ספר הסיפורים הראשון של גדי טאוב הביא לסיפורת העברית קול חדש, עכשווי מאוד, "קול אמיתי, מוכשר, שבוקע מהמציאות הנפשית שלנו" (דן מירון). הוא מספר על עולמם הארעי של צעירים בני עשרים-פלוס, שוכרי חדרים-מזדמנים – שיפוצניקים, חיילים משוחררים על סעיף פסיכיאטרי, ספריות, מלצריות של פאבים וכו'.

    דמויותיו של טאוב אינדיווידואליות במובהק, יוצאות-דופן, רגישות, פגועות ואפילו תמוֹת. אבל גיבוריו חיים את חיי-הנפש שלהם ביותר ממסלול אחד. שוב ושוב מביאות הדמויות איזשהו "כיס" סיפורי אל תוך הסיפור – קוריוז המסופר לפתע, כמו הסיפור על ה"גנבים" שהשאירו ארגזים עם לחם; או איזשהו זיכרון מן העבר, כמו הסיפור על דוב ששכחו לקחת אותו ביציאה מבאר-שבע. והמאורע הזר הוא תמיד זרקור המאיר את הסיפור בקרן מפוצלת או רבת-כיוונים. ושוב ושוב נמצא בסיפורים ניסיון לשוב ולהמשיך מחדש ולתקן בהווה אירוע של העבר, ממקום שנפסק.

 

גדי טאוב הוא ד"ר ומרצה להיסטוריה של ארצות-הברית. ספרו 'מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב' זכה להצלחה גדולה מיד עם צאתו והיה רב-מכר מתמשך. ב-2009 פרסם טאוב רומאן ראשון, 'אלנבי', וגם הוא זכה להצלחה ניכרת.