הִיא יָשְׁבָה מִמּוּלִי וְעֵינֶיהָ

הָיוּ חוּמוֹת מִן הַקָּפֶה

מְעֻנּוֹת מִגּוּפִי

עֵת נִסִּיתִי לְסַפֵּר לָהּ

כָּל הַדְּבָרִים הַיְּרֻקִּים שֶׁלָּמַדְתִּי.

וַדַּאי שֶׁלֹּא הֶאֱזִינָה לָהֶם:

הִיא הָיְתָה כְּלוּאָה

בִּכְלוּב שֶׁל זָרֻיּוֹת,

אוֹ הִתְהַלְּכָה לְאֹרֶךְ-רְחוֹב

שֶׁסֵּרַב לְהִתָּקֵל

בִּרְחוֹב אַחֵר.

אוּלָם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁרֶגַע הוֹרִיקוּ עֵינֶיהָ,

הֶעֱלוּ דִּמּוּי-גַּן מִתְפַּלֵּל בַּגֶּשֶׁם.

כָּךְ כְּאִלּוּ נִטָּל הַחֲרָבוֹן

מִן הָעֲמָקִים הַחוּמִים

וְכוֹכָבִים גְּדוֹלִים

שָׁמְרוּ בַּדְּרָכִים

עַל אֵיזוֹ שַׁלְוָה קְטַנָּה:

הִיא לֹא תַּגִּיעַ אֵלַי.