שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    נפשות מתות / ניקולאי ו. גוגול


    שני קטעים מתוך הספר:


    השערים נפתחו. אור היבהב בעוד חלון. הבריצ'קה נכנסה לחצר ועצרה לפני בית לא גדול, שבגלל החשיכה היה קשה לתפוס את מראהו. רק מחציתו הוארה באור שהגיע מהחלונות; כמו־כן היה ניתן להבחין בשלולית לפני הבית, שאותו אור האיר אותה במישרין. הגשם תופף ברעש על גג העץ וזרם בפלגים מבעבעים לתוך חבית שהונחה שם. בינתיים השתפכו הכלבים בכל הקולות האפשריים: אחד, בראש זרוּק לאחור, התמכר ליבבות מצפוניות כל־כך, כאילו שילמו לו על זה אלוהים יודע איזו משכורת; אחר הפטיר בחטף, כמו שמש כנסייה; ביניהם הצטלצל, כמו פעמון של מרכבת־דואר, סוֹפּרן בלתי־נלאה, קרוב לוודאי מפיו של גור, ועל כל אלה כיסה לבסוף הבָּאס, אולי זקן שניחן בטבע כלבִּי חזק, שכן נחר כדרך שנוחר הבָּאס העמוק כשהקונצרט בשיאו: הטנורים נעמדים על בהונות בתשוקה עזה להפיק צליל גבוה, וכולם כאחד פורצים אל־על בזריקת ראש לאחור, ורק הוא לבדו תוחב את סנטרו הלא־מגולח לתוך עניבתו, מַפנה את ברכיו לצדדים ושוקע כמעט עד לרצפה, ומשם משלח את הצליל שלו, המרעיד ומשקשק את השמשות. בנביחת הכלבים הזאת, המורכבת ממוזיקאים כאלה, היה די בשביל להניח שהכפרון הזה הוא בעל־ממדים; אולם גיבורנו הרטוב עד העצם והקפוא מקור לא חשב על כלום מלבד המיטה. לא הספיקה הבריצ'קה לעצור, וכבר קפץ מתוכה אל מרפסת הכניסה, התנודד וכמעט נפל. למרפסת יצאה איזו אשה צעירה מהקודמת אך דומה לה מאוד. היא ליוותה אותו פנימה. צ'יצ'יקוב העיף מבט מרפרף או שניים: קירות החדר היו מצופים טפֶּטים מפוספסים ישנים; עליהם נתלו תמונות של מיני ציפורים; בין החלונות היו מראות קטנות עתיקות, במסגרות כהות בצורת עלים מסתלסלים; מאחורי כל מראָה היו תחובים מכתב, או חפיסת קלפים ישנה, או גרב; היה שם שעון־קיר שעל לוח הסְפָרות שלו מצוירים פרחים... יותר מזה לא היה בכוחו להבחין. הוא חש שעיניו דביקות, כאילו מרחו אותן בדבש. כעבור רגע נכנסה בעלת־הבית, אשה קשישה במין שביס־שינה שנחבש בחיפזון, וצעיף פלנל כרוך על צווארה – אחת מאותן בעלות־אחוזה שאחוזתן זעירה, המתאוננות תמיד על קציר רע, על הפסדים, ומחזיקות את הראש מוטה מעט לצד, ובינתיים אוגרות קמעה־קמעה מזומנים בשקיות מאריג־מזרן, התחובות במגירות של כל־מיני שידות. לתוך שקית קטנה אחת הולכים כל הרובלים, לאחרת חצאי־הרובל, לשלישית רבעי־הרובל, אף כי למראית־עין נדמה שאין בשידה דבר מלבד לבנים וכותונות־לילה וסלילי חוטים ומעיל פרום שמאוחר יותר יהפוך לשמלה, אם בשמלה הישנה ייחרך חור תוך כדי אפיית לביבות של חג וכל־מיני כיסנים, או אם תתבלה מעצמה. אלא שהשמלה לא תיחרך ולא תתבלה מעצמה; זהירה וחסכנית היא הזקנה הקטנה, ועל המעיל נגזר שיהיה מונח זמן רב במצב פרום, ואחר־כך היא תוריש אותו בצוואתה לבתה של דודנית ממעלה שנייה, ביחד עם עוד מיני בלואים.

    ---


    בשעה ששתי הגברות הצליחו להתיר בשׂוּם־שכל את הפקעת המסובכת כל־כך, נכנס לסלון התובע־הכללי ועמו תווי־פניו הקפואים, גבותיו הסבוכות והעין הממצמצת. הגברות החלו להתחרות זו בזו בדיווח על ההתרחשויות, סיפרו לו על קניית הנפשות המתות, על הכוונה לחטוף את בת המושל, ובילבלו אותו עד כדי כך שלא משנה כמה זמן נשאר לעמוד נטוע על מקומו, מעפעף בעינו השמאלית ומצליף על זקנו בממחטה להסיר את הטבק – הוא לא הצליח להבין דבר. במצב זה הותירו אותו שתי הגברות ויצאו כל אחת לדרכה להתסיס את העיר. עלה בידן להשלים את המשימה במעט יותר מחצי־שעה. העיר הותססה לגמרי; הכל תסס, אף כי איש לא היה יכול להבין דבר. הגברות הצליחו לזרות ערפל כזה בעיני כולם, עד שכולם, ובמיוחד פקידי הרשות, נותרו לזמן־מה המומים. מצבם ברגעים הראשונים דמה לזה של תלמיד פנימייה יָשֵׁן, אשר חבריו, שהתעוררו לפניו, תוחבים באפו "הוּסָר" – כלומר, טבק־הרחה מגולגל בנייר.  לאחר ששאף מתוך שינה את כל הטבק בכל להטו של אדם ישן, הוא מתעורר, קופץ ממיטתו, בוהה כשוטה לכל עבר, עיניו יוצאות מחוריהן, ואין הוא מסוגל להבין היכן הוא ומה קרה לו, עד שהוא מבחין בקירות המוארים בקרן השמש המלוכסנת, בצחוקם של חבריו שהתחבאו בפינות, בבוקר העולה המציץ מן החלון, ביער שהתעורר ומצטלצל בקולן של אלפי ציפורים, בנהר המואר המופיע ואובד בפיתולים זוהרים בין קני־הסוף הדקים והומה ילדים עירומים הקוראים זה לזה לקפוץ למים, ורק אז, לבסוף, הוא מבחין ב"הוּסָר" שיש לו באף. כזה בדיוק היה ברגע הראשון מצבם של תושבי העיר ופקידי הרשות. כל אחד מהם נעמד כמו אַיִל ועיניו יוצאות מחוריהן. נפשות מתות, בתו של המושל וצ'יצ'יקוב התערבבו והסתבכו בראשיהם באופן משונה ביותר; ורק אחר־כך, לאחר ההלם הראשון, החלו להבחין ביניהם כביכול ולהבדיל אותם זה מזה, החלו לדרוש דין־וחשבון ולכעוס על כך שהעניין מסרב להתבהר. באמת, מה הפֵּשר, מה פִּשרן של הנפשות המתות? שום היגיון אין בנפשות מתות; איך אפשר לקנות נפשות מתות? איפה יימצא כסיל שיקנה אותן? ובאיזה כסף עיוור ישלם תמורתן? ולאיזו מטרה, לאיזו עסקה, אפשר לחבֵּר את הנפשות המתות הללו? ולמה נקלעה לכאן בתו של המושל? אם רצה לחטוף אותה, למה לקנות לשם־כך נפשות מתות? ואם לקנות נפשות מתות, למה לחטוף את בתו של המושל? האם רצה להעניק לה את הנפשות המתות במתנה, או מה? באמת, מה השטויות הללו שפושטות על־פני העיר? מה הנטייה הזאת, שלפני שאתה מספיק להסתובב, כבר מספרים לך סיפור, ואילו לפחות היה איזה היגיון... ובכל־זאת, הרי הפיצו אותו, אז מן־הסתם היה לו איזה טעם, אבל מה הטעם בנפשות המתות? אפילו טעם אין. יוצא שזה פשוט: סיפור מפוברק, סבתא על גלגלים, שטויות ברוטב, מגפיים שלוקים! זה פשוט, השד יודע מה!... בקיצור, נשלחו הלשונות וכל העיר דיברה על נפשות מתות ועל בתו של המושל, על צ'יצ'יקוב ועל נפשות מתות, על בת המושל ועל צ'יצ'יקוב, והכל תסס.

    ---


    'נפשות מתות' מאת ניקולאי ו. גוגול, מרוסית: רִנה ליטוין, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2013.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה