שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    דברים בטקס פרס מפעל חיים: הרהורים מפוכחים
    מנחם פרי   

    בטקס קבלת פרס רמת-גן לעידוד היצירה הספרותית, שבו הוענק לפרופ' מנחם פרי פרס למפעל חיים בתחום הספרות, הוזמן פרי לשאת דברים בשם כלות וחתני הפרס. לאחר דברי התודה המתבקשים אמר פרי: "הרשו לי להוסיף כמה דברים אישיים, הרהורים מפוכחים וקצת נוגים, ביום קבלת הפרס". דבריו אלה מובאים כאן במלואם.

     



    מפעל חיים שכבר לא קיים

     

    אם אתחיל למנות את שנות פעילותי הספרותית מן המועד שבו לקח ממני, בנערותי, ישראל זמורה שירים לפרסום, הרי שמפעל חיי בספרות הוא כבר בן למעלה מחמישים. פרס מפעל חיים אפוף באיזה אד דו-משמעי של סיום וסיכום; כאילו אומרים לך: יפה מאוד כל מה שעשית עד כה, ועכשיו כבר הגיע הזמן שתזוז קצת... על כל פנים, סיכום-ביניים ודאי יש כאן, והזדמנות למבט-לאחור גם למקבל הפרס עצמו.

     

    אכן, ארוכים ומרובי פעלים היו חיי בתרבות הספרותית. לפני יותר מארבעים שנה ירדתי לתל-אביב מירושלים אופטימי כדי להקים עם חברי חוג חדשני, יחיד בסוגו בעולם, לתורת הספרות (לא לספרות כללית!). נערים היינו, וחדורי שליחות, כי היה לנו דבר-מה חדש להגיד לָעולם ולַספרות העברית. תורת ספרות חדשה – תורת פרוזה, ותורת טקסט, ותורת שירה – שאינן ניו-קריטיציזם באיחור, ולא פורמליזם רוסי באיחור, ואינן סטרוקטורליזם בן-הזמן, אף אם למדו והושפעו מכל אלו. היינו הראשונים ששמו את תהליכי ההבנה של הקורא במרכז התיאוריה.

     

    החוג הזה, שהקמנו בתל-אביב, חולל מהפכה במחקר הספרות בארץ ובהוראתה, ושינה גם את עבודותיהם של מתנגדיו. בעיקר משום שלידו הקמנו גם כתב עת מחקרי, 'הספרות', שאני הייתי מזכיר המערכת שלו.

     

    ב-1972 חשבתי שעלינו להשפיע גם על הספרות הנכתבת והמתורגמת וייסדתי, עם מאיר ויזלטיר, את "השנתון שנקרא רבעון" 'סימן קריאה', ואת ספרי סימן קריאה, שני מפעלים שקשה לכתוב את תולדות הספרות העברית בימינו בלעדיהם. במשך השנים שעברו מאז הקמתי את הספריה החדשה, שאני העורך שלה עד היום, והשגיה בספרות המקור ובהעמדת נורמות של תרגום ידועים לכל. לפני חמש שנים איחדתי את החוגים לספרות באוניברסיטת תל-אביב לחוג חדש, החוג לספרות, שיש בו מאות רבות של סטודנטים. בכל השנים הללו פירסמתי עשרות עבודות מחקר ופיתחתי תיאוריות שרבים ממושגיהן – כמו מבע משולב, שיר מתהפך, פערים, אפקט הראשוֹנוּת – כבר הפכו לנחלת הכלל, לשיר עם. לשלוש הקריירות שלי – הוראה, מחקר, עריכה קפדנית שמתערבת בטקסטים כפי שנהגו ביאליק וברנר – הקדשתי את רוב שעות היממה במשך עשרות שנים; זו על חשבון זו, ובעיקר שלושתן על חשבון כל שאר הדברים שראוי לייחד להם זמן בחיים. לכאורה אני יכול להביט עכשיו לאחור – ביום זה של פרס מפעל חיים – בסיפוק רב. בכל מה שקשור באגו זכיתי להוקרה, ואני יכול לטפוח לעצמי על השכם ולסכם את חיי עד כה כהולכים מהצלחה להצלחה, עם הרבה כישרון, יצירתיות והברקה.

     



    אבל הרשו נא לי לחרוג היום מן הגבולות הצרים והלא-מעניינים של שביעות-הרצון העצמית, שכן עלי לומר גם לחברי ועדת הפרס הנכבדים – גבירותי ואדונִי, הענקתם לי פרס על מפעל חיים שכבר לא קיים, וגם אין לו מרחב שיוכל להתקיים בו.

     

    ההצלחות היו גדולות, מלוּווֹת אופטימיות גדולה ולא מעט מגלומניה – אבל הן היו קצרות מועד, ועד מהרה נשארו מכל אחת מהן רק צללים עלובים של עצמה, שרידי חורָבות. ודברי אמורים הן באשר למפעלות שנסגרו רשמית, והן באשר לאלו שעוד קיימים כביכול, אך נראים היום כמין אנכרוניזם פתטי. סיפור חיי הוא סיפור כישלון בחמישה תחומים: בחוגים שהקמתי, בכתבי-העת, בביקורת, בתחום ספרות המקור, בתחום ספרות התרגום.

     

     

    מתי שאלו אצלנו לאחרונה מה זה שיר

     

    השאלות ששאלנו כחוקרים בשנות השישים והשבעים נשאלו מפרספקטיבה תיאורטית, אבל הן נבחנו תמיד באמצעות הסתכלויות צמודות בטקסטים, בשירים ובסיפורים. שאלות מן הסוג הזה כבר לא נשאלות אצלנו היום, ולא משום שגמרו לענות עליהן. במחקר הספרות ובהוראתה בארץ שוב קנתה לה שליטה הקריאה האידיאולוגית-פוליטית בספרות; חזרנו אל בֶּלינסקי, אל ביקורת הספרות הרוסית במאה התשע-עשרה, גם אם הדיונים מצופים בקרם דק וחובבני של ציטוטים מבולבלים מדֶלֶז, לאקאן וג'ודית בטלר. היום אין בישראל שום זרם מחקרי ישראלי-מקורי, ההולך לפני המחנה העולמי, כפי שנתפסה אסכולת תל-אביב. לא קיימת בארץ שום תרומה תיאורטית ישראלית חדשה, מובילה. החוקרים אינם שואלים את עצמם שאלות עקרוניות על ההצדקה לדרכם, אלא מדשדשים אחר האופנות הפוליטיות-תרבותיות בעולם, באיחור של שנים רבות.

     

    מתי שאלו אצלנו לאחרונה מה זה שיר, ומה ההצדקה להבנתו כך או אחרת? מתי שאלו לאחרונה האם אופן האמירה בשיר, או בספרות בכלל, שונה עקרונית מאופני האמירה בטקסטים אחרים, לא ספרותיים? מתי תהו האם יש אופן קריאה שונה לספרות, ואם כן, מה הצדקתו? למשל, את רוב מה שנאמר היום על שירה בארץ, אם בכלל נאמר, היה אפשר לומר גם אילו היה השיר טקסט כתוב בפרוזה; ורוב מה שנאמר על ספרות בקריאות האידיאולוגיות-פוליטיות מתעלם מן השאלה: אם כך, מדוע ספרות? דוכאה כל הסתכלות בספרות כסוג מיוחד של טקסטים, או כאופן מיוחד של קריאה. הפרשנים אינם שואלים את עצמם למה היה על הסופרים לטרוח ולהגיד בספרות כל מה שהם, הפרשנים, תולים בהם, אם היה אפשר לומר זאת בפשטות ובבהירות רבה יותר, באפקטיביות רבה יותר, במאמר. למה טרחו הסופרים לסבך ולהסוות? ואיך זה שכל יצירות הספרות העברית המגוונות הן כמו תוכי שאומר תמיד אותו דבר עצמו? פתאום כל הספרות עוסקת תמיד בדיוק בשתי חתרנויות אידיאולוגיות, אחת פוסט-קולוניאלית ואחת מגדרית. האם אלה הנושאים שהעסיקו אי-פעם את כותבי הספרות האלה ואת קוראיהם?

     

    הקמתי שני חוגים אוניברסיטאיים. רוב שנותיהם עמדתי בראשם, כך שאיני יכול להאשים במחדלים ראש חוג אחר. אחסוך לכם היום את הקינה הארוכה על מצב מדעי הרוח בכל האוניברסיטאות במדינת ישראל. אין בה היום שום חוג במדעי הרוח שהוא יותר מכאילו חוג. המצב הזה אכן אינו אִיוּם פיזי אקוטי על עתידנו, אבל הוא איום מתמשך על זהותנו. אולי נמשיך להתקיים, אבל איך?

     

     

    יש לנו ספרים, אך אין לנו ספרות

     

    עבדתי את הספרות העברית רוב חיי. אבל היום אותו מכלול המכונה ספרות עברית – המערכת הספרותית המתהווה – כבר אינו קיים.

     

    כשייסדנו את ספרי סימן קריאה בשנות השבעים לא התעסקנו במצב הקופה בסוף היום, ובבדיקת ההתאמה שלנו לטעם נתון של איזה "קהל". אנחנו התרכזנו בעשייה שלנו ברעש גדול, כי היתה לנו יומרה לקרוא תיגר על פואטיקה קודמת, לכונן טעם חדש, להרחיב את אופק הציפיות של הספרות הישראלית. וקריאת הכיוון שלנו התבטאה, לא פחות, גם במה שסירבנו להדפיס. גם התרגומים ששקדנו עליהם לא היו יבוּא  של רבי-המכר האחרונים באנגלייה ובאמריקה, ונעשו לא כדי למכור ספרים, אלא מתוך מה שתפסנו כחיוני לַכאן ולָעכשיו, למחזור-הדם של הספרות המקומית, לסימונן של נורמות חדשות בתרגום – נושא שהתלבטנו בו במודע, במאמרים ובדוגמאות.

     

    לא התחנפנו לשום קהל קוראים. ידענו שתמורה רדיקלית בסיפורת ובשירה כרוכה לא רק בטיפוחו של הסופר החדש, ובזיהוי הסופרים הקרובים לנו בדורות הקודמים, אלא גם בכינונו של הקורא החדש, שיהיה בעל אוזן אחרת. וכל זה התאפשר כי היתה סביבנו תרבות ספרותית, היה שיח ספרותי, היתה עיתונות עם מוספים לספרות.

     

     


    כל אלה אינם היום. סופה של המערכת הספרותית מקדים בהרבה את קץ הספרים הטובים. יש לנו ספרים, אך אין לנו ספרות. רואים אור בארץ ספרים טובים לא מעטים, פה ושם גם בהוצאות המסחריות הציניות, אך הם מופיעים בהתגנבות יחידים, אל תוך מדבר ספרותי, ונידונו להתקיים, כמו דג מחוץ למים, מחוץ לכל הֶקשר של מערכת תרבותית ספרותית – בלי מודעות לספרות העברית שקדמה להם או שסביבם, ולכן גם בלי אפשרות למרוד ולחדש. כולם כותבים רומאנים בארץ, אך מישהו התלבט לאחרונה באשר לצורת הרומאן בעברית?

     

    ספרות אינה ערימה דמוקרטית של ספרים. יש בה מרכז ופריפריה, יש בה שיפוטים, דחיות והחייאות. יש בה מאבקי טעם, ומתקיים בה שיח מתוח של מוליכי הטעם. ההיררכיות שלה לעולם אינן יציבות, הן תמיד מאויימות. מזמן שכחנו שזה מה שהיה קיים בספרות העברית עד לפני עשרים שנה. היום ביקורת הספרות, והמאבקים על בוֹלטוּתם של ספרים, הושארו לאבי שומר ולאיריס בראל, לשולחנות צומת ספרים מול מבצעי שלושה-בעקבות-אחד של סטימצקי. אך מה לנו כי נלין עליהם? כוחם נובע מן הוואקום שאליו הם נכנסים, מהיעדרה של ביקורת הספרות.

     

    ה"כאילו ספרות" היא בראש ובראשונה היעדר כמעט מוחלט של ביקורת ספרות אחראית ומפורטת, שעוסקת בספרים אך גם במבט עקרוני יותר. ביקורת אינה רק "רצנזיות" המתפרסמות בעיתונות היומית; אך היום גם אלה אינן. בשנות השבעים היו בארץ שבעה מוספים לספרות, בשבעה עיתונים יומיים. היום נותרנו בעיתונות היומית עם מוסף אחד לספרות בעיתון הארץ – שהחליט לא להיות מחויב לעיסוק שיטתי בספרות העברית – ועם 'הארץ ספרים', שאין בו מקום למאמרים ארוכים, עקרוניים, או לדיון רציני, מתמשך, בשום דבר – אין מקום לא לפולמוס, ולא לניתוח רחב נשימה. ומה שנותר ב'ידיעות' וב'מעריב' אינו מוסף לספרות, אלא חוף הכנרת יום אחרי הפיקניקים של יום העצמאות.

     

    רוב הכותבים הרציניים בשדה הביקורת ירדו מן הבמה, כי אין להם היכן לפרסם. נותרו בדרך-כלל רק כותבים חובבנים בשלוש-מאות מלים, אלמונים מתחלפים, שלא יקראו ספר פעמיים. פרטים אינם חשובים בעיניהם, והם לא יספקו שום תובנה מדליקה, לא-צפויה. לעתים אפילו ייכשלו במסירת התוכן. תמונת הספרות שלהם מעורפלת, טעמם לא מוגדר; אף להם עצמם לא ברור מאין הם באים ולאן הם הולכים. הידע שלהם בהיסטוריה של הספרות העברית מגוחך. הם מכירים רק ספרים מן השנים האחרונות, אפילו לא את ספריו הקודמים של המבוּקָר. רובם מסתחבקים בתודעתם עם הקוראים הכי פשטנים, שכל חוויה מורכבת מעייפת אותם. "מסעיר", "מרגש", "קולח", "הספר הכי טוב שקראתי בשנה האחרונה" – זה מה שמופק ברשימות הללו, ברמה של יומן קריאה של תלמיד תיכון.

     

     

    ליעקב שבתאי חדש אין היום שום סיכוי

     

    במדבר הספרותי אין זיכרון תרבותי. שלטת בו האַמנֶזיה. גם הסופרים עצמם מכירים פחות ופחות את הספרות העברית שקדמה להם. כל התהליכים בהיסטוריה של הספרות, האחראים לכתיבה חדשה, מודעת-לעצמה, הולכים ונכחדים. המרד נגד דור סופרים קודם אגב קריאה חד-צדדית שלו; ההתחברות עם הדוֹדים הנידָחים נגד האבות החזקים – לא מתקיימים עוד. לא פלא שההוויה המניפֶסטית, הפולמוסים הפואטיים, המחשבה המזינה בדבר אפשרויותיה של כתיבה אחרת, נעשו דבר נדיר. יתומים ובודדים, בלי יכולת למרוד בכלום, בלי יכולת לחדש מול כלום, צצים סופרים חדשים, דומים לסופרים שכבר צצו לפני שנה ונשכחו.

     

    במצב הזה רוּדד כמעט כליל טעמו של קהל הקוראים, שכבר שכח את עוצמת החוויה שבמפגש עם ספרות טובה באמת. אילו היה קם היום פוקנר בעברית, לא היה לו סיכוי אצל דור שזקוק לסיפוקים חפוזים ולעלילה ליניארית. גם ליעקב שבתאי חדש אין שום סיכוי. לקהל הקוראים, מרוב שהתרגל למקדונלנד, נראית ארוחת גורמה פלצנות מיותרת (מלה נוראה כשלעצמה, אבל היא של קהל הקוראים הזה). זה קהל קוראים שאפילו עברית מדויקת, רבת ניואנסים, כבר קשה לו. העברית הפשוטה למדי של הספרות מלפני עשרים שנה נראית לו ארכאית, משונה, לא זורמת. שלא לדבר על העברית של עגנון או פוגל, או ברנר. הכאילו-עברית הרעועה, עברית תרגומית השולטת ב-90% מן התרגומים בארץ, היא המודל. עברית אחרת פשוט נראית להם גרועה. דורות הקוראים הצעירים מתקשים בהבנת הנקרא, ואינם מבינים אירוניה ורעיון מורכב.

     

     

    שדה הקטל של השפה העברית

     

    בכל מדינות העולם קיימת שפה תקנית, קורקטית, שפה לַייט, שהספרות אומנם מלגלגת עליה – שפת הטלוויזיה והעיתונים. מדינת ישראל, בפתח שנת הלשון העברית, היא המדינה היחידה בעולם שבה הטלוויזיה משחיתה את השפה. אני מַכיר אנשים שזה לא כבר עוד דיברו עברית טובה, בביטחון, ובזמן האחרון כבר אינם בטוחים אם אומרים בעברית מַכּיר או מֶכּיר, מָביא או מֵביא, מְגיבים או מַגיבים, מְזיזים או מַזיזים, הִזקתי או הֶזקתי. זכר ונקבה בְּמספרים, ובניין הפעיל, הם שדה הקטל העיקרי של השפה העברית בטלוויזיה זו, טלוויזיה של "יָכַל לקנות בעשר שקל". ואני מדבר על המגישים והמראיינים, ולא על המרואיינים העילגים, ילידי הארץ. זו טלוויזיה שבה כולם מנצחים את הבחירות או את המשחק (כלומר, מודים בריש-גלי שהיטו אותם), ושבה מגישי החדשות אומרים: "בלִית ברירה", ו"המשטרה צִיטְטָה לטלפון". בערוצי הילדים נשברים שיאים של עשר שגיאות בעברית לדקה, גם מבלי שנהיה קפדנים במיוחד.

     

    "אז כאילו דחפתי אותו, ואז הוא הפסיק לנשום כאילו", אומר המרואיין התורן, ומשתלב יפה בכאילו מדינה, כאילו גבולות, כאילו תרבות, כאילו ספרות.

     

    בשביל קהל הקוראים שבו מדובר, כל העבודה שאני עושה היום בעריכה היא במקרה הטוב מיותרת, כי אבדה לו האוזן להבחין בה ובהבדל שבינה לבין אי-עריכה. אמרתי "מיותרת במקרה הטוב"; כי במקרה הרע היא אפילו מפריעה, שכן היא מפיקה טקסט שונה מזה שהקוראים רגילים אליו, מגישה להם טקסט שדווקא הוא נראה להם פגום.

     

    ואף-על-פי-כן אני עובד. היום יותר ויותר רק בשביל עצמי ובשביל מתי המעט, שרובם אלמונים לי.

     

    חברי ועדת הפרס הנכבדים: כל זה גילוי נאות. התכוונתם לתת לי פרס על מפעל חיים. אבל מפעל החיים הזה איננו. הוא לא שרד. לא נותר לי אלא להודות לכם על כוונתכם הטובה ולקבל את הפרס הזה כפרס תנחומים.





































































































    *



    פורסם ב-15.6.10
























    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    אמת מארץ-ישראל: על ספרו של חנוך ברטוב 'של מי אתה ילד'
    זיוה שמיר

    אדגר אלן פו והחלומות האפלים של המודרניוּת
    דרור משעני
    סחרחר כשגיאה בין מלים
    מנחם פרי
    סוגרים ספרים
    מנחם פרי
    בין נביחה לנשיכה: על פרק הסיום של 'גירושים מאוחרים'
    מנחם פרי
    דיוקן האמנית כאיש צעיר
    גדעון טיקוצקי
    קיפודים שמתחפשים לשועלים
    מנחם פרי
    המראה והמדוזה: על בדיה ומציאות ב'נוטות החסד'
    ניר רצ'קובסקי
    אל הארץ המובטחת
    רנה ליטוין

    המסע בעקבות סאראמאגו 
    מרים רינגל

    השטעקשיך של ביאליק
    שלום-עליכם (מיידיש: מנחם פרי)

    כדי לספר את החיים עלינו להמציא אותם: ריאיון עם אלנה פרנטה
    אלון אלטרס

    אבות בכיסוי שלונסקי: על אבות ישורון וסימן קריאה
    מנחם פרי

    "אולי זו לא עברית": על אבות ישורון
    לילך לחמן

    האהבות של טוני מוריסון
    אלינוער ברגר, תמר פלג

    והנה גם חנוך לוין: במלאת עשור למותו 
    מנחם פרי
    הבית ברחוב גראבשן
    אבנר הולצמן
    "אם לא יעלה יפה, אולי אתלה את עצמי" 
    רועי חן
    תאומים סיאמים
    בני ברבש
    לפרגן לתל-אביב רק ביידיש
    מנחם פרי
    הצד הבהיר של האפלה
    שיחות עם אן אנרייט

    עובר ושב 3: הרהור על הכשירות הסיפורית של פרקליט המדינה
    מנחם פרי

    אירוניה ומוסיקה
    שלמה גרודזנסקי

    איך גיליתי את מילנה אגוס
    מרים שוסטרמן

    לידידי השחקנים
    חנוך לוין

    עובר ושב 2: הישראלית של צוקרמן, העברית של עגנון
    מנחם פרי

    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>
    כל הטורים של מנחם פרי >>>
    מחוץ לספרות:
    האיזון העדין של חוק הספרים
    תמר פלג

    למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    מתן אחיאסף: אני כואב את כאבו של פרופ' מנחם פרי על עניות השפה המדוברת ועל עילגות הלשון של מראיינים ומרואיינים כאחד, אבל בניגוד לדעתו, אני סבור שזה קורה בכל העולם, בכלי התקשורת השונים. אצלנו פשוט "משכללים" ומקצינים את הכל.

    מספר 666: אינני מסכים עם מנחם פרי שהכל אבוד והכל נגמר. אני מאמין שהביקורת עדיין קיימת. אני אומר שהוא טועה כי הוא לא לוקח בחשבון אתרים שבהם מתפרסם מידי שבוע מאמר ביקורת ספרותי חדש, ומתקיימת מזה שנים מערכת דיונים שהיא מורכבת ומתוחכמת לא פחות מכל דיון שהתקיים אי פעם בעיתונות הספרותית. למעשה הרבה יותר. אני טוען שהמערכת הספרותית מתחלפת ועוברת לאינטרנט, שם אפשר לקיים דיון ספרותי מורכב לאין ערוך ממה שבוצע אי פעם באיזה שהוא מגזין או עיתון.

    תמר: 666, אני מכירה היטב את מפת הבלוגים הספרותיים ומגזיני-התרבות אינטרנטיים בארץ, וכמה מהם רצויים ומשמחים, אבל לא מצאתי בהם עד היום תחליף הולם לשיח הספרותי האבוד שעליו מדבר פרי. יש ברשת כותבים טובים יותר ופחות, אבל לא מדובר באנשי מקצוע אלא בחובבים, ובמקרים רבים חובבים בורים – הן במחקר, הן בתולדות הספרות העברית. לא ניתן לצפות ליותר מדי ברק ועומק מחקרי ממי שמפיק מאמר ביקורת חדש מדי שבוע במסגרת עיסוק-הפנאי שלו כבלוגר. וכפי שפרי היטיב לומר, מערכת ספרותית כשמה כן היא – מערכת. לא מדובר רק במאמרי ביקורת ראויים לשמם, ובשיח ספרותי משפיע ונוכח, אלא גם במחקר אקדמי שמצליח להפתיע ולחדש, ובקוראים טובים, ובחברה שלא איבדה את השפה שלה.

    ג.: ראשית כל, ברכות, או תנחומים...
    שנית, בתור קורא די קבוע, האם הנאום הזה אינו עיבוד של מאמר משנים קודמות שכבר פרסמת? בכל מקרה, הוא בהחלט חשוב.
    שלישית, אתה מציין את הארץ כמקום היחיד שבו (אם בכלל) מתקיים שיח ספרותי. האם יצא לך לקרוא בשבתות את מוסף "שבת" של מקור ראשון? מוסף עם עשרים וארבעה עמודים (ולא שלושה עמודי חנטריש) הסובב סביב תרבות, אמנות, ביקורת ספרות אמיתית ועמוקה (ובכלל לא על הספרים העומדים במרכז ספרות שולחן המכירות), וכן, גם על הגות, ויהדות (שזה בהחלט קאנון שחסרונו היום אצל הציבור בכלל, בלי קשר לדתיות או אי-דתיות, מביך). ואם אתה אכן מכיר אותו, ויש לך עמדה ביקורתית כלפיו, אשמח אם תפרט אותה כאן.
    תשובת מנחם פרי: כבודו של השבועון 'מקור ראשון' במקומו מונח, הוא היחיד שיכול להיחשב "מוסף לספרות". (אגב, הוא גם היחיד שמפרסם את הנאום שלי. אין מקום אחר בעיתונות המודפסת שבו אפשר לפרסמו.) דיברתי על עיתונות יומית, בעלת תפוצה בכלל הציבור.
    אתה צודק, כמה קטעים בנאום שלי נלקחו ישירות ממאמרים ישנים שלי מלפני עשר שנים. אבל יש הבדל גדול. אז חשבתי שעוד אפשר להתריע ואולי לתקן, ותיארתי תהליכים בראשיתם, שאף היו מי שחשבו שאני מגזים בהם. אבל בינתיים הפכה המציאות גרועה מכל מה שיגורתי וצפיתי. ההקשר של הייאוש והסיכום האישי הוא התוצאה, והוא חדש בהרגשתי: הרמתי ידיים. אי אפשר לשנות דבר, ואני עובד בשביל המעטים שנשארו.
    תלמידה לשעבר: פרופ' פרי, האם אתה מאמין באמת שאסכולת ת"א וכל פירותיה הסתיימו? אם כך, מדוע אתה מעביר את הקורס "מבוא לסיפורת"? האם לא בשביל אותם מעטים שלא לוקחים את הקורס כי הוא "קורס חובה" אלא מפני שהם באמת רוצים לפתח ולהתפתח? אינני שואלת באופן רטורי, אשמח לקרוא תשובתך.
    תשובת מנחם פרי: בהחלט אינני חושב ש"פירות" אסכולת תל-אביב הסתיימו או שעבר זמנם. אבל אין לאסכולת תל-אביב דור צעיר של ממשיכים, וגם לא דור של מתקנים או מתפלמסים.
    אשר לנרטולוגיה ("מבוא  לסיפורת"), טרם נהגתה אלטרנטיבה ממשית לגישה התל-אביבית. מה שמלמדים בתחום זה באוניברסיטאות אחרות אינו אלטרנטיבה, אלא סטרוקטוליזם מיושן, או קורס אקלקטי עם מעט ציפוי אידיאולוגי או פמיניסטי. הזרמים החדשים במחקר בארץ לא עוסקים לא בתורת סיפור ולא בתורת טקסט: אלה פשוט שאלות שאינן מעניינות אותם, אף שהעיסוק בכל השאלות האחרות תלוי בהן, לדעתי. ועל כל פנים, התיאוריות שעוסקים בהן היום בארץ הן כולן מיובאות, ואין בהן תרומה תיאורטית ישראלית מקורית.
    ומדוע אני ממשיך ללמד? אותם תלמידים פתוחים ומעוניינים שיושבים בקורסים שלי הם אחת מנחמותי, וזו נחמה משמעותית.
    תלמידה לשעבר: פרופ' פרי, תודה על תשובתך המהירה. במקרה אני קוראת עכשיו את ספרו של אהרן מגד 'החי על המת', ובעמוד 141 הוא כותב כך: "מסובים היינו במרתף, החבורה כולה, חוגגים את הופעת החוברת הראשונה של 'סימן קריאה'". ועלתה לי שאלה חדשה: מכיוון שאין כרגע חוברת ראויה בנושא ספרות כמו 'סימן קריאה', האם שקלת לחזור לעניין, או שאין קהל דורשים מספק? האם בעבר היה קהל דורשים מכובד או שאז פשוט היתה תקווה שיהיו? תודה על המענה.
    תשובת מנחם פרי: ל'סימן קריאה' בשנותיו הראשונות היו 3,000 מנויים! אבל ל'מעורר' של ברנר היו בסביבות 200, וחשיבותו בספרות העברית עצומה. השאלה אם לחדש את 'סימן קריאה' אינה תלויה בכמות הקוראים, אלא בוויתור על תוכניות הכתיבה האישיות שלי בשנים הקרובות. אגב, הקטע הבדיוני של מגד נכתב לפני ש'סימן קריאה' היה קיים. לא לקחנו את השם ממנו, אבל כשנחשף צירוף המקרים (על-ידו, במכתב למערכת 'משא'), היינו נבוכים.
    י.א: קראתי את דבריו של פרופ' פרי ואני מוצא אותם נכונים וחדים. אולם, שאלה לפרי, מה נעשה כדי שתהיה המשכיות למפעל שלך, שלכם? כלומר, האם ישנם צעירים שאתם מטפחים (משל הייתם סארטר וחבורתו)? האם יש איזה דיון שאתם יוזמים? או שהצער שאתה משמיע הינו מתוך נטישה ורפיון ידיים. אם תרצה אכתוב, אל תנטוש אותה, את הספרות, אותנו, את המבקשים לעשות ולחיות על ידה ואיתה.
    תשובת מנחם פרי: כל שאני יכול לומר הוא שאני ממשיך לעשות את שלי: לחקור, לכתוב, לערוך וללמד.
    גיל רובינשטיין: הזמנים השתנו והעולם של היום, למרות הזמן הקצר שחלף מאז שנות ה-70, אינו דומה במאומה לזה של היום. מצד שני, שום דבר אינו אובד. הזמן הוא חזרה נצחית ומה שנדחק היום לשוליים יכול לחזור למרכז מתישהו. העובדה שהדברים לא התנהלו כפי שקיווית אין משמעם שנכשלת אלא רק שאיש אינו יכול לשלוט בשינוים החלים בעולם.כל שנותר הוא להמשיך לעסוק במה שעסקת בו עד כה, אם אתה עדיין משוכנע ששווה להתעסק בו, בין אם הוא מצוי במרכז השיח או בשוליים, כי גם זמנו יגיע.
    עמית: אף כי אינני נוהג לקונן, "השורה התחתונה" מוסכמת גם עליי: נראה לי שאיבדנו את היכולת -- ואולי גם את הרצון -- לקיים דיאלוגים. לא רק בענייני ספרות, הוראתה, מחקרה ותרגומה ולא רק במדיום הכתוב. התפוגגה גם יכולת השיח הבין-אישי, פנים אל פנים. לפני שנים רבות אמרת לי (ובכך אולי אני חושף את עצמי) שרק בחוץ-לארץ יש לנו הזדמנויות של ממש להחליף מילים: הן הזמן והן אורך-הרוח. ובכן?
    אורי אופיר: חבל. בשנה הבאה אני מתכונן להירשם ללימודי ספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. מתוך אהבה למילה הכתובה, אהבה לאבני הדרך בספרות העברית, שנשכחו ונעלמו מתודעת הכלל, מתוך רצון להעשיר ולהתפתח מחשבתית בתחום העניין המרכזי שלי, מתוך כבוד למורשת אבודה ומתוך תקווה (אולי נאיבית) שלספרות העברית תהיה המשכיות. דבריך משפיעים עלי ברמה האישית, ולמיטב הבנתי אתה מסיים את הוראתך באוניברסיטה השנה, ולצערי לא אוכל ללמוד אצלך. אך עם כל הכבוד לאמונותי האישיות ולתשוקה, לא ניתן להתעלם מן העובדה שגם כדאיות משפיעה על מעשי, ולכן איני בטוח כבר אם ניתן להחיות את מה שאבד עליו הכלח ואם ניתן בכלל להתקדם בתחום זה. האם לשקול מחדש את תוכניותי? אכן, רוב הסופרים העבריים שאני קורא את ספריהם כבר אינם בין החיים, ואלה שכן כבר לא צעירים, וזה מעציב וכואב. האם עם ישראל יוכל להתקיים ללא שורשי תרבותו והמשכיות שלהם או שנהפוך לארצות הברית הגמדה ושורשינו היחידים ישארו במשכנות החרדים המוקעים והמוקיעים? לסיום, אני בן 22 ולומד לפסיכומטרי. היום במקרה המורה כתב שלוש מילים על הלוח - דקדנס, התקרנפות וחורשף, ושאל לפירושם. אפילו לא יד אחת התרוממה בשביל לתת פירוש למילים. להיפך, זה נהפך לבדיחה, להתבטאויות כגון 'מה זה המילים האלה של הזקנים?", 'מה אנחנו בשיעור תנ"ך?' ו'טוב שלא רשם ספר על הלוח'. וזה מפי העתיד האקדמאי של מדינת ישראל. מפי הרופאים, השופטים והפסיכולוגים של הדור הבא.
    תשובת מנחם פרי: אורי, דברים שמרגיש אדם בגילי בנוגע לשאיפות גדולות שלו (אולי גדולות מדי) שנכזבו, אינם צריכים לרפות את ידיו של איש צעיר. גורלה של הספרות העברית לעתיד לבוא הוא עניין פתוח. ואפילו אני, למרות כל הדברים שאמרתי וכתבתי בעניין הזה, ממשיך לפעול כתמיד בשדה הספרות, במעורבות ובהתמסרות, וגם ללמד. הקורס שלי "מבוא לסיפורת" יתקיים גם בשנה הבאה.
    יונתן: אני כותב את השורות הבאות דווקא מתוך הסכמה עם רוח הדברים בכלל, ובהעדפה מסוימת לנטיות והמוקדים של "אסכולת תל-אביב" על פני הקריאות הפוליטיות לסוגיהן. ויחד עם זאת, אני חושב שיש מידה של חוסר הגינות בהלך הרוח, ובהינתן מעמדך בספרות הישראלית ובלימוד הספרות אולי גם שמץ של חוסר אחריות. כסטודנט בחוג חרה לי שקופצים היישר לקריאות החתרניות של הטקסט לפני שבכלל מכירים את הטקסט, מה שיוצר מצב מגוחך בו תלמידי שנה א' מכירים את צ'ינואה אצ'בה והומי באבא אך לא את בוקאצ'ו או פינטר (ולפני שיקולי טעם וחשיבות, הקדימות כאן היא קודם כל כרונולוגית). כך כרכובי הגג נותרים הרבה פעמים ללא יסודות, ויש בכך החמצה אדירה. זה לא תמיד המצב בחו"ל. אם האקלים הכלכלי לא היה כה שברירי במדע הרוח, היה מקום לחייב את הנכנסים לחוג לספרות במבחן ידע כללי, שכן מי יסרב ללמוד ספרות כי תנאי הקבלה כוללים, ובכן, ידיעת ספרות. ויחד עם זאת לטעמי יש בעייתיות בכריכת אי הסכמה או קינה על הלך רוח אקדמי, לה אני פחות או יותר שותף, עם יצירת תחושה של דלות חומר כללית, של מועדון שרוף ולא ראוי בכניסה. קשה למתוח קו מחבר אמיתי בין נטיות פוסט-קולוניאליות בסילבוס לבין מצב העיתונות המודפסת המידרדר, אבל זה הרושם שיקבל מי שיקרא את הדברים. מחוזות המשמעות שנוצרים במאמר הם עבר - טוב / הווה-עתיד - רע, וזה לא הוגן, בוודאי שלא בטקס קבלת פרס מפעל חיים. אחרי שקראתי את תגובת הסטודנט-לעתיד המיואש כאן, עלה בדעתי גם דבר ההשפעה של השלילית של מאמר כזה, בבחינת מיאוס, וחבל. בקיצור, דווקא בגלל תקפות האמיתות הכואבות בעיני שביטאת בחדות, כדאי להיזהר מלכרוך אותן בקדורנות דאגלס אדמסית: "כל מה שהיה בעולם לפני שנולדת הוא נורמלי, כל מה שהומצא לפני שהגעת לגיל 35 הוא מרגש ומהפכני ואפשר לעשות בזה קריירה, וכל מה שהומצא אחרי שהגעת לגיל 35 הוא סוטה ומנוגד לדרך הטבע".
     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה