שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    פתאום, מבין קרעי המלים, מציץ אליך העולם



    כל הטורים האישיים >>>



    חיפוש טורים 

    עמוס עוז (מתוך ריאיון עם הלית ישורון)


     

    דברים אחדים שאמר עמוס עוז, מתוך ריאיון שערכה עמו הלית ישורון בינואר 1988. הריאיון המלא מופיע ב'איך עשית את זה?' (הספריה החדשה, 2016).

     

    ב-1977 פרסמנו בגיליון 7 של 'סימן קריאה' את "סוּמכי", סיפור של עוז לבני הנעורים שאהבנו מאוד, אך בעיקרו של דבר הציג כתב-העת בשנות השבעים והשמונים קו ספרותי שהיה ביקורתי כלפי כתיבתו. באותן שנים ציערה הביקורת את עוז. ועם זאת, החברוּת האישית נשמרה. ברבות השנים נפעמנו מ'סיפור על אהבה וחושך' שלו, כרבים אחרים. בריאיון הזה מלפני 31 שנה מתייחס עוז, בין היתר, לטעותם של המבקרים ביחס לחופש הפעולה של סופר, ומסביר מהי מבחינתו עבודת הכתיבה.

     

    אנו נפרדים ממנו בצער ובאהבה גדולה.

     

     

    *


    כל פעם שכתבתי ספר, הייתי בטוח שאני עושה דבר שעוד לא עשיתי בחיים. עברו שנים, ראיתי שזה דומה, שזה אותו בן־אדם. עדיין אני רוצה לדעת על החיים, על המוות, קנאה, שנאה. אני לא רוצה לעשות עוד פעם מה שכבר עשיתי. חבל על הזמן. אני רוצה לראות אחרת, אני רוצה שזה יהיה קצת אחרת. אני יודע שתמיד בסוף זה יהיה דומה. אבל הייתי רוצה שזה יהיה קצת אחרת.

     

    הלוואי שהייתי יכול ללמוד מהמבקרים. אני לא כל־כך יכול. הטעות שלהם, לא רק כאן, שהם חושבים שהיה לך יותר חופש ממה שבאמת היה לך. הם אומרים: למה כתבת כך ולא אחרת. כאילו שהיית יכול לכתוב אחרת. הם חושבים שאתה קצת אלוהים קטן כזה, יושב ליד השולחן ואילו שמעת בקולם, היית עושה קצת אחרת, מזיז קצת שמאלה, ימינה, דמות אחת מגדיל, דמות אחרת מקטין. אבל יש פחות חופש ממה שהם חושבים. היו שנים שכעסתי. אמרתי, מה מבלבלים לי את המוח? מה הם רוצים ממני? הרי נכון לעכשיו, זה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות. אחרי זה הבנתי שזה לא כך. יש מבקרים שאומרים דברים שהלוואי ויכולתי לעשות אותם, אבל אני לא יכול. יש לי הרבה הרבה פחות חופש ממה שנדמה. זה לא הולך ככה. אם אני כותב סיפור על שתי נשים וגבר או שני גברים ואשה, אחרי כמה דפים הם כבר עושים מה שהם רוצים. אתה יכול רק למתן אותם, כאילו אתה ראש משפחה איטלקית טמפרמנטלית בסרט של פֶליני, וכולם שם צודקים וכולם רוצים להישמע ושהאחרים ישתקו ושתשמע רק אותי. אני יכול רק לנסות שאחד מהם לא ישתלט על כל הספר. אני יכול רק להגיד 'מספיק', אבל לא יכול לשנות אותם, לא יכול להחליט מי יחיה ומי ימות או מי יעשה מה למי.

     

    תחום האחריות שלי והשליטה שלי הוא המלים. עד כמה המלים יהיו כאלה או אחרות, או אם יהיה כאן פסיק או אם יהיה כאן תואר השם או תואר הפועל – זו האחריות שלי. לפעמים אני נכשל בה מאוד ולפעמים מצליח. אלף פעמים עם פינצטה ביד וזכוכית מגדלת בעין אני יושב כמו שען ושואל אם כאן יבוא פסיק או שם תואר אחד או שניים. ועל זה אני אחראי.

     

     

    [צילם: רון רותם. מתוך 'איך עשית את זה?' בעריכת הלית ישורון]

     

    המלים אמורות לסמן דברים קבועים. איך לתפוס דברים שהם זרימה והם הִשתנוּת והם בין לבין, בשטחי ההפקר? איך לתפוס אותם במלים? יש כאן איזה ניגוד, שאני לא יכול ליישב אותו. הוא קשה לי נורא. אין לי שום דבר מלבד מלים. אם הייתי יכול לכתוב מוזיקה, הייתי כותב מוזיקה. אם הייתי יכול לבנות גשרים לרכבות – אולי. אבל מה שיש לי זה רק מלים. אני מחפש לעשות בשפה דבר שהוא נגד השפה. זאת העבודה. לא מה יעשה מי למי. לא זה. רק מה כותבים על אדם, שלא ראה אדם שהוא אהב אותו נורא עשרים־ושמונה שנים, ופתאום הוא עובר באיזו סמטה מלוכלכת בבאר־שבע ורואה אותו ומתקרב אליו ורואה שזה לא הוא. אני רוצה לכתוב משהו מאוד פיזי. מה עושים הפנים שלו, מה עושה הגוף שלו, כשהוא מתקרב ורואה שזה לא הוא. זאת העבודה שלי. מה שקוראים להמציא עלילה, זה כאילו קל, כי כמה עלילות יש בעולם? אין הרבה. אהבה שנאה קנאה ידידות.

     

    זה פחות מעניין אותי מאשר לתפוס איזו חד־פעמיות של רגע, של תנועה פיזית, של תנועת נפש. להגיע אל העולם. אני חושב שלזה התכוון ג'ויס כשאמר "הרגעים האֶפּיפָניים". הרגעים שפתאום, מבין קרעי המלים, מציץ אליך לבדל שנייה, מציץ העולם, כמו שהוא היה לפני שהיינו בו. כשהייתי קטן, היה לי הרצון לדעת איך נראה החדר הזה בלעדי, כשאני לא בו. אולי הוא איננו. וההמשך של העניין הזה הוא מה קורה לאנשים אחרים בפנים. אם אני הייתי את, אם אני הייתי הוא, החתול הזה שעכשיו עלה שם, מה היה אם אני הייתי האיש ההוא בבית־קפה שיושב וקורא 'מעריב'? מה הסיפור שלו? מה הקטע שלו?

     

    הרגעים האֶפִּיפָניים האלה, אני אף־פעם לא אדע את האמת, את העולם של אלוהים, אבל אני כן אדע, אולי, אם יהיה לי מזל, עד איפה אני יכול להגיע. כמה רחוק אני יכול לנסוע אל תוך אנשים אחרים. ואל עצמי. אל אנשים אחרים זה אל עצמי.

     

    אם אני אעמיד כוס מים פה, על המסעד של הכורסה ליד החלון, בשעה הנכונה, ומשם תיפול קרן אור לתוך המים ותעשה צבעים ואני אצליח לתאר את זה – לא בטוח שאני אצליח, את ההשתברות של האור במים, כי ראשית זה חולף. זה יהיה רגע, ואחר־כך זה לא יהיה. ענן יעבור, אני אזוז מהמקום, והזווית תשתנה. אם אני אצליח לתפוס את החד־פעמיות שבמים, האור שנפל עליהם באותה שנייה, אז הצלחתי. אם תפסתי את זה במלים, אז הצלחתי. אני לא יודע אם זה "לתאר את החיים". זה לנסות לתפוס במלים, לקבֵּע דבר שבורח כל הזמן. לשמור על הזֵכר של הרגע. להחזיק אותו, שאני אוכל לקרוא לו בחזרה להגיד לו: בוא, והוא יבוא. לעורר במישהו איזו היזכרות. איזה 'אהלן' פנימי כזה.

     

    כל־מיני אנשים כתבו כל־מיני דברים על השפה בסיפורים שלי. כמעט אף־אחד לא בדק אותה. יש כמה מוסכמות. כותבים לפעמים, לגנאי, שהשפה שלי יפה, מתייפייפת, מקושטת. אף־אחד לא בדק את זה. אני חושב, אני מקווה, שהדבר שנתן לך את הרושם שבגללו אמרת מה שאמרת, זה הרגעים האֶפִּיפָניים, רגעי ההתגלות. אותם רגעים, שבהם עקרת־בית קטנה מירושלים, או רופא שכונתי שכבר לא מרפא, או קיבוצניק שמחפש את עצמו, חוֹוִים איזה רגע שבו העולם כאילו נפתח להם באינטנסיביות עצומה לרגע. אחר־כך הם חוזרים לטפל בגינה ולשטוף כלים ולהרוויח כסף. ומה שכתבתי מלא את זה. ויש קשר עמוק, אמיתי ואורגני, בין הרגעים האֶפִּיפָניים לבין כביסה ובישול או ויכוחים על פוליטיקה. מזה עשוי היומיום. זה השַׂק. זה ארג השַׂק. יש לפעמים איזה קרע בארג השַׂק, ודרכו מבצבץ איזה משהו, לא אגיד מה, משהו. זה הרגע. ככה זה אצלי. אבל הדבר שאני שמעתי הרבה מאוד פעמים, שהדברים שלי יותר גבוהים מהחיים, מותר לי לערער. אני מגיש ערעור. אני רוצה בדיקה חוזרת. זה לא מה שניסיתי לעשות. יכול להיות שהרגעים האֶפּיפניים מזדהרים כל־כך חזק, עד שהם מאירים אחר־כך באיזה אור משונה, לא יומיומי. אבל מכאן ועד להגיד שמה שכתבתי מתרחק מהיומיום, מתרחק מהפרוזה, מתרחק מהצורך להחליף גרביים – זה לא. מחליפים אצלי גרביים. כולם.

     

    השפה היא בכמה מובנים האויב של החיים, כי היא הפורמלין. היא מסוגלת לטפל בחנוטים ולא בבעלי־חיים. השמירה על הרגע שלא יחלוף עולה במחיר זה שאתה מוציא את נשמתו, מקבע אותו במלים. אתה רוצה לעצור את הזמן שלא יחלוף – אתה צריך להוציא את נשמתו.

     

    עניין הכתיבה שייך לכוחות־החיים ולפיתויים של החיים. לא למוות. לקשרים הטובים עם העצים והאבנים. מי שכותב לא רוצה למות. בזה הגברת גונן לא היחידה. אפילו המתאבד, אם הוא משאיר מכתב הוא לא באמת רוצה למות. בזמן שהוא כותב את המכתב הוא בצד החיים. הוא לא כותב את המכתב למתים. גם אם הוא כן כותב את המכתב למתים, גם אם מדברים עם המתים, מדברים אליהם בשביל שהם יחיו קצת. לא לוותר למוות. לא לוותר למוות זה להמשיך לאהוב. אם אתה כותב בהתייחסות למישהו שכבר מת, בזמן שאתה כותב הוא לא יכול להיות מת. אתה לא כותב לעצמות. אתה לא כותב לבשָׂר שהתולעים אכלו אותו. אתה מזמין את המת לחדר, אתה קורא לו הביתה.


    *

    פורסם ב-1.1.19




































     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה