שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    האהבות של טוני מוריסון
    אלינוער ברגר, תמר פלג




    טוני מוריסון רואה בספרה 'חסד' שיעור באהבה. ההורות שלה-עצמה היא שהפכה אותה לסופרת, ולדבריה גם כאשר גיבורי הספרים שלה חווים שברון-לב גדול, אלה לא בהכרח סיפורים עצובים. על חייה וכתיבתה של הסופרת הגדולה, עם צאת 'חסד' בעברית.

    קלואי אנטוני וופורד נולדה ב-1931 בלוריין שבאוהיו, השנייה במשפחה ענייה בת ארבעה ילדים, נצר לעבדים משוחררים. מגיל 13 עבדה כעוזרת-בית בבתי עשירים, אך תמיד "הרגישה כאריסטוקרטית". כישרונותיה חילצו אותה מעוני: בשנות העשרים שלה למדה ספרות אמריקנית באוניברסיטת קורנל והשלימה דוקטורט על ההתאבדות ביצירותיהם של ויליאם פוקנר ווירג'יניה וולף. בקולג' כינו אותה חבריה בשם החיבה טוני, ונישואיה הקצרים לארכיטקט הרולד מוריסון, כשהיתה בת 27, העניקו לה את השם שבו נודעה לימים כסופרת. זו היתה תאונה: לפני צאת ספרה הראשון, כשכבר היתה גרושה ואם לשני בנים, ביקשה לחתום על הספר בשם נעוריה, אך העורך הודיע לה שמאוחר מדי להכניס שינוי. "לולא הגירושים", סיפרה פעם בראיון, "לא הייתי נעשית סופרת אלא ממשיכה להיות רעיה, ומטביעה את תסכולי בקריאת ספרים". לאחר שהסתיימו שש שנות נישואים, כשנותרה לבדה עם שני תינוקות, החלה לעבוד כעורכת בהוצאת רנדום האוס. מאז 1989 לימדה ספרות, לימודים אפרו-אמריקניים וכתיבה יוצרת באוניברסיטת פרינסטון, עד לפרישתה. ב-1988 זכתה בפרס הפוליצר על הרומאן 'חמדת', וב-1993 היתה לסופרת השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות. לצד הרומאנים פרסמה מוריסון גם שישה ספרי מסות, מחזה אחד, ליברית לאופרה ושני ספרים לילדים. 'חסד' הוא הרומאן התשיעי שלה.





    כמו ספריה הקודמים, גם 'חסד' – שראה אור באמריקה ובאנגליה
    בנובמבר 2008 – בנוי כמין פאזל, שרק עם השלמתו מצטיירת התמונה כולה.

     

    הסיפור מסופר בעיקר באמצעות תודעותיהן של שש דמויות – חמש נשים וגבר אחד: פלורנס, ילדה שחורה, בת לשפחה, שבגיל שמונה נמסרת לחוואי-סוחר הולנדי-אנגלי תמורת חוב כספי; לינה, אשה ילידית שבני כפרה נספו במגיפה והיא נמכרת לעבדות; ג'ייקוב, החוואי-הסוחר; רֶבֶּקה אשתו; סוֹרוֹ, ילדה-נערה מוזרה שנפלטה מספינה טבועה אל חוף נהר; ולבסוף אִמהּ של פלורנס. כבכל ספריה, הנשים ניצבות במרכז. "מוריסון נוטה בספריה לתשוקות קיצוניות, להתפרצויות של רגש, לאהבה אלימה, רצחנית", אמרה על כתיבתה פרופ' שלומית רמון-קינן מן האוניברסיטה העברית. גם ב'חסד' מובילה מוריסון את ההתרחשות לקצה רגשי שיחולל מעשה אלים.

    מבקרים רבים מציינים את הקשר של הרומאן החדש לספרה הנודע והמוערך ביותר של מוריסון, 'חמדת', ורואים בו מעין פרלוּד לספר המוקדם. שני הספרים  עוסקים בעבדות ובאימהוּת, ושניהם מתארים מעשים לכאורה אכזריים מאין כמותם של אימהוֹת כלפי בנותיהן. אך יש גם הבדלים ניכרים בין שני הספרים. ראשית, 'חסד' הוא ספר קצר ואפיזודי, ואילו אורכו של 'חמדת' כמעט כפול. ושנית, בעוד 'חמדת' מתרחש במאה ה-19, 'חסד' מתרחש כמעט מאתיים שנה קודם לכן, בסוף המאה ה-17, לפני הקמת ארצות-הברית – בחוף המזרחי של אמריקה המכוסה יערות, באזור שהיום הוא צפון מדינת ניו יורק, ובמרילנד וּוִירג'יניה שבדרום. על השליטה באזורים אלה התקוטטו כמה וכמה מדינות והם עברו מיד ליד. כשנשאלה מוריסון בראיונות איזה תחקיר עשתה כהכנה לספר, סיפרה שהיה עליה לקרוא "קצת יותר מן הרגיל" מאחר שעלילתו מתרחשת מוקדם כל-כך. היא למדה על הצמחייה, על מזג-האוויר, ביררה אם "באמת היתה שם חסה וכמה גבוהים היו העצים".


    בראיונות שונים ציינה מוריסון שבספר הזה ביקשה לתאר את העבדות לפני שנעשתה ממוסדת, כשסחר העבדים עדיין היה בחיתוליו, וטרם הפך לנחלתם של שחורים בלבד. לדבריה, ניסתה להפריד בין גזענות לעבדות, לבדוק איך היא "נבנתה, נשתלה במכוון כדי להגן על המעמד השליט". בראשית התהוותה היו לעבדות גילויים מגוונים, ובכלל זה החכרת עובדים (לבנים) למספר שנים כביכול מוגבל, אך למעשה בלתי-מוגבל, וגם מכירת נשים בידי הוריהן ושליחתן לארץ רחוקה לשם נישואים. 'חסד' נותן ביטוי לנחישותה של מוריסון לחשוב מחוץ לקטגוריות הגזעיות, לטשטש את קו ההפרדה בין שחורים ללבנים – אלה וגם אלה היו כפופים לעבדות, וגם הגזענות התקיימה אצל כולם (מוריסון מספרת שאביה היה גזען, הוא לא נתן אמון בלבנים ולא התיר להם דריסת רגל בביתו). ובתקופת העבדות היו גם שחורים חופשיים.


    לבו של הספר הוא המונולוגים של פלורנס. היא כותבת אותם בלילות, בצורת מכתב חרות-במסמר אל נפח שחור, גבר חופשי בגופו וברוחו. לשונם של המונולוגים הללו מיוחדת במינה ואינה דומה לשום עגה תקופתית מוכרת. מוריסון מציינת כי את השפה האנגלית למדה פלורנס רק בגיל שמונה; קודם לכן גדלה בחווה של פורטוגזי ודיברה פורטוגזית. כומר קתולי לימד אותה בסתר קרוא וכתוב, למרות האיסור החמור ללמד עבדים, והיא מכירה את שפת הביבלייה, יודעת לטינית ומשלבת במכתבה ביטויים מכתבי הקודש. מן הבליל הזה יצרה מוריסון שפה ציורית המתארת את אירועי העבר בזמן הווה, מה ש"מעניק לנרטיב מיידיות", כלשון המחברת, ומשלב "תמימות, ובה בעת תחכום". הניב הייחודי של פלורנס הוא אולי כל מה שיש לה כדי ליצור לעצמה זהות, עצמיות.


    'חסד' הוא במידה רבה ספר על יתמות ושכול, על היקרעות של ילדים מהוריהם והורים מילדיהם. בביקורת שכתב הסופר הנודע ג'ון אַפְּדַייק בכתב-העת 'הניו יורקר' הוא מעיר כי "בנזיד האפל" של אמריקה במאה ה-17 היתה הולדה התהליך הנהיר היחיד שהיה נגיש ל"שפחה, משרתת וגברת". אלא שלאימהוּת עוצמה כה גדולה בעולמה של מוריסון, עד שהיא ממאירה בחלקה. "בתקופת העבדות", אמרה מוריסון באחד הראיונות עימה, "נשים ילדו ילדים שמבחינה חוקית ומעשית לא היו שייכים להן, ויכלו להילקח מהן בכל רגע. אולי לכן אנחנו, השחורות, כל-כך אובססיביות באהבתנו לילדינו". מוריסון עצמה קושרת בין דחף הכתיבה שלה לבין אימהותה: היא החלה לכתוב רק לאחר שנולדו שני בניה, שלמענם חשה צורך לבנות לעצמה ממשות וזהות.

    כשכשיצא בעברית ספרה הקודם אמרה מוריסון בריאיון למוסף 'הארץ' כי "סוף שמח מבחינתי הוא כשהדמויות בספר לומדות משהו שהן לא ידעו קודם, מין ידע כואב, ברכה קשה. נראה שהן מפסידות, אבל למעשה הן מנצחות כי הן לומדות משהו. אנשים במצבים של כפייה ולחץ תמיד ממריצים את הדמיון שלי. דווקא יכולת ההישרדות של הדמויות, היכולת לספר לעצמן סיפורים, להיות יצירתיות, להתעקש על דברים מסוימים, מעניינת אותי. אם הן מצליחות להבין מהי האמת – הדבר מצדיק אף את אובדן חייהן". לכן, בעיניה, גם 'חסד' הוא בשום אופן לא סיפור עצוב: שברון-הלב של הגיבורה שלו מעניק לה שיעור חשוב, מלמד אותה לעולם לא להתמסר כולה לאדם אחר, לעולם לא להתבטל בפני אדם אהוב.

     

    *
    פורסם ב-27.8.09

    אלינוער ברגר תירגמה את
    'חסד' מאת טוני מוריסון.

     



     



     


    חיפוש טורים 


    רשימת הטורים הקודמים:

    והנה גם חנוך לוין: במלאת עשור למותו 
    מנחם פרי
    הבית ברחוב גראבשן
    אבנר הולצמן
    "אם לא יעלה יפה, אולי אתלה את עצמי" 
    רועי חן
    תאומים סיאמים
    בני ברבש
    לפרגן לתל-אביב רק ביידיש
    מנחם פרי
    הצד הבהיר של האפלה
    שיחות עם אן אנרייט

    עובר ושב 3: הרהור על הכשירות הסיפורית של פרקליט המדינה
    מנחם פרי

    אירוניה ומוסיקה
    שלמה גרודזנסקי

    איך גיליתי את מילנה אגוס
    מרים שוסטרמן

    לידידי השחקנים
    חנוך לוין

    עובר ושב 2: הישראלית של צוקרמן, העברית של עגנון
    מנחם פרי

    פגישה נוספת
    יניב איצקוביץ'
    ביופסיה לילדות
    עדנה נוי
    אוהב אנתולוגיות 
    משה רון
    עובר ושב 1: זנדבנק, לאור והולנדר על 'כל השירים'
    מנחם פרי
    בדידותה של אמריקה הלטינית בישראל
    אורי פרויס
    חשבון-הנפש הגברי
    איימן סיכסק
    פורטוגזי לסירוגין
    ערכה ותירגמה: תמר פלג
    לא לכתוב ולהישאר בחיים
    רווה שגיא
    מסע בכתב רוח
    מנחם פרי
    "עושה לו להתנחם כנפיים" – על שתי ציפורים של יאיר הורביץ
    טל ניצן
    לא היה זה אושר, אף לא חיים...
    אילת נגב
    סיפורי טיפולים
    מרדכי גלדמן
    ביקורת בורחת מספר
    מנחם פרי
    העיר הנסתרת
    לידיה ז'ורז'
    חופשייה מהיסטוריה
    ריאיון עם אנה אנקוויסט
    מקום הטעם
    שרי גוטמן
    עכשיו, כשהספר נגמר
    דויד גרוסמן
    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>




    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.





     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה