שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים
     

    "נרשה לך להשכיב אותנו לישון"
    על גיבורות-בנות בספרי הילדים
    אבירמה גולן

    קנגה מ'פו הדוב', ונדי מ'פיטר פאן', מרי פופינס, בילבי, השושנה של הנסיך הקטן, לוסי מ'האריה, המכשפה וארון הבגדים', פצפונת של אריך קסטנר – אילו ילדות ונשים ממלאות את ספרי הילדים? אבירמה גולן, שתירגמה שורת ספרי ילדים, סוקרת במבט שנון את הגיבורות האנגליות, הצרפתיות, האמריקניות והשבדיות בספרים שאנו ממשיכים לקרוא.

    זה לא מחקר, גם לא זנב של יומרה של מחקר. רק מחשבה ראשונית על הקשר בין תרבות וחברה לבין גיבורי ספרות הילדים שלה. היא מבוססת בעיקר על זיכרון-ילדות ומעט עלעול בספרים מאובקים, שבזכותו נזכרתי, למשל, שאת אחד הספרים האהובים עלי ביותר, 'האינדיאנית הנוקמת', לא כתב אמריקאי אלא איטלקי, אמיליו סלגארי. אמנם סלגארי היה נוסע דגול והגיע גם למערב הפרוע ואפילו פגש את "בופאלו ביל", ונחשב היום לאבי "מערבוני הספגטי" בקולנוע, אבל את חייה של מינהה, האינדיאנית הצעירה שהערצתי בילדותי, הוא בדה כחלק מפנטזיה קיטשית לעילא. בעלעול מחודש הספר כולו העציב אותי. הוא נראה לי נגוע בקולוניאליזם אירופי טיפוסי של שלהי המאה ה-19.

     

    אשר-על-כן סגרתי אותו והחזרתי אותו למקומו על האצטבה הכי גבוהה. אני מעדיפה להיאחז בזיכרון המעומעם, הרחוק מן המציאות, והמכיל כנראה חומרים שלא היו ולא נבראו בספר עצמו, ולנצור בלבי את דמותה המופלאה של בת הצ'יף, הדוהרת על סוסה הלבן בגלימה לבנה ומקרקפת אנגלים לשם הנקמה. אכן, נורא, אבל זו רק נחמה פורתא על דחיקת רגלי הבנות ברוב ספרי הילדים. פרט, כמובן, לבילבי ועוד כמה שבדיות שהצילו את העולם.

     

    נתחיל מהאנגלים. הו, האנגלים. הכי נהדרים והכי גרועים. בכל הספר הנפלא 'ויני הפו', המוכר לנו בשם 'פו הדוב', כולל החלק השני הנפלא ממנו עוד יותר 'הבית בקרן פו', מופיעה רק דמות נשית אחת: קנגה. אמו של רו התינוק השובב. קנגה, שהגיעה ליער "משום מקום", ו"אף אחד לא ידע מנין באה", מתערה ביער, מחוז סיפורי הילדות של כריסטופר רובין, בזכות תכונותיה האימהיות המובהקות, שהחשובה בהן היא יכולתה לחנך, לסמן גבולות להתנהגות, ולאלץ זאטוטים לבלוע ויטמינים ותרופות בזמן.

     



    וזה גם תפקידה של ונדי ב'פיטר פאן'. אמנם מדובר בילדה, אבל כל ייעודה הוא לשמש אם חמה ואוהבת לילדים האבודים בארץ לעולם-לא, שם הם התקבצו לאחר שנפלו מעגלותיהם בגנים הציבוריים כשה"נני" השלומיאלית הסירה מהם לרגע את מבטה (אוי-אוי-אוי לאימהות ולמטפלות מזניחות התינוקות). רק בנים יש שם, מסביר פיטר לוונדי, כי הבנות חכמות מדי ואף-פעם לא נופלות מהעגלות. וכשוונדי מתלבטת אם להיכנע לתשוקתה לעוף אל ארץ לעולם-לא ולהשתולל שם עם הילדים המהפכנים שמסרבים לגדול, או להישאר – כמו ילדה טובה – עם אמאל'ה (גברת דרלינג המושלמת, עוד ייצוג מובהק של אימהות משוללות כל זכר למיניות או ליצרים), פיטר מפתה אותה כך:

     

    "ונדי", אמר, ערמומי שכמותו, "תוכלי להשכיב אותנו לישון בלילה".

    "אוווו", אמרה, וזרועותיה נפרשו אליו.

    "ותוכלי להטליא לנו את הבגדים, ולתפור לנו כיסים. לאף אחד מאיתנו אין כיסים".

     

    איך תוכל לסרב? מעיר בנבזות הסופר-המספר, ג'יימס מתיו בארי, שחילק את הנשים בעולם לאימהות חסודות מזה ופיות שובבות ורומנטיות או אינדיאניות פראיות מזה (וכולן, אשה-אשה בדרכה, מאוהבות בילד-גבר חסר האחריות פיטר), ומאפשר לוונדי לעוף לארץ לעולם-לא ולחזור הביתה, ולבסוף משאיר אותה, ואת בתה אחריה, ואחריהן את הנכדה, בציפייה רב-דורית לפיטר, ליד החלון, ציפייה שתימשך תמיד, הוא אומר, כל עוד יהיו הילדים "עליזים ותמימים וחסרי לב". הילדים. לא הילדות.

     

    נכון ש'פיטר פאן' נכתב ב-1914 ו'פו' ב-1926, ולכאורה קשה לצפות מסופרים שפעלו בשנים האלה להמציא יש-מאין ילדות חזקות ודעתניות, אבל האנגלים המשיכו בשלהם גם אחר-כך. בסדרת הפנטזיה המהוללת 'נרניה', שהספר הראשון מתוכה, 'האריה, המכשפה וארון הבגדים', ראה אור ב-1950, לוסי הקטנה היא שמגלה את הארץ המכושפת המסתתרת בעמקי הארון, והיא היחידה שמאמינה ללא ערעור במלכותו של אסלן האריה, אבל אחיה, פיטר, הוא הזוכה בתואר אבירות, ואילו היא אמורה לשמוח בחלקה כאחות רחמנייה!

     

    שלא לדבר על 'הארי פוטר', מוצר אופייני של סוף המאה-העשרים ובמידה רבה פסטיש של יצירות קלאסיות בריטיות רבות, שבו הרמיוני, גיבורה ראויה לכל הדעות, וללא כל ספק נועזת וחכמה מן הגיבור החנון, נשארת לנצח במקום השני. ואל תגידו עכשיו 'אליס בארץ הפלאות'. זו, חרף כל ההרפתקאות המתמטיות-ביזאריות שהיא חווה, נשארת פאסיבית לחלוטין, כיאה לילדה ויקטוריאנית טובה הסמוכה על ברכי הסופר חובב הקטינות שהנציח אותה.

     



    את החומה הזאת הבקיעו שתי סופרות. האחת, מורדת חתרנית, היא פמלה לינדן טרברס, שיצרה ב-1934 את מרי פופינס. השנייה, פרא-אדם מוכשרת בת-ימינו, היא לורן צ'יילד, אמן הרוחנית של קלאריס בין ולולה מסדרת 'צ'רלי ולולה'.

     

    ככל מעשה מהפכני, החתרנות של טרברס משגשגת בלב-ליבו של הגרעין הקשה המגדיר את השמרנות שנגדה היא מתקוממת – חדר הילדים. לשם, אל המתחם הצר שבו נשים, ורק נשים, מטפלות בילדים קטנים ומפקחות עליהם שיגדלו כבנים כבדי ראש ובנות חינניות, נוחתת מרי פופינס התימהונית לפתע, ומבלבלת את המסורת הבריטית המפוארת ברוח הנונסנס הבריטית לא פחות.

     

    מחאה אירונית דקיקה עולה מתיאור דמותה הכה-שמרנית לכאורה של המטפלת הגנדרנית והקפדנית, המרקדת בתוך ציורי רחוב ומנהלת שיחה נעימה עם כלבלב מפונק. מחאה זו מופנית כלפי הבורגנות (האב העובד במסירות כלבית בבנק, האם חסרת האונים הדואגת בעיקר לתדמיתה החברתית, האדמירל-בדימוס הממשיך להתנהג כאילו הוא בצי) ושאיפתה הבלתי מעורערת לסדר ולקביעות. הזעזוע החברתי שעברה אנגליה בין שתי מלחמות העולם מתבטא היטב באמצעות פופינס, המחליקה, בשלוות-נפש גמורה, על מעקה המדרגות מלמטה למעלה.

     

    את המחאה הזאת מותחת לורן צ'יילד עד לקצה. דמויותיה – שתי ילדות פרועות שיער והתנהגות, הבועטות בכל פרה חינוכית קדושה  – זכו לא רק לתיאור מילולי משעשע ופיקחי, אלא גם לאיורים פרי מכחולה רב הכישרון. קלאריס בין ולולה נולדו בעולם שמדבר כבר מזמן במונחי שוויון בין המינים, אבל באנגליה, העוצרת עדיין את נשימתה לקראת נישואיהם של נסיך נאה ונסיכה מעולם האגדות (סינדרלה, כמובן), ילדה פרא-אדם היא לא עניין מובן מאליו.

     

    לא במקרה, איפוא, איירה לורן צ'יילד מחדש את הלהיט השבדי הענק של כל הזמנים, 'בילבי גרב-ברך', ששמו המקורי הוא 'פיפי לונגסטרום'. ברור שהיא שאבה השראה מהספרות הזאת, שריסקה את כל הכללים. אבל כדי להבין עד כמה היא שונה מן המקובל באירופה, וכמובן מארה"ב ומקנדה שאימצו את השמרנות הנוצרית הלבנה והביאו אותה עד לידי אבסורד ממש ('פוליאנה', 'האסופית', 'נשים קטנות' – מארק טווין אמנם כופר בסדר החברתי, אבל המהפכן שלו הוא הקלברי פין ולא איזו דורותי), חייבים לעלעל גם  במדף ספרי הילדים הצרפתי. למקרא כמה מספרי הילדים הבולטים שם מתחשק לברוח ולהסתתר בכיס של קנגה.

     

    אם לא סופרים את כל היתומות העניות והצנומות ('פדיטה הקטנה' של ז'ורז' סאנד היא אחת המרשימות שבהן, אך גם היא רחוקה מניפוץ מוסכמות, אחרי הכל היא נוצרה בסוף המאה ה-19), הידוע והנערץ מכולם הוא 'הנסיך הקטן' של אנטואן דה סנט-אכזופרי, שיצא לאור ב-1943. ספק אם מדובר בכלל בספר ילדים ולא באגדה עמוסת אלגוריות פילוסופיות נוגות. קשה, למשל, שלא לקרוא את ההתראה "ילדים היזהרו מעצי באובב" במנותק מעליית הפשיזם האירופי, שהוביל למלחמה שסנט-אכזופרי נספה בה פחות משנה אחר-כך. גם הגיבור איננו, בעצם, ילד, אלא טייס מלנכולי שנתקע במדבר, ומפנטז ילד שפחות או יותר מתאבד בסוף הספר.

     



    כך או כך, 'הנסיך הקטן' נחשב ספר ילדים, וככזה, מעניין לבחון את הדמות הנשית היחידה המופיעה בו. הפרח. כיוון שבצרפתית "פרח" הוא נקבה, בחר אריה לרנר, המתרגם הראשון של הספר לעברית (1952), לקרוא לפרח של הנסיך הקטן "שושנה" וכך הוסיף ליחסים בין הנסיך לבין הפרח פרשנות ארוטית חד-משמעית. אילנה המרמן, שתרגמה את הספר ארבעים שנה אחר-כך, העדיפה להשאיר את ה"פרח" המקורי, אבל גם כך ברור שהנסיך מאוהב בפרח אהבה נואשת ולא ממומשת.

     

    הפרח היא דמות קפריזית ומפונקת, העסוקה רק בעצמה ובצורתה החיצונית. היא אטומה לחלוטין לרגשותיו של הנסיך הקטן, אך תובעת ממנו בכל פה שיגונן עליה מכל סכנה, אמיתית או מדומה. בסופו של דבר מלמד השועל את הנסיך הקטן כי עליו להיות אחראי כלפי הפרח שלו. שיעור יפה, אבל מה זה אומר, שהפרח, בהיותו אשה, לא אחראי לשום דבר?

     

    גם את הדימוי הנשי המופרך הזה, המתאים לתרבות הצרפתית בדיוק כשם שקנגה ומרי פופינס מתאימות לתרבות האנגלית, אי-אפשר לפטור בנימוקים של "רוח התקופה", שכן באותם ימים ממש שבהם נרקמו היצירות האלה, ליתר דיוק ב-1931, יצא לאור בברלין 'פצפונת ואנטון' של אריך קסטנר, ספר שבמרכזו דמות משעשעת, מבריקה, רבת יוזמה ותושייה ועם זאת מצפונית ורחבת-לב, של ילדה המניעה עלילה שלמה בכוחות עצמה. אנטון, הילד העני והטוב הקשור לאמו בעבותות של חמלה, אשם והכרת-תודה (תבנית היחסים הקבועה של אימהות ובנים אצל קסטנר, שהנציח כך את יחסיו עם אמו בנוסח סנטימנטלי-צדקני) – רק מסייע לה להוציא לפועל את מזימותיה. אלה מארגנות לבסוף את המשפחה, כמיקרו-קוסמוס של החברה, בסדר צודק יותר. הנה ביטוי מרתק לזרם ההומניסטי שהשמיע קול צלול בגרמניה של שנות השלושים, אך הלך והצטרד, ולבסוף השתתק ממש.

     



    באותה רוח הצליח קסטנר, שנים אחדות אחר-כך, לגולל את הסיפור 'לוטכן הכפולה', שתורגם לעברית בשם 'אורה הכפולה', שבו מחוללות שתי בנות, תאומות זהות, שינוי מהפכני ומצליחות להחזיר את הוריהם הגרושים זה-אל-זה. אף שהרומנטיקה המשפחתית היא המובילה את העלילה באף, השתיים האלה, השונות זו מזו באופיין, ניחנו בתעוזה נדירה, והן מצטיירות כגיבורות של ממש לעומת אמיל טישביין הנחנח ואנטון המנומס. כל זאת בחברה לא פחות, ואולי אף יותר, נוצרית ושמרנית מאנגליה וצרפת.

     

    או שבדיה. כן. סוף-סוף הגענו לשבדיה. לפי ספרות הילדים שנוצרה שם, נראה שהארץ הצפונית הזאת, המצטיינת עד היום במערכת כלכלית-חברתית צודקת, בסולידריות חברתית יוצאת דופן ובחוקי שוויון מרחיקי-לכת, לא היתה צריכה להתאמץ כדי להפנים את הערך של שוויון בין גברים לנשים. למרות הכנסייה הלותרנית, השמרנות הבורגנית והקור המכנס בני אדם אל תוך עצמם במשך רוב חודשי השנה (ע"ע סרטיו העגמומיים של אינגמר ברגמן), הגיבורות של ספרות הילדים השבדית פורצות את גדרות הספרות ומביאות אתן משב רענן, חדור שמחת חיים, הומור פרוע וחירות משוללת גבולות, ועם זאת – כולן שופעות אנושיות, אהבה וחמלה.

     



    הדוגמה הבולטת ביותר היא, כאמור, בילבי. יתומה מאם, נטושה מאב, מתגוררת לבדה בבית ענק  עם קוף קטן שישן במיטת בובות וסוס שעומד לו על המרפסת בכניסה לבית. בילבי היא הילדה הכי משוגעת ומצחיקה, וגם הכי חזקה בעולם, העושה בכוחה שימוש מצוין – עוזרת לחלשים ולמנוצלים ומענישה את הרעים. יש לה גם המון כסף והיא אוכלת כמה ממתקים שהיא רוצה.

     

    שום מוסר, שום חינוך, שום "ערכי המשפחה" ושום חלוקת תפקידים מסורתית לא פועלים בספר הזה. כך גם בספריה האחרים של אסטריד לינדגרן: בני אדם הם בני אדם, נשים כגברים, ויש להם תכונות שונות ומורכבות. כך גם ב'מסע הפלאים של נילס הולגרסן עם אווזי הבר' של סלמה לגרלף, שבו הדמות המרשימה ביותר היא נשית, ואפילו זקנה! זוהי אקא, המנהיגה החכמה ורבת העוצמה של אווזי הבר.

     

    וכך גם ב'מומינים' של טובה ינסן. מומינאמא, שרוקחת תרופות פלא ומסייעת לכל יצור בעולם, היתה בילדותה הרפתקנית גדולה. מאי הקטנה היא שובבה ונועזת מאין כמוה, ועל כן היא מסתבכת ללא הרף ומחלצת את עצמה בפיקחות. נערת הסנורק היא עדינה ואצילת נפש, וניני איבדה את קולה והפכה לבלתי-נראית בגלל התעללות. אפילו הגרוק המכוערת, המכבה כל מדורה שהיא מתיישבת עליה מרוב קור, לא רעה סתם, אלא בעצם מייחלת למה שכולנו זקוקים לו – קצת תשומת לב, חום  ואהבה.

     

    כל הדמויות הנהדרות האלה היו ודאי נענות בבוז מוחלט להצעתו הפתיינית של פיטר פאן, שיבואו אתו להשכיב ילדים אבודים לישון ולהטליא להם את הבגדים, ותמורת השירותים האלה הוא כבר יראה להן את האי. איך הן היו מוצאות זמן לשטויות כאלה? ומה הן צריכות שמישהו אחר ייקח אותן? הלוא הן – חכמות וטיפשות, חלשות וחזקות, רעות וטובות – יכולות להגיע בעצמן, בגופן או במחשבותיהן, לכל מקום בעולם.

    *




    פורסם ב-21.1.11





    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    הניצוץ הראשון
    אברהם ב. יהושע
    להיות סופר אמיתי
    יוסף בר-יוסף
    עובר ושב 4: מה אתה מביא אשה נשואה
    מנחם פרי
    דברים לכבוד דויד גרוסמן בטקס "פרס השלום" בפרנקפורט
    יואכים גאוק
    פגישות עם דויד
    ניר ברגמן
    מחפשת מקום
    אורלי קסטל-בלום

    היהלומים של דליה רביקוביץ
    גדעון טיקוצקי

    המהפך של אלכסנדר המון
    ג'וליאן בורגר (הגרדיאן)
    מכתב לז'וזפה, סבתי
    ז'וזה סאראמאגו

    לשחות בבריכת המלים
    סמי ברדוגו

    דברים בטקס פרס מפעל חיים: הרהורים מפוכחים
    מנחם פרי

    אמת מארץ-ישראל: על ספרו של חנוך ברטוב 'של מי אתה ילד'
    זיוה שמיר

    אדגר אלן פו והחלומות האפלים של המודרניוּת
    דרור משעני
    סחרחר כשגיאה בין מלים
    מנחם פרי
    סוגרים ספרים
    מנחם פרי
    בין נביחה לנשיכה: על פרק הסיום של 'גירושים מאוחרים'
    מנחם פרי
    דיוקן האמנית כאיש צעיר
    גדעון טיקוצקי
    קיפודים שמתחפשים לשועלים
    מנחם פרי
    המראה והמדוזה: על בדיה ומציאות ב'נוטות החסד'
    ניר רצ'קובסקי
    אל הארץ המובטחת
    רנה ליטוין

    המסע בעקבות סאראמאגו 
    מרים רינגל

    השטעקשיך של ביאליק
    שלום-עליכם (מיידיש: מנחם פרי)

    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>
    מחוץ לספרות:
    האיזון העדין של חוק הספרים
    תמר פלג

    למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    גליה: תודה רבה על טור מצוין. חסרה התיחסות לכל הדמויות של האגדות בעיבודן לפי וולט דיסני - שילגיה, ליכלוכית, רפונזל, היפיפיה הנרדמת - כל הנסיכות/עלמות במצוקה - המחכות לאביר על הסוס הלבן שיציל אותן - ואז כשהוא עושה את זה - הן כמובן מיד מתחתנות איתו. עוד דמות נשית שדווקא ראויה לציון היא תמי מ"עמי ותמי" שהיתה הדמות הפותרת את הבעיות ומצילה את אחיה. שלעומתה הדמויות הנשיות ה"קלאסיות" האחרות בסיפור - המכשפה הרעה והאמא החורגת הרעה עוד יותר.
    חמוטל: לי זכורות לטובה גם חלק מדמויות הבנות ב"אי הילדים" (שתורגם שוב בשם "אי-בוד") ובעיקר דיאנה, שהייתה מגניבה ומאוד לא קונבנציונלית לדמות של ילדה, לפי מיטב זיכרוני.
    אריאלה: מאמר מקסים ומעורר השראה. אבל אני חייבת לסנגר על האנגלים ולומר שהייתה צדיקה בסדום: פרנסס הודג'סון ברנט, שב-1903 הכירה לעולם את "הנסיכה הקטנה" שרה שמתמודדת בצורה יצירתית ואמיצה לא רק עם הטראומה האישית שלה, אלא עם האכזריות של אנגליה בסוף התקופה הויקטוריאנית, וב-1911 מרי מ"סוד הגן הנעלם" שמראה נחישות ואמונה חסרי גבולות.
    אבירמה: ותודה לכן על תגובות ענייניות ומהנות. לא התייחסתי לגיבורות דיסני כי הן בעצם עיבוד של האחים גרים ואגדות אחרות, שהן למעשה ספרות עממית שהתגלגלה לספרות ילדים מסיבות תרבותיות שונות. אבל האזכורים שלכן הובילו אותי לזיכרון נוסף, הדמויות של הנס כריסטיאן אנדרסן, ובראשן האחות החזקה והטובה בסיפור "מלכת השלג". במחשבה שניה, גם זו ספרות סקנדינבית. מעניין.
    עידית: מצטרפת לתודות. טור מעניין וגם מסכימה עם התגובות. מבקשת לחזק את הכותבת עם עוד דוגמה - הספר 'היידי בת ההרים' (נכתב ב1880 על ידי כותבת שוויצרית), אשר רוב העלילה שלו מבוססת על תושיה, פרגון, נדיבות ואומץ של ילדות המחפשות את מקומן בסביבה חדשה ומאתגרת. הידד לסקאנדינאבים!...
    נאווה וולף: קראתי בהנאה ובאהבה. זאת מן הסתם שגיאת עריכה, אבל מן הדברים נראה כי אסטריד לינדגרן היא האחראית לעלילות נילס הולגרסון, וכמובן לא כך הוא.אמו הורתו של נילס ויוצרת דמותה של אקא היא שבדית אחרת, סלמה לגרלף.
    מערכת הספריה החדשה: תודה נאווה, אכן הפיסקה לא היתה ברורה בנקודה זו, וכעת תוקנה.
     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה