שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    אירוניה ומוסיקה
    שלמה גרודזנסקי

    ב-1961, זמן קצר לאחר צאת ספרו של נתן זך 'שירים שונים', פירסם עיתון 'דבר' מאמר מאת שלמה גרודזנסקי (מבקר ספרות מרכזי ולימים עורך כתב-העת 'אמות') על שירתו של זך. פרסום המאמר בעיתון יומי נפוץ היה שלב נוסף בתהליך התקבלותו של נתן זך – הרחבת מעגל קוראיו ומוקיריו של מי שכבר נחשב למשורר הצעיר החשוב של דורו. המאמר כונס בהמשך בספרו של גרודזנסקי 'אוטוביוגרפיה של קורא' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975) ומובא כאן בהשמטות אחדות.

     

    שיריו הראשונים של נתן זך ראו אור בראשית שנות החמישים, וכך הוא: משתייך, מבחינה כרונולוגית ומבחינת הסביבה שבה עשה את ראשית צעדיו בספרות, לדור שאחרי "דור הפלמ"ח". בין שישנו דור כזה ובין שאיננו, אין ספק שזך הוא אחד מממציאיו. דומני שאין לו מן הכישרונות הנדרשים מדַבָּר של אסכולה, כישרון ליחסי-ציבור, אולם ודאי הוא שרבה תרומתו ליצירת הנוסח של חבורה זו. נוסח זה ייחודו בעיקר בכך, שהשראתו באה מן השירה האנגלית המודרנית, בשעה שהדורות שקמו לו בספרות העברית נשאו עיניהם לשירה הרוסית, הפולנית והגרמנית. בינתיים נעשה נוסח זה פופולארי ביותר: הוא נוסח-החובה של כל משורר מתחיל השואף להתקבל בחברה טובה, כמעט עניין שב"טון טוב". אולם אין לומר, שפרט ליוצאים-מן-הכלל ספורים, הצמיח נוסח זה פירות חשובים בשירתנו. בשנים האחרונות, עם התאזרחותו של נוסח זה כמעט בכל העיתונים וכתבי-העת, הוא נעשה יותר ויותר צחיח, חוזר על עצמו ומחקה את עצמו. דומה כי אפשר לומר ללא צל של ספק, כי כשם שלפני עשר שנים ויותר התחבט כל משורר צעיר השואף ללשון וסגנון שלו בבעיה כיצד לכתוב שלא כנתן אלתרמן, כן יתחבטו משוררים מתחילים בשנות השישים בבעיה, כיצד לכתוב שלא כיהודה עמיחי או כדוד אבידן.

       
    על כן כה רבה ההפתעה בספרו של זך. הוא לא עמד במקום אחד, לא שיעבד עצמו לנוסח. דומה שכבר אמרתי פעם כי לדעתי, זך הוא מבקר-השירה המשכיל והמבחין ביותר שקם לנו בשנים האחרונות, ולמעשה כמעט היחיד הראוי לקריאה עכשיו. השבח הגדול ביותר שאפשר לומר על שיריו החדשים, שמרביתם עומדים במבחן ערכיו כמבקר.

       
    השיר הראשון בספר מדגים יפה תכונה עיקרית של שירה זו. השיר פותח בשורה אירונית, בז'סטה מוקיונית במקצת:

     

    רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי

    רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר-מַה.  ––

     

    ומכאן, ממחציתה השנייה של השורה, המשכו, השונה מאוד, של השיר:

     

    ––   הוּא הָלַךְ

    וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי

    אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה

    לָדַעַת מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתִּי.

     

    הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ

    הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כַּנִּרְאֶה לָן

    לַיְלָה קֹדֶם בַּתֶּבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה

    לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה

    רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.

     

    לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים

    אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם

    בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר

    לִי בְּנִי.

    בְּנִי. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

     

    הקורא עלול לאבד את המפתח לשיר זה אם ירבה לתהות על המשתמע מן הפתיחה האירונית ומה שבא לאחריה. דומני, כי הגישה הישירה והפורייה ביותר לשיר היא מצד החזית, מן השיר המוגמר, ולא מצד הרקע – הלשוני, הפסיכולוגי, הסוציולוגי. הפתיחה האירונית אינה באה לעודדנו לחיטוטים ברבדים הסמויים שברקע השיר, ואין כל הכרח לפענחם כדי לקלטו. דומה שמוטב לראות פתיחה אירונית זו רק כאפקט מכוּון, כתחבולה נגד הפאתוס האוטומטי, אשר המשורר אינו רוצה בו.

       
    אירוניה כיסוד אינטגרלי היא אחת מתכונותיו האופייניות של סוג אחד של שירה, ואולי במיוחד של שירת זמננו. א.א. ריצ'ארדס, המשפיע ביותר שבין אנשי-העיון בשירה האנגלית המודרנית שלאחר מלחמת-העולם הראשונה, מדבר על שני סוגי שירה: האקסלוסיבית, זו "המסתפקת בפיתוח מלא וסדיר של חוויות מיוחדות ומצומצמות, של אמוציה מסוימת, כגון צער, חדווה, גאווה; של עמדה מסוימת – אהבה, זעם, הערצה, תקווה; או הלך-נפש מסוים – מלנכוליה, אופטימיזם או געגועים", ולעומתה, השירה (העדיפה בעיניו) האינקלוסיבית, הכוללת את "האימפולסים המנוגדים, המשלימים". חולשתה של השירה האקסקלוסיבית, שהיא "אינה סובלת כל הסתכלות אירונית".

       
    מעטים הם השירים של זך שנעדר בהם לגמרי יסוד אירוני זה. בשיר שהובא לעיל אפשר לראות מה עושים "האימפלוסים המנוגדים, המשלימים" למימושו של השיר, המבטא אמוציות לא-חד-משמעיות, לא מבודדות זו מזו, לא-תמימות.

       
    אם אשאל את עצמי מדוע שירה זו כופה את עצמה עלי בעוצמה, לא תהיה לי תשובה אחרת אלא "יכולת טכנית". שתי פנים למה שנקרא "טכניקה" באמנות. הטכניקה המרמה, הווירטואוזית, המוסיפה, מעגלת ומקשטת, היא בעלת-בריתה של התרמית. הטכניקה האחרת, הנאבקת בהרמוניה החלקה, היא עמלו של המצפון. היא חשדנית כלפי הסנטימנטים התרומיים, כלפי המוסיקה המהפנטת, כלפי הבית העומד הכן לשכן את המלים, כלפי ישיבתן הנוחה במקצבים מדודים.

       
    זך נאמן לדפוס המסורתי ביותר שבדפוסי השיר: החזרה (על מלים, משפטים, צלילים). ההברה או המלה האחרונה בשורה המתחרזת עם הברה או עם מלה בשורה אחרת היא צורת-החזרה השכיחה ביותר בשירה. אפשר לומר כי זך חותר למוסיקליזציה של השורה כולה. העיקרון המעצב את השירים האלה הוא החירוז הפנימי, המשמש מטרה אחרת מאשר החירוז המכאני של ההברות האחרונות בשירה. החירוז בפנים השורה, ברווחים קבועים ולא-קבועים, דומה שהוא מקרי יותר מאשר החירוז בסופה של השורה; אולם ודאי שהוא מורכב יתר, פותח אפשרויות מרובות יותר לזימונן של הטעמות שבמשמעות ובמקצב – אולי המסתורין העמוק ביותר בשיר. אפשר לומר: טכניקה משובחת. אולם המופלא במיטב שיריו החדשים של זך הוא הרושם של ספונטניות נדירה.

       
    רצית להביא במלואו שיר שהרהיבני ביותר – זה הפותח בבית זה:

     

    בְּתֹאַר עֲרָבִים וְרֻדִּים

    שָׁוְא, אוּלַי, תְּבַקֵּשׁ לְחַלֵּץ יָמִים לְכוּדִים

    מִן הַשָּׁוְא. שָׁוְא, אוּלַי, תְּבַקֵּשׁ לֶחֶם יָמִים אֲבוּדִים

    שָׁוְא. כֵּן, שָׁוְא. צְלָלִים צְלוּלִים עַכְשָׁו. 

     

    אולם זהו השיר הארוך ביותר בספר. דומה שגם בית ראשון זה דיו להעיד מדוע מצטער אני שאיני יכול להביאו כולו.

