היתה כותבת: "ליאיר, שאני ואמא שלו מסכימות שהוא אדם נפלא".


    ---

    'איך עשית את זה? ראיונות חדרים', הלית ישורון, הספריה החדשה, 
    הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2016.
    © כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה