שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
     

    לשחות בבריכת המלים
    סמי ברדוגו  
     

    עם צאת הרומאן 'זה הדברים' מעניק לנו סמי ברדוגו מבט נדיר אל הממלכה הפנימית שבה נוצרה וממשיכה להיווצר השפה שלו. דברים מתוך הרצאה בכנס 'שפה וחברה' באוניברסיטת בן-גוריון, 24.06.10.

    אני רוצה לומר לכם, עד כמה שהדבר יישמע דרמטי וגורלי, אך זהו אכן המצב: היותי כאן מולכם, העובדה שאתם מַביטים בי עומד, נושם ומדבר – עובדה זו קשורה בזכותה של אחת בלבד, אני חי כמעט באופן בלעדי בזכות השפה והודות לחומריה של העברית. ישותי, הווייתי, חיי – מחזיקים מעמד בגלל אותו שדה, אותו מתחם, או "בריכת המלים", כפי שאני מכנה את תחום המחייה שלי, ההביטט שלי. אני הוא האיש השוחה בתוך מימיה של השפה, בתוך נזילותן של האותיות, מתפרש ימינה ושמאלה, אני מבצע תנועות קטנות וגדולות, יורד לעומק ועולה חזרה אל קו המים.

    בצעירותי, עוד בילדותי, ידעתי כי אין לי שפע. הבנתי שהבית והסביבה הקרובה מתקיימים מתוך היצע של מינימום הכרחי, שהיה במובן מסוים גם מספק בשעתו, כך לפחות חשתי. ובכל-זאת רציתי תוספת, השתוקקתי לעוד דבר או יותר, חיפשתי עוד חומר שיוכל להיכנס בי ולהפוך אותי למלא יותר, לברור, לדמות שהיא לא רק קווי-מתאר חיצוניים ושבריריים, כמו איור ילדים שמשרטט בקו רועד את הגבולות הסכמטיים של הגוף. הייתי זקוק למילוי, נצרכתי לכך שהגוף גם הוא יתכסה בצבע, בצבע חזק, שלא יהיו בו איים לבנים וריקים.

     

    אני מניח שכבר אז, בימי הגן ובשנות החינוך הראשוניות של גיל ארבע חמש ושש, נדהמתי נוכח החומר שנחשף מולי – השתאיתי אל מול המלים. בביתי שמעתי רק ערבוב הדים שלהן, מלים שנזרקו במין זרות מסוימת, אף-על-פי שהיו מוכרות לי במידת-מה; הצרפתית של אמא-אבא, הערבית-המרוקאית של אבא-סבתא, והעברית של כלל הבית, שבפירוש לא היתה העברית של הרוב, כלומר של כל אלה שאינם חיים בבית-גידולי. היו סביבי מלים, משפטים קצרים וקולות אלפביתיים שנֶהגוּ כך או אחרת, ואני, נדמה לי, לא יכולתי להידבק על סגסוגת הדבר הזה.

     

    ואולי דווקא מתוך הבליל המסתורי, הלא-ברור והמקודד לאחרים אך לא לי, דווקא מתוך אי-ההבנה, מתוך הנבדלות, השונות – הרגשתי כי עלי למצוא לעצמי שטח מילולי אחר, חדש. השתוקקתי לייצב ולהזקיף את גופי, ואולי כבר אז גם את זהותי, באופן כזה שהמלים ישמשו לי עוגן, ויתרה-מזאת, הן יהיו לי החומר הקונקרטי-עצמו שיפסֵל אותי. הלכתי אחר חשיבה נאיבית, ילדותית-משחקית שכזו, ודרכה נמשכתי אל המלים ורציתי שהן תהיינה המלט הנוזלי שבקרוב יהפוך מוצק ויתקשה לחומר שלא ניתן לנפץ אותו.

     

    אז, כשהייתי צעיר, לא ידעתי עד כמה מסובכת ומורכבת יכולה להיות האפשרות הזאת, עד כמה היא תהיה מכריעה בחיי.

    סמי ברדוגו


     

    המריר הרך והנעים של השקד הירוק

     

    אני רוצה לשתף אתכם בחשיבותה הרבה של "המלה של היחיד". מהי המלה הנלחשת אל עצמי, בקול צנום? המלה הנכתבת מתוכי אל עצמי? המלה של היחיד אינה קוראת אל האחר, היא אינה של הציבור, וגם לא יכולה לקחת בו חלק. מדובר בשפה שמרחיקה ממנה כל אדם, ומתחפרת בתוך-עצמה, ממש כך. ואני מבקש להדגיש בפניכם, מדובר כאן בלשון שקוראים בה, כותבים אותה, מדברים בה ואיתה, משמיעים אותה.

     

    כאשר הכרזתי על קיום חדש לעצמי, קיום שנוצר כתוצאה מכך שניסיתי ואפשרתי למשמֵע את אותן אותיות, מלים ומשפטים אל עצמי ועם עצמי בדרך פרטית, אולטרה-פרסונאלית – למעשה קיבלתי הד בחזרה. לאותו "הד" ולאותה תנועת "החזרה" יש חשיבות רבה בעיצובה של שפת-האחד שלי. ההד המשתחרר עם שמיעתן של המלים היוצאות מפי אינו נמוג, הוא אינו מתפזר, אלא מבצע פעולה של חזרה, כמו קפיץ, הוא חוזר אלי, חודר בי לאחר שנפגש עם החוץ, ואז מתקבלת משמעות חדשה של חפץ, רגש, שֵׁם, או כל דבר אחר.

     

    כך למשל 'עץ השקד' בחצר השכנה שנהגתי להביט בו בילדותי ובנעורי. אז, בימים ההם, כשאני יושב לצדו, אמרתי בקול: "שקד ירוק", והצליל עבר את רשת הברזל של הגדר הרעועה, נפגש בעלי העץ, ואז שב אלי בתור: "השקד קשה ומריר", ובראשי השתלבו הפנים והחוץ, נעשתה מין הפריה שלהם, וככה אמרתי עכשיו: "המריר הרך והנעים של השקד הירוק והחיוור עטוף בשער לבן כמו השערות של השכנה הזקנה שלא תמות לעולם". בשבילי זוהי המהות המלאה של "עץ השקד" הראשוני, שהוסיף על עצמו 'קושי' ו'מרירות' והפך בסופו של דבר ל'נעים' וגם 'חיוור' – כאן בעצם נמצא כל העולם כולו, טמון בחשיבה חד-פעמית, אחת מסוגה, בו-זמנית, שכוללת בתוכה טוב ורע, יופי וכיעור, התחלה וסוף, חיים ומוות.

     

    עד היום כולי פליאה כיצד ילד בן שש ושבע, עשר ושתים-עשרה, הולך אל חצר הבית מאחורי המחסן, בידו ניירות מקומטים ועיפרון, מבקש לשבת על האדמה ולהישען אל קיר המחסן, ואז כותב מלים ומשפטים שאינם מספרים סיפור, או תחושה, או מצב נפשי כלשהו, אלא מלים שאין ביניהן כל קשר הגיוני – וכך כתבתי על הניירות: אופניים, דשא, שמיים, תפוז, אפרוח, גברת, גירים, חול, אמיר, איתן, איתי, נעמה, מכונית אדומה, אבא, מכנסיים, נעלי בית, סנדלים, חג מתן תורה, חג האסיף, גולות, אהבה, נשיקה, ברכיים, ידיים, חוטים, ועוד.

     

    לאחר שאלה נכתבו עשיתי אותם פתקים נפרדים, על כל פתק מלה אחת שנדרשתי להרכיב ממנה משפט. והנה למשל ה'דשא' הופך ל: "הדשא הירוק יצמח עוד מעט ואבא יקצור או יקצץ אותו במכונה עם הבנזין שבצבע הירוק ויהיה לנו ריח של דשא טרי ועשן נעים"; והנה גם פתק ה'סנדלים' שהופך ל: "סנדלים תנ"כיות רק בפסח יקנו לי בשוק של הערבים. חבל, את הישנות אני עוד אוהב אותן מאוד". דוגמאות אלה הן בריאת העולם מבחינתי. הנה היא יצירה של מקטע בחיים, של שעה אחת, או של רגע קצר, שלא היו אף-פעם, או שהיו בחלקם, ולא יהיו עוד לעולם – אבל לילד, באופן הבלעדי, הבלתי תקשורתי בעליל – קמה מתוך זה הוויה מציאותית, אמיתית ממש, מתרחשת, אפשרית, ידועה רק לו, ואין צורך ביותר מכך, והכל בזכותן של המלים הגַשמיות, החומריות, התלת-ממדיות. ואלה נקראות שוב ושוב – הן עונות בחזרה לילד והאיש שאני, חודרות בתוכנו ומכפילות ומשכפלות את אותו רגע לא קיים, שבעצם כבר קיים, וככה עושות אותו חי.


     

    ליפול בתווך שבין שני בתים

     

    נראה לי כי מתוך אותה עובדה ביוגרפית של חיי שציינתי קודם – עניין החֶסֶר המופשט והתמידי שליווה אותי ועדיין מלווה – איכשהו מתוך ידיעה זו, דרשתי מעצמי להגדיר זהות-אישית דרך השפה של היחיד, שאינה מקיימת קשר עם העולם, שבונה לעצמה אפיונים זהותיים משל עצמה. זוהי רשת-ביטחון נהדרת ומופלאה, שנכון להיום אני לא יכול בלעדיה, על-אף החסרונות המסוימים שהיא מביאה איתה.

     

    בבית שבו גרתי ובבית-הספר שלי היו שני סוגים של עברית. הבית הראשון ייצג עברית חלשה, שגויה, מעורבבת בכל מיני, שעטנז, ולעומתו הבית השני ייצג עברית חזקה, ישרה, טהורה, ותקנית. ובכל אחד מהבתים הללו לא מצאתי לי מקום, ולי לא נותרה ברירה, אלא ליפול לתוך התווך שביניהם, ולאט-לאט לבנות לי בית עם עברית משלי.

     

    בכל אחד מהבתים שהזכרתי היתה לי זהות מסוימת שהוגדרה על-ידי המקום. אין לי ספק כי נדנדת הזהויות האלה, שכל אחת מהן מתארת תמונה אחרת של תקשורת, של אוצר מלים ושל ייצוג חיים בעולם – היתה לי מכשול, שממנו, כאמור, יכולתי ליפול רק אל התווך שביניהם ולמצוא לי שטח אחר, מיליֶה, סביבה עם מילון פרטי משלי, קונקורדנציה של היחיד.

     

    נראה כי המילון הזה התגבש בשלבים לאורך תקופות חיי. את שלב הילדות תיארתי בפניכם. בשלב הנערות התוודעתי למלאכה האהובה עלי עד היום, מלאכת ההעתקה. אני זוכר היטב את השעות שבהן פתחתי אנציקלופדיה של תרבות, הספרים הכמעט יחידים שהיו לנו בבית, וחיפשתי מלה כלשהי, או מונח ששמעתי אותו, ולא ידעתי מה הוא אומר. כך למשל בגיל חמש-עשרה נזרקה בפני לראשונה המלה "פילוסופיה". לא הכרתי ולא הבנתי אותה ואת הצליל הזר, הלועזי שלה. לכן דפדפתי בין דפי האנציקלופדיה אחר המונח, כשבידי עט וניירות, וכשנתקלתי בו התחלתי להעתיק את פירושו, וזאת מבלי לנסות להבין את המשמעות שלו. כאשר הבטתי במלים שהעתקתי, שבאופן ברור הראו את אותן המלים מתוך האנציקלופדיה – מבחינתי, דרך פעולה חוזרת ונשנית של העתקה, לא עשיתי חיקוי, או שכפול של מושג הפילוסופיה בניירותי, אלא הוּבלתי והוֹבלתי את עצמי להסבר פרטי משלי, בין היתר כתוצאה מאי-הבנתן או הבנתן החלקית או השגויה של המלים. אם למשל העתקתי: "אהבת-החוכמה...", עם מקף-הסמיכות שבין שתי המלים, הרי שאני מבחינתי ניתקתי ביניהן, ובראשי היתה ה'אהבה' עניין בפני עצמו, שהיה ברור לי בחלקו ומופשט בו-זמנית: 'אהבה' מציינת חום בלב, דאגה לאמא, זוגיות של שניים, זכר ונקבה יפים. ה'חוכמה' מציעה לי עניין אחר: מרתיע, לא משלי, גבוה ממני, שייך רק לגברים-זכרים מסוימים. ככה, מתוך שתי המלים הנפרדות-מחוברות האלה, עלתה לי 'פילוסופיה' משלי, שהיא מין שילוב של: "משהו שצריך לאהוב אותו, להימשך אליו ולפחד ממנו".

     

    השלב הבא היה שלב כתיבת הפרגמנטים. אלה היו קצרים ביותר, נכתבו על ניירות אקראיים, במקומות אקראיים, ללא שום כוונה לחשוף אותם, או לנסות להראות דרכם מהלך סיפורי-נרטיבי, תיאורי, לוגי וכדומה. פרגמנטים אלה היו מין קצווֹת של מחשבות אמורפיות, חסרות-פשר. הם שילבו ציטוטים שנצרבו בראשי, בצד בדיה מופרכת, פירוק מוחצן של סיטואציה לא-אפשרית. כך למשל מצוין, פחות או יותר, באחד הפרגמנטים שנכתבו באוהל צבאי: 'אבא שלי המת קם לתחייה, ואני מסביר לו שפילוסופיה זאת אהבת החוכמה, ולא יותר מזה, כי אינני יודע, והוא משיב לי במראֶה נבון ואינטליגנטי שיש יותר מזה במלה הזאת, אך הוא מסרב לומר לי מה בדיוק'.

     

    רק מאוחר יותר, לאחר כתיבת הפרגמנטים, יכולתי להתקרב אל ה-סיפור שלי. כאן כבר ידעתי שאני יכול ושמותר לי להפר חוקים של סדר והיגיון נורמטיביים, שגורים, מוכרים, ולהתמסר כל-כולי אל העניין המהותי שאני מבקש לבטא במלים.

     

     


    באמצעות שטחה הנפלא וההדור של הספרות יש לי מרחב עצום להרשות לעצמי את הסטיות, את השבירות, שהן הבריאוֹת החדשות מבחינתי. הספרות מאפשרת לי זאת, ומתוך הנגישות הזו נולדת למשל דמות האשה המספרת, הגיבורה של 'זה הדברים'. הדמות הזו אינה ייצוג של עצמה בלבד, שאולי יבקשו לקשר אותה אל אחד הבתים שלי, הבית שגרים בו, שבין היתר משמש בית של מהגרים בגלל השפה השגויה למכביר, המעוותת לחלוטין. ואולי גם ירצו לשייך אותה לייצוג ואפיון של משפחה ודמויות פריפריאליות עם רקע סוציולוגי-אנתרופולוגי-תרבותי-ישראלי מסוימים. ובכן, לא! דמות זו היא אמנם חלק של הבית עם הלשון המסוימת שאני מכיר, אך בצד זה היא יציר כפיה של תערובת השפה שלי, שמנסה להראות את המורכבות הנפשית-התודעתית של הדמות, ולגבש את הזהות הבאמת-לא-ברורה שלה, של אשה שאינה ממוקמת באף מסגרת חברתית, ודאי לא בחברה הישראלית. האופן שבו מתארת האשה ברומאן האחרון שלי מהלך עניינים – הוא דרך הסיפר שלה בלבד, ובאמצעותה היא מבטאת תודעה ותפיסת עולם ברי-קיימא.

     

    בחיי כל הזמן בוחנים אותי, מדרגים אותי, נותנים לי ציונים, ובהתאם מכניסים אותי למקום שלכאורה מתאים לי. מעשה הכתיבה מאפשר לי את מחיקת הבחינה, את ביטולה. אני לא ניגש אליה, אבל גם איני נכשל בה. כל זה קורה כי אני הוא זה שכותב לעצמי את המבחן, אני זה שמנסח את השאלות, בונה את המורכבות שלהן ובוחן את עצמי בהן, וכתלמיד, גם משיב עליהן. אם כן, אני הבוחן והנבחן, אני הבודק והנבדק. ואם אני מגלה איזו "טעות" בתשובה שלי הרי שמיד אני קובע את אותה תשובה כטעות לא-אפשרית, אני מוליך אותה להיגיון פנימי שלא אפרט בפניכם, ובתוך החוקים שלי לכל מענה (שגוי או לא שגוי) יש זכות קיום, וככה עובדת השיטה, ואת הבחינה תמיד עוברים, אך גם תמיד נבחנים בה, והדבר לא נפסק.

    *



    פורסם ב-7.7.10

    'זה הדברים' מאת סמי ברדוגו





    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    דברים בטקס פרס מפעל חיים: הרהורים מפוכחים
    מנחם פרי

    אמת מארץ-ישראל: על ספרו של חנוך ברטוב 'של מי אתה ילד'
    זיוה שמיר

    אדגר אלן פו והחלומות האפלים של המודרניוּת
    דרור משעני
    סחרחר כשגיאה בין מלים
    מנחם פרי
    סוגרים ספרים
    מנחם פרי
    בין נביחה לנשיכה: על פרק הסיום של 'גירושים מאוחרים'
    מנחם פרי
    דיוקן האמנית כאיש צעיר
    גדעון טיקוצקי
    קיפודים שמתחפשים לשועלים
    מנחם פרי
    המראה והמדוזה: על בדיה ומציאות ב'נוטות החסד'
    ניר רצ'קובסקי
    אל הארץ המובטחת
    רנה ליטוין

    המסע בעקבות סאראמאגו 
    מרים רינגל

    השטעקשיך של ביאליק
    שלום-עליכם (מיידיש: מנחם פרי)

    כדי לספר את החיים עלינו להמציא אותם: ריאיון עם אלנה פרנטה
    אלון אלטרס

    אבות בכיסוי שלונסקי: על אבות ישורון וסימן קריאה
    מנחם פרי

    "אולי זו לא עברית": על אבות ישורון
    לילך לחמן

    האהבות של טוני מוריסון
    אלינוער ברגר, תמר פלג

    והנה גם חנוך לוין: במלאת עשור למותו 
    מנחם פרי
    הבית ברחוב גראבשן
    אבנר הולצמן
    "אם לא יעלה יפה, אולי אתלה את עצמי" 
    רועי חן
    תאומים סיאמים
    בני ברבש
    לפרגן לתל-אביב רק ביידיש
    מנחם פרי
    הצד הבהיר של האפלה
    שיחות עם אן אנרייט

    עובר ושב 3: הרהור על הכשירות הסיפורית של פרקליט המדינה
    מנחם פרי

    אירוניה ומוסיקה
    שלמה גרודזנסקי

    איך גיליתי את מילנה אגוס
    מרים שוסטרמן

    לידידי השחקנים
    חנוך לוין

    עובר ושב 2: הישראלית של צוקרמן, העברית של עגנון
    מנחם פרי

    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>
    מחוץ לספרות:
    האיזון העדין של חוק הספרים
    תמר פלג

    למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה