שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
     מחוץ לספרות: הערות ותגובות


    ההיה, או חלמתי חלום

    מנחם פרי

     

    אפילו ידידים קרובים, הנוטים לי חסד, ודאי פטרו את ה"ריאיון" אתי, שהתפרסם ב'סופשבוע' ("אני מגלומן"), כהחלקה חשינית רַבָּתי מצדי, שבה הלשון רצה מהר יותר מן המחשבה. אחרים, שמכירים אותי פחות, מן-הסתם לא יכלו אלא לחשוב שמי שמשמיע דברים כאלה הוא שוטה מופלג, לא לגמרי שפוי, המוכה בסנוורים של עולמו ההזוי. מי האידיוט שיתקשקש על דברים כאלה באוזני עיתון, גם אם הוא חושב אותם על עצמו בסתר לבו; ואם אכן הוא חושב אותם, הרי שהוא מנותק לגמרי מן המציאות, מפנטז את עצמו כצומת מרכזי, בעודו רק נקודת מעבר.

       
    ביום שישי פתחתי את העיתון, ומיד בשורה הראשונה של ה"פתיח" לא האמנתי למראה שתי עיני, שכן התבשרתי שם, כמתאבן: "מנחם פרי לא רואה בעין אחת". האם הפרופסור לרפואת עיניים, בבדיקה השגרתית האחרונה שלי, תיעתע בי עד כדי כך? וכשצלחתי סוף-סוף, במצוקה נפשית גוברת, את הכתבה עד סופה, כבר היה ברור לי: בניסיון כזה טרם עמדתי.

       
    כמי שהתנסה במהלך חייו בעשרות ריאיונות לעיתונים אני מודע היטב למפח-הנפש המובנה בכל ריאיון, ולמחיר הבלתי-נמנע שאתה משלם כשאתה מתראיין בנושא שחשוב לך להשמיע בו את קולך. אי-דיוקים, משפטים שאמרת קצת אחרת, המושמים בפיך במרכאות, היגררות לשוליים לא-רלוונטיים המעניינים מאוד את המראיין שדווקא אינו מתעניין במה שחשוב לך לומר, מנה של השמצות מפי דוברים אנונימיים שיש לך ספק אם הם בכלל קיימים, או אם לא סולפו דבריהם כפי שסולפו דבריך, ומיחזור של חומר ישן-נושן, מריאיונות קודמים אתך, מלפני שנים רבות, המטיל על ההווה שלך דברים שעשית לפני עידן ועידנים, בגיל שלושים. כבר הסכנתי לדכדוך הקל התוקף אותך כשאתה קורא ריאיון אתך, דכדוך שמכירים מרבית המרואיינים.

       
    אך הפעם נכונה לי חוויה שונה בתכלית. לאורך כתבה בת חמישה עמודים נתפרו לי שלל תשובות שלא השבתי, לשאלות שונות מאלה שנשאלתי בפועל. שוב ושוב הושמטה מדבריי המלה "לא", הוחלפה בהם מלה במלה מנוגדת במדויק, או שהמראיינת הוסיפה הסברים משלה, כיד דמיונה הצהוב, ושמה אותם בפי במרכאות. ולעיתים מזומנות הושמטו משפטים שלי כך שתתהפך או תוגחך משמעות דברי.

       
    ה"ריאיון" הזה נערך ביוזמת העיתון. תחילה סירבתי ושאלתי מה יום מימים, אבל אחר-כך התפתיתי לטענה שעם פרישתי מראשות החוג לספרות באוניברסיטה יש לי מה לומר על מצב מדעי-הרוח באוניברסיטאות, ובפרט על ההשלכה המצטברת שתהיה למצב החוגים לספרות על הזהות התרבותית הישראלית בשנים שתבואנה. מתוך קרוב לשעתיים שבהן פירטתי והדגמתי בנושאים אלה בריאיון נותרו בכתבה כמה קרעי משפטים הנראים כטענות מוגזמות והבלותיות, שלפיהן "אני חרד שמצב הספרות בארץ יידרדר אחרי לכתי", ומצאתי את עצמי "אומר" שפגיעה בחוג לספרות היא סכנה "בסדר גודל של פצצת אטום". לא פחות.

       
    לא הקלטתי את הריאיון. אכן, האיש רב-הכוח והערמומי המתואר בכתבה הוא כנראה בכל-זאת פתי תמים באמון שהוא נותן בטוהר כוונותיה של עיתונאית חלקת לשון. ואם הקליטה אותי המראיינת ללא ידיעתי, אני תובע מ'מעריב' למסור את ההקלטה לידי, במלואה, ולא להעלים ראיה חותכת שכזו למה שאמרתי למקובר בשיחה פנים-אל-פנים, ואשר לא יעלה על הדעת שהפכתי אותו על פיו בשיחות-ההשלמה הטלפוניות שביקשה ממני. לפי שעה עומדת כאן רק מלה שלי לעומת מלה של המראיינת, שהמרכאות שבהן הקיפה את דברי טוענות שבדיוק כך ולא אחרת אמרתי בריאיון. אבל יש לקוראים, בכל זאת, גם מידה של היגיון בריא (מי יספר דברים כאלה על עצמו), ובעיקר, שורת עובדות פומביות, מוכרות לרבים, חושפת טפח מן המעשה שעוללה כאן הכתבת.

       
    הדוגמאות יכלו לבוא מכל שורה שנייה בכתבה, אבל אסתפק באחדות בלבד, קצה הקרחון.

       
    נתחיל בדוגמה יחסית מינורית, אך מאירת-עיניים. בנקודה כלשהי בריאיון הממשי נסבה השיחה על דבריו של דן מירון בהקשר לעבודתי, שבהם הבחין בין "עורך-על" לבין עורכים משובחים אחרים: "עורך-העל מגלה לא רק את הסופר החדש, אלא גם את הקורא החדש, ואותו הוא מטפח"... מקובר שאלה אותי מיהם עורכי-העל של פעם שמירון מזכיר, ואני מניתי ביניהם את ביאליק. "האם אתה ביאליק", נשאלתי, והשבתי: "ביאליק כתב שירים גאוניים, ואני לא". "אז למי היית משווה את עצמך?" שאלה המראיינת, ואני התקשיתי להשיב. היא התעקשה, ולבסוף אמרתי: "לצחי בוקששתר ולחיים כהן, שהביאו לישראלים טעמים חדשים של אוכל". אבל בריאיון המודפס נעלם כל הדיאלוג הזה, ובמקום חיים כהן צץ מחדש החיים האחר, ביאליק, ו'אני לא ביאליק' הפך ל"אני ביאליק של התרבות... אני משווה את עצמי לבוקששטר", והמראיינת מסכמת: "אני מתבוננת בפרי-בוקששטר-חיים נחמן ביאליק". הנה, כך נולד מגלומן.

       
    אחר-כך התעקשה המראיינת להוציא מפי שעזיבת ראשות החוג היא אבידה לחוג. השבתי לה שפרופסור גלוזמן, שמוּנה אחרי, הוא בעיני ראש-חוג מעולה, מנהיג ולא פקיד, ושהוא מנהל את החוג טוב מכפי שאני הייתי עושה זאת היום. הוספתי שגלוזמן אינו ממלא-מקומי או שלוחי, וכי ברור לי שיש לו אג'נדה משלו, שונה משלי, וכי זה טוב בעיני. אג'נדה אחרת? עצרה אותי מקובר בתמיהה, ואני עניתי בחיוב וסיפרתי שאני נותן לו כתף בדברים שבהם הוא מערב אותי, ולא שאיננו משוחחים בטלפון אחת ליומיים, כי אנחנו ידידים, אבל אינני מתעניין אצלו במה שאינו מערב אותי בו, ואין לי שום ציפייה ממנו שייוועץ בי, כפי שתבע בן-גוריון משרת. וראה זה פלא, בריאיון המודפס הופך גלוזמן בכל-זאת לשרת. הוא מכונה בפי "ממלא המקום", ודמות הרפאים שלי אומרת עליו חד-וחלק: "זה לא שראש-החוג מסתדר לבד. הוא הרי מתייעץ אתי כל יומיים". וכמובן שום מלה על המנהיגות שלו, שהרי החוג אבוד בלעדי, וממילא הוא חוג עם סטודנטים "בורים גמורים" (כמה סטודנטים מבריקים בכל מחזור, שבגללם אני ממשיך ללמד, ושההיזון-החוזר שלהם חשוב לי – סטודנטים שהופכים אחר-כך למרצים מצליחים בחו"ל, בהיעדר משרות בארץ – נעלמו מדברי כלא-היו). ובעצם דומה שכל תפקידו של החוג הוא לשמש לי מכון-הרזיה, כי "כשאני מעביר שיעור אני משתמש בכל תנועות הגוף, וזה מרזה". התמונה המגחיכה, שבה המרצה הנרקיסיסטי, שלא משנה לו באוזני מי הוא מרצה, מנפנף בידיו וברגליו, מושמת בפי במקום דברי על ההתרגשות והאנרגיה הנפשית הכרוכים בהוראת סטודנטים מאתגרים.

       
    לא מעט פעמים טווה מקובר רשת ציידים מסועפת מציטוטים מדומים מפי, המשתלבים בציטוטים מפי אחרים, שזהותם אף מתחלפת באמצע הציטוט. כך, מרצה-בכיר עלום-שם בחוג לספרות מצוטט בקטע ארוך שבמהלכו מתהפכת זהותו לזו של סטודנט ותיק, מעלה זיכרונות. הלה מספר ש"חצי מהזמן" בשיעורי מוקדש להקראת מאמרים שכתבתי, "ובחצי השני" אני מספר על קשרי עם נשים (המלה המדויקת שלה חמורה, ואני מסרב לחזור עליה כאן. האם הסתתרות מאחורי משמיץ אנונימי פוטרת עיתון וכתבת מתביעת דיבה?). האדם שגלוזמן תיאר אותו באוזניה כביישן (דבריו כמובן לא הובאו בכתבה) הופך בשיעוריו לטיפוס נאלח המתרברב בכיבושיו.

       
    אבל למרבה הדאבה יש בחוג לספרות רק שני מרצים שדרגתם מרצה בכיר, ושניהם מעולם לא ישבו בשיעורי. יתר על כן, פרופסור שזה חצי התוכן של שיעוריו היה מסולק מזמן מן האוניברסיטה, והיינו שומעים על כך בהרחבה ובמלוא הצבע. הנה עוד עובדה פומבית: הלוא מה אני עושה בשיעורי גלוי וידוע לאלפי סטודנטים שלמדו אצלי במהלך השנים. וגם כלל לא ברור כיצד זה עולה בקנה אחד עם זיכרונותיו של "סטודנט" אחר, המובאים בפסקה הבאה של הכתבה: "למדתי אצל פרי את 'מבוא לתורת הספרות', קורס מעולה, אחד הטובים שאני זוכר". קורס מעולה שמרצה מקריא בו ממאמריו ומספר סיפורים אינטימיים מביכים? אגב, מעולם לא לימדתי את הקורס "מבוא לתורת הספרות".

       
    אבל הסיפורים שבן-דמותי המוצהב מספר בשיעוריו על נשים (צעירות, כמובן) הם רק האוברטורה. כדי לפתח את הנושא מתעקשת המראיינת, שבאה לראיין אותי על מצב הספרות באוניברסיטה, לטעון ש"אחת הסיבות להידרדרות מצב הספרות באקדמיה" היא קשרים בין מרצים לסטודנטיות.

       
    בריאיון האמיתי סילקתי את התיזה הזאת בביטול. גם הערתי שאומנם לפני שנים רבות הפכה סטודנטית להיות אשתי, לאחר שכבר לא היתה סטודנטית שלי (וכיום כבר איננה אשתי) – אבל שפרט לנישואים הללו, מעולם לא היו לי רומאנים עם סטודנטיות. המראיינת היתה בבעיה גדולה: הקונצפציה שאמורה לשדרג את הכתבה שלה הלכה והתמוססה לה. אבל לא עיתונאית כמקובר תוותר. בכתבה היא שמה בפי את ההיפך: "היו לי כמה רומאנים עם סטודנטיות", והפתיח מחרה-מחזיק אחריה: "ורומאנים עם סטודנטיות, אוהו".  ולצורך זה מתהפכות עוד תשובות שלי באקרובטיקה מקוברית. אני נשאל על יהודית קציר, שהשאלה ההיסטורית הרת-הגורל, איך ומתי היכרנו, כבר נטחנה עד דק בעיתונות. מקובר שמעה את התשובה גם מפי קציר עצמה, כשדיברה איתה לקראת הריאיון אתי. קציר היתה סטודנטית אנונימית בקורס המוני שלי, ולא היכרתי אותה באותם ימים. רק לאחר זמן, כשפירסמה סיפור ראשון שהפעים אותי, חיפשתי את כותבת הסיפור מבלי לדעת מיהי, והצעתי לה לכתוב ספר. ורק כעבור שנה, כשחזרה מחו"ל עם כתב-יד, התפתח הקשר בינינו. אבל בכתבה אני אומר כביכול: "היכרתי את יהודית כסטודנטית".

       
    מכאן כבר לא רחוקה הדרך לאיזכור שמה של מישהי שכביכול הפכה לאחר הקשר בינינו, ובלי ספק בגללו, למרצה בחוג. כך נגרר אל הרפש הרכילותי, ללא עוול בכפו, אדם שלישי, בלי יכולת להתגונן, ולא יעזרו לאותה מרצה – שלא החלפתי איתה מלה לפני שעבדה בחוג – כל פרסומיה, מלגת אלון שקיבלה, וההמלצות הבינלאומיות שלהן זכתה. בכוחי העצום, ההופך לעובדה מוכחת, בוודאי תיחמנתי את כולם.

       
    "אחרי קציר היתה יעל שוורץ, עוד מערכת יחסים סוערת שנמשכה 13 שנה", אנחנו קוראים בכתבה, אף שפעמיים תיקנתי את מקובר בנקודה זו. לא ברור לי מהי מערכת יחסים סוערת אליבא דמקובר. אולי היא היתה סוערת משום שלפי הכרונולוגיה שמקובר כביכול שמעה ממני ("אחרי קציר", "13 שנה") היא התמשכה אל תוך נישואי הנוכחיים, ונמשכה גם אחרי מותה של יעל שוורץ. למי שלא יודע – יעל ז"ל היתה חברתי לחיים כשהייתי בן שלושים.

       
    אכן, בריאיון שנועד לעסוק במצב האוניברסיטאות והספרות טעיתי להשיב בנימוס גם על כמה שאלות אישיות במקום להפסיק את הריאיון. בתמימותי לא העליתי בדעתי שאני מצוי בעיצומה של הונאה. ראיתי שהמראיינת אינה מבחינה בין דקאן לבין רקטור ("הדקאן הוא מעל לרקטור, נכון?"), ומבלבלת בין חוג לבין קורס (בכתבה היא מייחסת לי דיבור מגלומני על "החוג לספרים שמנחם פרי ערך"), אבל לא העליתי בדעתי שאפילו דברי השבח שלה יציגו אותי באור נלוז. בורותה מזכה אותי בגילוי של סופרים שפעלו בספרות כשהייתי תלמיד תיכון, ומקשטת אותי בהישגיהם של אחרים. הקוראים היודעים את האמת ודאי טעו לחשוב ששאבה את האינפורמציה הזאת ממני.

       
    הכתבה נפתחת בתיאור חדר-העבודה שלי, "מרובב הספרים". כאן הסגירה מקובר את האמת שלה. ספרות וספרים, שלשמם התכנסנו, הם "לכלוך", ומוטב לעסוק בדברים הנקיים. ומי שעדיין מנקרים בו ספקות מה אמרתי ומה לא אמרתי מתוך כל מה שהושם בפי במרכאות, יוכל להיעזר בעדותה של המראיינת עצמה. היא מתארת אותי כ"בעל שפה ייחודית, עשירה ומלאת ניואנסים". אבל שום דבר ייחודי ומלא ניואנסים לא ניכר בשפה העילגת שבין המרכאות. ההיה, או חלמתי חלום.

     

     

    פורסם ב-29.11.07

    אתר הספריה החדשה החליט לחרוג ממנהגו ולפרסם רשימה שאיננה עוסקת בספרות. רשימה זו היתה אמורה להתפרסם במוסף 'סופשבוע' של עיתון מעריב ב-30.11.07, בהוראת עורך העיתון באותה עת, אמנון דנקנר. היא הוסרה מן המוסף ברגע האחרון ללא ידיעתו של דנקנר, בהתערבותו של עופר נמרודי.
    לאחר שהניסיונות להבין את נימוקיו העניינים של
    העיתון למניעת הפרסום עלו בתוהו, לא נותר לנו אלא לפרסם את הדברים כאן.

    מדור "מחוץ לספרות" עוסק בהערות ותגובות על המתרחש בעולם שסובב את חיי הספרות, ועניינו אקטואליה ופולמוס בנושאים שנושקים במידה זו או אחרת לפעילות הספרותית ולאנשיה. המדור אינו קבוע ויפרסם רשימות חדשות בהתאם לצורך להגיב או להעיר על אירועים שיש בהם עניין מיוחד לקהל אוהבי הקריאה. הפעם לא נפרסם תגובות.



    חיפוש טורים 




    כל הטורים האישיים >>>
    טורים של מנחם פרי >>>


     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה