שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
    אִתי החיים משחֵק הרבה / דויד גרוסמן

    פתיחת הספר:



    רפאל היה בן חמש־עשרה כשמתה אמא שלו וגאלה אותו מייסוריה. גשם ירד על חברי הקיבוץ, שהצטופפו תחת מטריות בבית־הקברות הקטן. טוביה, אביו של רפאל, מירר בבכי. שנים טיפל באשתו במסירות, ועכשיו נראה אבוד ומיותם. רפאל, במכנסיים קצרים, עמד נבדל מהאחרים וכיסה את ראשו ואת עיניו בקפוצ'ון, שלא יראו שהוא לא בוכה. הוא חשב: עכשיו שהיא מתה, היא יכולה לראות את כל הדברים שחשבתי עליה.

     

    זה היה בחורף 1962. אחרי שנה פגש אבא שלו את וֶרה נוֹבָאק, שבאה לארץ מיוגוסלביה, והם התחילו לחיות כזוג. וֶרה הגיעה לישראל עם בתה היחידה, נינה, נערה בת שבע־עשרה, גבוהה ובהירת שיער, שבפנים הארוכות שלה, שהיו חיוורות ויפות מאוד, כמעט לא היתה הבעה.

     

    נערים בכיתה של רפאל קראו לנינה 'ספינקס'. היו מתגנבים מאחוריה ומחקים אותה בהליכתה, מחבקת את גופה בזרועותיה ובוהָה במבט חלול. היתה פעם שהיא תפסה שני חֶברֶה שחיקו אותה, ופשוט פוצצה להם את הפרצוף. מכות כאלה עוד לא ראו בקיבוץ. היה קשה להאמין כמה כוח ופראות היו לה בזרועות וברגליים הדקות שלה. התחילו לרוץ שמועות. סיפרו שבזמן שאמא שלה היתה אסירה פוליטית בגוּלָג, נזרקה נינה, שהיתה אז ילדה, לרחוב. אמרו "לרחוב" והוסיפו מבט רב־משמעות. סיפרו שהצטרפה, בבלגרד, לכנופיה של ילדי פרא, שחטפה ילדים כדי לקבל כופר. סיפרו. אנשים מדברים.

     

    הסיפור של המכות, וגם עוד התרחשויות ושמועות, לא הבקיעו את הערפל שרפאל חי בתוכו אחרי מות אמו. במשך חודשים הוא היה שקוע בהרדמה עצמית. פעמיים ביום, בבוקר ובערב, היה בולע כדור־שינה חזק שלקח מֵארון התרופות של אמו. הוא אפילו לא הבחין בנינה כשנתקל בה פה־ושם בקיבוץ.

     

    אבל ערב אחד, בערך חצי שנה אחרי מות אמו, הוא חתך דרך מטע האבוקדו אל אולם הספורט, ונינה באה מולו. היא הלכה בראש מורכן וחיבקה את עצמה כאילו הכל סביבה קר. רפאל עצר, נדרך פתאום ולא הבין בגלל מה. נינה היתה מכונסת בתוכה ולא הבחינה בו. הוא ראה את התנועה שלה. זה היה הרושם הראשון, התנועה השקטה, החסכונית. מצח גבוה, צח, ושמלה כחולה פשוטה ודקה, שריפרפה על מחצית שוקיה.

     

    ההבעה של פניו כשסיפר –

     

    רק כשהיתה קרובה אליו ראה רפאל שהיא בוכה, בשקט, בכי חנוק, ואז גם היא הבחינה בו ועצרה, והתקמרה. המבטים שלהם הסתבכו זה בזה למשך כמה שניות, ואפשר לומר בצער: עד לבלי הַתֵּר. "השמיים, האדמה, העצים", אמר לי רפאל, "לא יודע... הרגשתי כאילו הטבע התעלף".

     

    נינה התעשתה ראשונה. היא פלטה נשיפה נזעמת והתרחקה במהירות. הוא עוד הספיק להעיף מבט בפנים שלה, שבן־רגע התקלפו שוב מכל הבעה, ומשהו גאה בו אליה. הוא הושיט יד אחריה –

    אני יכולה ממש לראות אותו עומד שם עם היד.

     

    וככה הוא גם נשאר, עם היד השלוחה, ארבעים־וחמש שנה.

