שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    "אם לא יעלה יפה, אולי אתלה את עצמי"
    רועי חן

    עם צאת התרגום לרומאן הראשון של דוסטוייבסקי, 'אנשים עלובים', מספר המתרגם רועי חן על ההתרגשות שאחזה באנשי הספרות הרוסיים, על סיפור האהבה המשונה שעולה מתוך המכתבים של גיבורי הרומאן, ועל אתגר התרגום.

    בתחילת 1844 התפרסם בתרגום לרוסית הרומאן 'אז'ני גרנדה' מאת אונורה דה בלזק. שם המתרגם: פיודור דוסטוייבסקי. באותה שנה התיישב הצעיר בן ה-23 לכתוב את הרומאן הראשון שלו, 'אנשים עלובים'.
    תשעה חודשים לאחר מכן כתב לאחיו, מיכאל: "אני מסיים לכתוב רומאן בהיקף של 'אז'ני גרנדה', נדמה לי שהוא די מקורי". העבודה היתה מפרכת ומייסרת והוא שיכתב את הטקסט שוב ושוב. "אם הרומאן לא יעלה יפה, אולי אתלה את עצמי... לילות שלמים אני מתענה במחשבה שאולי לא אצליח למצוא בית לרומאן. אם אכן כך יהיה – אגש אל נהר הנייבה. מה עלי לעשות? כבר חשבתי על הכל. לא אשרוד את מות ה-idee fixe
    שלי". מרגעיו הראשונים כסופר היתה זו שאלה של חיים ומוות.  

    כתב-היד של רומאן המכתבים 'אנשים עלובים' הועבר למשורר ניקולאי נֶקראסוב, שעוד באותו יום רץ אל מבקר הספרות הנחשב ויסאריון בֶּלינסקי, שבכוחו היה לרומם או להשפיל, והכריז: "גוגול חדש הופיע!" תגובת בלינסקי היתה: "גוגולים צומחים אצלכם כמו פטריות אחרי הגשם!" אבל הוא לקח את כתב-היד וכבר באותו ערב דרש מנקראסוב: "הבא אותו! הבא אותו אלי!"

    הרומאן פורסם ב-1845, בכתב העת הנחשב 'הקובץ הפטרבורגי'. השבחים לא איחרו לבוא, וכה רועמים היו שבלינסקי כתב לחבר: "נסחפנו, ידידי, עם עניין הגאון-דוסטוייבסקי הזה".





    הקוראים והמבקרים קישרו בין "האדרת", סיפורו הידוע של ניקולאי גוגול, לבין 'אנשים עלובים', ואכן דבושקין, גיבור הרומאן, הוא יצור מעורר חמלה אשר כמו אקאקי אקאקייביץ', גיבור "האדרת", עוסק בהעתקת מכתבים כפקיד מדרגה נמוכה. במהלך מבריק המעיד על מודעות עצמית מלאה נותן דוסטוייבסקי לגיבורו לקרוא את "האדרת" ולהגיב על בן-דמותו המומצא (צעד שמיד הופך את דבושקין עצמו לדמות בשר-ודם מעולמנו).

    שני הגיבורים זכו ממחבריהם בשמות בעלי משמעות: שמו של מקאר דֶבוּשְקִין, הגיבור של דוסטוייבסקי, נגזר מדֶבוּשְקַה, נערה – יצור אנושי. ואילו שמו של אקאקי בַּשְמָצְ'קִין, גיבורו של גוגול, נגזר מבַּשְמָק – נעל, מגף. השמות אולי מעידים על השינוי וההרחבה שערך דוסטוייבסקי בדמות "האיש הקטן", האנטי-גיבור, שינוי שהיתה לו השפעה עצומה על ספרות המאה העשרים.

    המכתבים מאפשרים לנו להכיר את הגיבורים באופן בלתי-אמצעי כביכול, ללא הערות נלוות של מספר חיצוני. בקריאת רומאן אפיסטולרי ניתן לדמיין שהמכתב ממוען אליך – וזהו התכסיס. בספר זה, אם נדמיין שהמכתב ממוען אלינו, הרי שנהפוך בעצמנו למקאר או לוורנקה, ונגלה עד כמה הם זרים או דומים לנו.

    סיפור האהבה המשונה הזה, בין הפקיד המתאר את עצמו כדב מגושם או כמו אנקור מרוט לבין הצעירה ש"לבה טוב, אולי טוב מדי", מתרחש בחלקו בחודשי הלילות הלבנים בפטרבורג, תקופה שדוסטוייבסקי ירחיב את העיסוק בה שנתיים לאחר מכן, כשיכתוב את הנובלה "לילות לבנים". 

    הם כותבים מכתבים כי "זה עובר כשאני כותבת" וגם משום ש"מכתבים הם עניין טוב לעסוק בו, הם מפיגים מעט את השעמום", אך למעשה המכתבים מכילים הרבה יותר – מתוארים בהם חיים שלמים, מלאי רגשות ותאוות, והם רצופי עצות, תוכחות, השתפכויות וּוידויים. מקאר מבהיר לווארוורה (ורנקה) כי אין בכוונתו להתאהב בה וכי הוא "ממלא מקומו של אביה המנוח", ואולם על אף העוני המשפיל, על אף השוני והאיסורים החברתיים הנוגעים לגיל ולמעמד, ועל אף הפחד האיום, מתפתחת בין השניים אהבה. גם אם עלובה – אהבה. 


    על התרגום

    למען הסר ספק, תרגום זה הוא הפעם הראשונה שבה מתורגם הרומאן לעברית. אולי מפאת דמיון מסוים בשמות נוטים לבלבל בין יצירה זו ל'חלכאים ונדכאים', רומאן שפורסם ב-1861 (ותרגומו לעברית בידי א. שטינמן ראה אור ב-1929). בלבול זה חל גם באנציקלופדיות רציניות בעולם, ולעתים, כמו שקרה אצלנו, מחמיצים עקב כך את תרועת הפתיחה המרהיבה לקריירה של אחד הסופרים החשובים בעולם.

    התלבטות גדולה היתה לי בקשר לשם הרומאן: אנשים מסכנים או אנשים עניים? ואולי מרודים או אביונים? בעצת העורך הגענו לפתרון שהניח את דעתנו: אנשים עלובים. המלה הרוסית бедные - bednye,  כמו poor האנגלית, מגלמת את שני הרבדים: עליבות נפשית ועוני. שאלת תרגומה לעברית היא יותר מסוגיה לשונית טהורה. האם בתרגום שם הספר לעברית יש להתרכז בפן הסוציאלי, או הרגשי? כאן נדרש שם פשוט, חסכוני, לא מפואר כ"עלובי החיים" של הוגו ולא חריף כ"חלכאים ונדכאים" (או "המושפלים והפגועים") המאוחר יותר של דוסטוייבסקי עצמו.

    האם העני תמיד עלוב? האם גיבורי הספר עלובים משום שהם עניים? אין ספק כי ברומאן זה פוסעים העוני והעליבות יד ביד. ועם זאת חש הקורא כי העליבות, יותר מאשר העוני, נטועה בגורלם של הגיבורים ולא תעזוב אותם גם אם ישתנה מעמדם.

    משימה נוספת שעמדה בפני היא תרגום כינויי החיבה המרובים שמעתירים המתכתבים זה על זה. גיבוריו של הרומאן משתמשים בהם בתדירות כמעט היסטרית. מגוון תארים שזורים במכתבים בכמות ששום עורך הגון לא היה מתיר בימינו: "חמדתי, חביבתי... יקירתי, נחמתי, טובה שלי, אבוא לבקר, אני מבטיח, אבוא לראותך, קרן-אור שלי".

    דוסטוייבסקי הואשם לא אחת שכתיבתו מעוותת, פגומה, לא עשירה ומסולסלת ככתיבתם של יוצרים בני דורו, ולוקה בחזרות ופרדוקסים. והנה כך מעיד על עצמו גיבור 'אנשים עלובים': "אל תזעיפי פנים, חמדתי, בקוראך את מכתבי הזה, קראתי אותו ומיד הבחנתי שהמשפטים בו חסרי כל קשר. ורנקה, אני זקן חסר השכלה, עוד בנעורי הפסקתי ללמוד, ועתה, גם אם אנסה ללמוד, לא ייכנס דבר לראשי. אני מודה, חמדתי, אינני אומן הקולמוס, ידוע לי גם בלי
    שיעירו לי או יגחכו עלי שאם אנסה לכתוב משהו שיש בו מן המורכבות יתקבל שרבוט חסר תוכן". ואולם, כתיבתו של דוסטוייבסקי הצעיר בוגרת ומורכבת, זוויתית ומעוררת התפעלות, גם כשהמשפטים לכאורה "חסרי קשר", והיא אינה נופלת לטעמי בעוצמתה הרגשית מכתיבתו המאוחרת.

    תרגמתי את הרומאן בשנת 2005 והנה סוף-סוף הוא רואה אור ויום חג הוא לי. אני גאה שתרמתי מחלקי בהבאת יצירת המופת הזו לקורא העברי, ומעוניין להודות לעורך מנחם פרי, על הערותיו המצוינות, הבנת-הטקסט העמוקה שלו והתלהבותו המידבקת.

    *


    פורסם ב-2.7.09

    רועי חן הוא המתרגם של 'אנשים עלובים' מאת פיודור דוסטוייבסקי. בנוסף לעבודתו כמתרגם הוא משמש כדרמטורג של תיאטרון גשר.





    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    תאומים סיאמים
    בני ברבש
    לפרגן לתל-אביב רק ביידיש
    מנחם פרי
    הצד הבהיר של האפלה
    שיחות עם אן אנרייט

    עובר ושב 3: הרהור על הכשירות הסיפורית של פרקליט המדינה
    מנחם פרי

    אירוניה ומוסיקה
    שלמה גרודזנסקי

    איך גיליתי את מילנה אגוס
    מרים שוסטרמן

    לידידי השחקנים
    חנוך לוין

    עובר ושב 2: הישראלית של צוקרמן, העברית של עגנון
    מנחם פרי

    פגישה נוספת
    יניב איצקוביץ'
    ביופסיה לילדות
    עדנה נוי
    אוהב אנתולוגיות 
    משה רון
    עובר ושב 1: זנדבנק, לאור והולנדר על 'כל השירים'
    מנחם פרי
    בדידותה של אמריקה הלטינית בישראל
    אורי פרויס
    חשבון-הנפש הגברי
    איימן סיכסק
    פורטוגזי לסירוגין
    ערכה ותירגמה: תמר פלג
    לא לכתוב ולהישאר בחיים
    רווה שגיא
    מסע בכתב רוח
    מנחם פרי
    "עושה לו להתנחם כנפיים" – על שתי ציפורים של יאיר הורביץ
    טל ניצן
    לא היה זה אושר, אף לא חיים...
    אילת נגב
    סיפורי טיפולים
    מרדכי גלדמן
    ביקורת בורחת מספר
    מנחם פרי
    העיר הנסתרת
    לידיה ז'ורז'
    חופשייה מהיסטוריה
    ריאיון עם אנה אנקוויסט
    מקום הטעם
    שרי גוטמן
    עכשיו, כשהספר נגמר
    דויד גרוסמן
    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    יורי מור: על תרומתו של הספר בתרגומך לתרבות הישראלית, על השפעתו על הסופרים המתחילים, עוד ידובר הרבה. ברצוני לציין פן אחד. הסופרים "הרוסים" בארץ שואלים אותי פעמים רבות איך ללמוד לכתוב בעברית, ואני ממליץ להם: "קנו ספרים שאתם מכירים מהילדות – 'אנה קרנינה', 'החטא ועונשו' וכדומה – אך בתרגום לעברית, וקראו אותם שוב ושוב". מעכשיו אוסיף לרשימה גם את הספר 'אנשים עלובים'.

    רועי, כמתורגמן בעצמי – כמה אני מקנא בך! אני מתפרנס בין השאר מלתרגם בשביל החברות "הוט" ו"יס" סרטים, יומנים, תוכניות טלוויזיה (מעברית ואנגלית לרוסית, מרוסית לעברית). בשנים האחרונות תרגמתי מאות סרטים. לסרט אחד (ובו 5,000-4,000 מלה במקרה הטוב) אני מקדיש לכל היותר 9-8 שעות, ובכל דקה אני נתקל בדילמות שאתה מספר עליהן במאמרך (שקראתי באצירת-נשימה). ואין לידי עורך להתייעץ עמו, אין זמן אפילו לחשוב, שלא לדבר על חיפוש באינטרנט או במילונים. אתה חייב להחליט מיד ובמקום! אחרת לא משתלם להתפרנס מהמקצוע הזה (קח בחשבון גם שמתורגמן סרטים מוגבל במספר אותיות כשמדובר בכתוביות, או במספר מילים אם זה סרט לדיבוב). אני שמח בשבילך שיכולת לעבוד בשקט ובכובד ראש.

    רועי, האם אתה יודע על היחס המיוחד של גוגול לנעליים בכלל, ולמגפיים בפרט? וכי לדוסטויבסקי מייחסים את המשפט המפורסם "כולנו (הסופרים הרוסים של המאה ה-19) יצאנו מן 'האדרת' של גוגול"? 

    יישר כוח!

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה