לני אבני, אשה בת 37, נטשה את בעלה ואת בנה המתבגר והלכה "למות" בבית- אבות על חוף הים בנתניה, בעקבות מות בתה הקטנה ושברון יחסיה עם בעלה. שמונה שנים היא מעבירה במין ניכור מנותק, בחברת דיירי אגף התשושים הסניליים, כאם-הבית של בית האבות – ציפור שסועה, שמקפידה לפרוק מעצמה כל רגש, ובמיוחד כאב, ולחיות חיים צפודים, עמומים, דומים לא במעט לאלה של דיירי הבית העומדים על הגבול הדק של המוות.

    זה כמה שנים שדיירי בית-האבות הקשישים אינם מתים, למרבה הפלא, אלא ממשיכים להתנדנד בקצה החיים – מצב-ביש, שמביא להתמוטטותו הכלכלית של בית-האבות, שאינו יכול לגבות דמי-כניסה מדיירים חדשים.

    קושניר, מנהל בית-האבות, נוכל מקסים וחסר-אחריות, היה המורה של לני לריקודי-נשף לפני קרוב לעשרים שנה, ובן-זוגה בתחרויות אליפות של רקדנים. המאהב המרגש מן העבר, והמאהב החפוז בהווה, מתגלה כמי שאינו שונה מגברים אחרים בסביבתה של לני, שכולם חסרי יכולת להוביל.

    עולם הריקודים הוא עולם של צעדים מדויקים, מדודים ואחראיים; של ברק וסגנון. האם לחיות נכון הוא לרקוד נכון? האין כאן שקר קושנירי, מפלט מן החיים "באמת"? ואולי היכולת לחוות את הכאב הנפשי ואת הבדידות – אולי רק זו תמצית החיים?

    'ריקוד על המים' הוא סיפרה השני של לילי פרי. סיפרה המצליח הראשון, 'גולם במעגל' ראה אור ב-1987, ואף עובד לסרט שזכה בפרס ראשון בפסטיבל הסרט הישראלי ובפרס פסטיבל הסרטים במונפלייה, צרפת.