     

    אבל אז, במטע, בלי לחשוב, ולפני שיהסס ויסתבך עם עצמו, הוא זינק ורץ אחריה לומר לה מה הבין ברגע שראה אותה. הכל התעורר בו לחיים, סיפר לי. ביקשתי שיסביר. הוא התבלבל, מילמל משהו על כל מה שנרדם בו בשנות המחלה של אמו, ועוד יותר אחרי מותה. עכשיו נעשה פתאום הכל דחוף וגורלי, וגם לא היה לו ספק שהיא תיענה לו מיד.

     

    נינה שמעה את צעדיו רודפים אחריה, עצרה והסתובבה וסקרה אותו במבט אטי. "מה יש?" נבחה פתאום לתוך פניו. הוא נרתע, התחלחל מיופיָה ואולי גם מגסותה – ובעיקר, אני חוששת, מהצירוף של יופיָה וגסותה. עד היום יש לו את זה, חולשה לנשים שיש בהן קצת - שמץ של - תוקפנות גברית ואפילו גסוּת, תבלין שכזה, רפאל, רפי –

     

    נינה הניחה כפות ידיים על המותניים, ילדת רחוב קשוחה ביצבצה, חיית־בר. נחיריה התרחבו, היא ריחרחה אותו, ורפאל ראה פעימות של וריד כחלחל עדין בצוואר שלה, ופתאום כאבו לו השפתיים, ככה סיפר לי, ממש צרבו וצמאו.

     

    "בסדר, הבַנו", חשבתי, "אתה לא מוכרח להיכנס לפרטים".

     

    הדמעות עוד נצצו לנינה על הלחיים, אבל העיניים שלה היו קרות וכמעט נחשיות. "תלך הביתה, ילד", אמרה, והוא ניענע בראש, לא לא, והיא קירבה לאט את המצח שלה לראש שלו, קירבה והרחיקה, כאילו חיפשה את הנקודה המדויקת, והוא עצם עיניים, והיא נגחה, והוא עף אחורה ונפל לתוך גומה של עץ אבוקדו.

     

    "זן אטינגר", הקפיד לציין כשסיפר, כדי שחס וחלילה לא אשכח שכל פרט בסצנה הזאת חשוב, כי ככה בונים מיתולוגיות.

     

    הוא רבץ בגומה המום, מישש את הבליטה שהתחילה לתפוח לו במצח, וקם על רגליו מסוחרר. מאז שאמו מתה לא נגע רפאל בשום אדם ושום אדם לא נגע בו, חוץ ממי שהלכו אתו מכות. אבל פה היה משהו אחר, ככה הרגיש, היא באה לפתוח לו סוף־סוף את הראש ולחלץ אותו מהעינוי. ומתוך עיוורון הכאב צעק אליה את מה שהתגלה לו קודם, ברגע שראה אותה, אבל נדהם כשהמלים יצאו מפיו תפלות וגסות. "מלים של חֶברֶה", אמר לי, "'רוצה לזיין אותך' כזה", שונות כל־כך מהמחשבה הטהורה והמדויקת שלו, "אבל איזה שנייה־וחצי ראיתי על הפנים שלה שלמרות הגסויות, היא בכל־זאת קולטת אותי".

     

    ואולי כך באמת היה, מה אני יודעת. למה לא לפרגן לה ולהאמין, שנערה שנולדה ביוגוסלביה, ובמשך כמה שנים באמת היתה – כפי שהתברר אחר־כך – ילדה נטושה, בלי אבא ובלי אמא, שנערה כזאת, למרות נתוני הפתיחה האלה, ואולי דווקא בגללם, הציצה ברגע של חסד לתוך נער מקיבוץ בישראל, נער פנימי, ככה אני מדמיינת אותו בן שש־עשרה, נער בודד ורוחש סודות וחישובים נפתלים ומחוות גדולות, שאף־אחד בעולם לא ידע עליהם. נער עצוב וקודר, אבל יפה שבא לבכות.

     

    רפאל, אבא שלי.

     

    יש סרט ידוע, אני לא זוכרת כרגע איך קוראים לו (ולא מבזבזת עכשיו שנייה על גוגל), שהגיבור חוזר לעבר כדי לתקן בו משהו, או למנוע איזו מלחמת־עולם או משהו. מה לא הייתי נותנת כדי לחזור לעבר רק בשביל למנוע משני אלה להיפגש.

      

     

    ---

    'אִתי החיים משחֵק הרבה', דויד גרוסמן, עורך הספר: מנחם פרי, הספריה החדשה, 
    הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2019.
    © כל הזכויות בעברית שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>


     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה