אנה בלום נוסעת לארץ זרה לחפש את אחיה, כתב עיתון שהקשר עמו נותק. היא מוצאת עצמה במציאות שבה קרסו סדרי החברה וכל דאלים גבר. בעיר שורר מחסור במזון ורוב התושבים חסרי בית. הרחובות מלאים מהמורות, ובריונים עולים על גלי ההריסות וסוחטים דמי מעבר. תושבים רבים מתפרנסים מחיטוט באשפה, עיסוק המחייב רכישת רישיון ועגלת-קניות יקרה מפז. אין מייצרים דבר, ולא נולדים תינוקות. הגניבה אינה נחשבת עוד לפשע, אך אסור באיסור חמור לקבור את המתים. כי שריפת גוויות היא מקור עיקרי לאנרגיה. והעיקר: דברים נעלמים ונשכחים. התרבות הולכת ונמחקת ועמה כל מה שנתן פעם לחיים את צביונם האנושי. 

אנה – הנערה התוססת, בת-הטובים שמעולם לא חסר לה דבר – איבדה לכאורה הכל. אבל דווקא על רקע ההרס והאובדן הכלליים, חוזרים ומתגלים ערכים בסיסיים: הרצון לחיות, הידידות, האהבה, ואפילו כשהכל נראה אבוד, מתברר שיש עוד על מה להיאבק, יש עוד מה לאבד. 

זה אולי הקודר בספריו של אוסטר, אך לדעת רבים אחד המעולים שבהם. מ'יומנה של אנה פראנק', מהווי החיים מעבר למסך הברזל, מהמציאות הקשה של רחובות ניו-יורק, מחווייתו הפנימית והמשפחתית (שעליה כתב ב'המצאת הבדידות'), הוא רוקח חזון עתידני מאיים – שהוא גם משל מוסרי המציע שביב קטן אך מאיר של תקווה.