       
    אסתפק בשיר קצר יותר. אביאו לא רק משום שהוא בין המשובחים שבספר, אלא גם משום נושאו, שגם הוא מן ההפתעות שבספר זה.

     

    תֵּן לִי מַה שֶּׁיֵּשׁ לָעֵץ וּמַה שֶּׁהוּא לֹא יְאַבֵּד

    וְתֵן לִי אֶת הַיְּכֹלֶת לְאַבֵּד מַה שֶּׁיֵּשׁ לָעֵץ.

    אֶת הַשִּׂרְטוּטִים הַדַּקִּים שֶׁהָרוּחַ מְשַׂרְטֶטֶת בְּחֶשְׁכַת לֵיל הַקַּיִץ

    וְאֶת הַחֲשֵׁכָה שֶׁאֵין בָּהּ לֹא שִׂרְטוּט וְלֹא דְּמוּת.

    תֵּן לִי אֶת הַדְּמֻיּוֹת שֶׁהָיוּ לִי וְאֵין לִי

    עֹז לַחְשֹׁב עַל כָּךְ שֶׁהָיוּ לִי. תֵּן לִי

    אֶת הָעַיִן הַחֲזָקָה מִמַּרְאִיתָהּ וְאֶת הַיָּד

    הַנֻּקְשָׁה מִמַּה שֶּׁהִיא מְבַקֶּשֶׁת. תֵּן לִי לָרֶשֶׁת

    אוֹתְךָ מִבְּלִי לְקַבֵּל דָּבָר שֶׁאֵינֶנּוּ עָבַר

    בִּשְׁעַת קַבָּלָתוֹ. תֵּן לִי אֶת הַיְּכֹלֶת לָגֶשֶׁת,

    בְּלִי חַת, דַּוְקָא אֶל הַדְּבָרִים שֶׁאָסוּר לִי

    לָרֶשֶׁת. תֵּן לִי לָגֶשֶׁת.


    הנזקק שיר זה למה שנקרא "ניתוח"? דומני שכל מי שקוראו לא במקרה ולא מתוך חובה ימצא בו, ללא כל סיוע, את כל הסגולות שנגעתי בהן ברפרוף: את האירוניה (היש שיר שהוא מטבע-הדברים סרבני יותר ל"הסתכלות אירונית" מאשר תפילה?); את המבנה המוסיקלי המורכב והאורגני (יש להקשיב לא רק למוסיקה שבסיומי השורות אלא לזו שבתוכן, שאינה נפסקת אף לרגע אחד); את היכולת (הטכנית) שבתשומת-לב מתמידה, בשליטה מלאה ועדינה. הפעם אין לי ספק כי אני מניח על המדף ספר שירים ששוב ושוב אחזור אליו.   



    פורסם ב-16.3.09





    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    איך גיליתי את מילנה אגוס
    מרים שוסטרמן

    לידידי השחקנים
    חנוך לוין

    עובר ושב 2: הישראלית של צוקרמן, העברית של עגנון
    מנחם פרי

    פגישה נוספת
    יניב איצקוביץ'
    ביופסיה לילדות
    עדנה נוי
    אוהב אנתולוגיות 
    משה רון
    עובר ושב 1: זנדבנק, לאור והולנדר על 'כל השירים'
    מנחם פרי
    בדידותה של אמריקה הלטינית בישראל
    אורי פרויס
    חשבון-הנפש הגברי
    איימן סיכסק
    פורטוגזי לסירוגין
    ערכה ותירגמה: תמר פלג
    לא לכתוב ולהישאר בחיים
    רווה שגיא
    מסע בכתב רוח
    מנחם פרי
    "עושה לו להתנחם כנפיים" – על שתי ציפורים של יאיר הורביץ
    טל ניצן
    לא היה זה אושר, אף לא חיים...
    אילת נגב
    סיפורי טיפולים
    מרדכי גלדמן
    ביקורת בורחת מספר
    מנחם פרי
    העיר הנסתרת
    לידיה ז'ורז'
    חופשייה מהיסטוריה
    ריאיון עם אנה אנקוויסט
    מקום הטעם
    שרי גוטמן
    עכשיו, כשהספר נגמר
    דויד גרוסמן
    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה