שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    קרוב ללב הפראי / קלאריס ליספקטור

    פתיחת הספר:



    מכונת־הכתיבה של אבא תיקתקה טַק־טַק... טַק־טַק־טַק... האורלוגין התעורר בְּטִין־דְלֶן נטול אבק. הדממה הזדחלה לה זזזזזז. ארון־הבגדים, מה הוא אמר? בגדים־בגדים־בגדים. לא, לא. בין האורלוגין, מכונת־הכתיבה והדממה היתה אוזן כרויה, גדולה, ורודה ומתה. בין שלושת הצלילים חיברו אור היום וחריקת עלעלי העץ שהתחככו זה בזה קוֹרנים.

     

    היא הצמידה את המצח לזגוגית החלון הבוהקת והקרה והביטה אל החצר של השכן, אל העולם הגדול של התרנגולות־שלא־ידעו־שהן־עומדות־למות. ויכלה להריח כאילו ממש קרובה לאפה האדמה החמה, הדחוסה, הריחנית כל־כך ויבשה, שהיא ידעה גם ידעה, ידעה גם ידעה שתולעת זו או אחרת התמתחה בה לפני שאכלה אותה התרנגולת שבני־האדם עמדו לאכול.

     

    היה רגע גדול, דוֹמם, בלי שום דבר בתוכו. פערה עיניים, חיכתה. שום דבר לא בא. לָבָן. אבל פתאום התניעו את היום בטלטלה והכל החל לפעול, מכונת־הכתיבה מטרטרת, הסיגריה של אביה מעלה עשן, הדממה, העלעלים, העופות המרוטים, הבהירוּת, הדברים שבים לְחיים חופזים כמו קומקום רותח. היה חסר רק הטִין־דְלֶן של האורלוגין שיִיפָּה כל־כך. עצמה את העיניים, העמידה פנים שהיא שומעת אותו, ולצלילי המוזיקה הלא־קיימת והקצובה הזדקפה על קצות הבהונות. עשתה שלושה צעדי ריקוד קלילים מאוד, מכונפים.

     

    אז הסתכלה פתאום על הכל בסלידה, כאילו אכלה יותר מדי מהבְּלילה הזאת. "אוֹי, אוֹי, אוֹי..." גנחה חרש עייפה, ואחר־כך חשבה: מה יקרה עכשיו עכשיו עכשיו? ותמיד בטיפת הזמן הבאה שום דבר לא היה קורה אם המשיכה לחכות למה שיקרה, אתה מבין? היא סילקה את המחשבה הקשה והסיחה את דעתה בתנועת כף רגל יחפה על רצפת העץ המאובקת. חיככה את הרגל וליכסנה מבט אל אביה, המתינה למבטו קצר־הרוח והעצבני. אבל שום דבר לא בא. שום דבר. קשה לשאוב אנשים כמו שואב־אבק.

     

    – אבא, המצאתי שיר.

    – מה שֵׁם השיר?

    – אני והשמש. – לא חיכתה הרבה ודיקלמה: – "התרנגולות בחצר כבר אכלו שתי תולעים אבל אני לא ראיתי".

    – כן? איך את והשמש קשורות לשיר?

    הביטה בו רגע. הוא לא הבין...

    – השמש נמצאת מעל לתולעים, אבא, ואני חיברתי את השיר ולא ראיתי את התולעים... – הפסקה. – אני יכולה להמציא עוד שיר ממש עכשיו: "הו שמש, בואי לשחק אתי". ועוד אחד יותר ארוך:

    "ראיתי עננה קטנטנה

    התולעת המסכנה

    נדמה לי שלא ראתה".

    – יפהפיים, קטנטנה, יפהפיים. איך מחברים שירים כל־כך יפים?

    – זה לא קשה, פשוט אומרים אותם.

     

    כבר הלבישה את הבובה, כבר הפשיטה אותה, דִמיינה אותה הולכת למסיבה וזוהרת בה בין שאר הילדות. מכונית כחולה עברה על גופה של אַרלֵט, הרגה אותה. אחר־כך באה הפֵיָה, והילדה שבה לתחייה. הילדה, הפֵיָה, המכונית הכחולה לא היו אלא ז'וּאָנָה, אחרת היה המשחק שיעמום. תמיד מצאה דרך להיכנס לתפקיד הראשי בדיוק כשהאירועים האירו דמות זו או אחרת. עבדה רצינית, שקטה, זרועותיה לאורך גופה. לא היה לה צורך להתקרב אל אַרלֵט כדי לשחק איתה. אפילו מרחוק היו הדברים בבעלותה.

     

    השתעשעה בקרטונים. הביטה בהם לרגע וכל קרטון היה תלמיד. ז'וּאָנָה היתה המורָה. אחד מהם טוב והאחר גרוע. כן, כן, אז מה? ועכשיו עכשיו עכשיו? ותמיד שום דבר לא בא אם היא... זהו.

     

    היא המציאה איש קטן בגודל האצבע המורָה, לבוש מכנסיים ארוכים ועונב עניבת פרפר. היא החזיקה אותו בכיס של מַדי בית־הספר. האיש הקטן היה פנינה ממש, פנינה של איש מעונב, היה לו קול עבה והוא היה אומר מתוך הכיס: "הוד־מלכותה ז'וּאָנָה, התואיל בטובה להקשיב לי רגע, התוכל הוד־מלכותה להפסיק רק לרגע את התמיד־עסוקה שלה?" ואחר־כך היה מצהיר: "אני עבדך, נסיכה. רק תצווי ואני מוכן לעשות".

     

    – אבא, מה אני יכולה לעשות?

    – לכי ללמוד.

    – כבר למדתי.

    – לכי לשחק.

    – כבר שיחקתי.

    – אז תפסיקי לנדנד.

     

     

    ---

    'קרוב ללב הפראי', קלאריס ליספקטור, מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה, 
    הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2018.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>


     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה