|
 |
|
| "אמרתי לו: תגיד לי את האמת, והוא אמר: איזו אמת? ושירטט בחיפזון משהו בפנקס שלו והראה לי, רכבת ארוכה-ארוכה עם עננת עשן שחור עבה, והוא מציץ מן החלון ומנופף לשלום במטפחת שלו. יריתי לו בין העיניים". ככה זה קרה, וכך גם נפתח הרומאן הקצר והחזק הזה, מן היצירות הגדולות של ספרות המאה העשרים: האקדח שהיה מונח כל השנים במגירה יורה כבר בעמוד הראשון. לגיבורת הסיפור נותר רק לשבת על הספסל בגינה הציבורית ולנסות לספר לעצמה איך קרה שירתה בבעלה. והיא מתחילה מן היום הראשון, מן הרגע שבו נפגשו. במשפטים פשוטים, שגינצבורג שאפה ש"ייראו כמו סְטירה", נפרש כאן סיפורה של אשה שהתחתנה כדי ש"תמיד נהיה יחד, ובכל שעה אדע איפה הוא" – אבל לא ידעה איזה שמות לתת לדברים שהיא מרגישה, למה שעובר עליה. נוסח קודם של התרגום לעברית התפרסם בספריה החדשה בקובץ 'קולות הערב' (1994).
"ככה זה קרה" מופיע בקובץ 'חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים', בתרגום ערוך-מחדש. |
.jpg)
.jpg)
.gif)