שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'

    ג'ודי טל


    ג'ודי טל היא מחברת 'השד מברלין'. הטור נכתב חודשים אחדים לפני צאתו לאור, בעקבות קריאת 'ימי הנטישה' מאת אלנה פרנטה.


    כשהריתי היריון ראשון ביקרתי את נסרין, חברה ערבייה מכפר בגליל. הכרנו בהרצאה על נשים כותבות בתנועה הפמיניסטית והתיידדנו מאוד. ישבנו בביתה ואכלנו ארוחה מזרחית כיד המלך, חמישה סוגי סלטים, פיתות בטבון, עוף ממולא, הכל תוצרת בית, אוכל חם וטרי וטעים להפליא, שהושקעו בו רצון טוב והרבה כוונה. דיברנו על פוליטיקה, על חינוך, על פמיניזם, היינו צעירות, דעתניות ומשכילות, אני סטודנטית לאמנות, בתו של פרופסור נודע, נסרין יזמה גירושין ועזבה לירושלים, ובעידודה הרב של אמה, למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. דיברנו בלהט על וירג'יניה וולף, על סימון דה בובואר, אנחנו לא נהיה בנות המין השני, "האחרות", הצהרנו, לא נהיה מלאכיות הבית, יהיה לנו חדר משלנו, נפרח וניצור. אכלנו עוד מנה ועוד מנה, לא חשבתי אז לרגע כמה שעות עמלה נידא, אמה של נסרין, כדי לארח אותי. אני זוכרת את אביה יוצא מהמקלחת אחרי יום עבודה ארוך, ואת אמה נכנסת אחריו בשקט, מנגבת את הרצפה, תולה את המגבת הרטובה שלו לייבוש, מניחה את נעליו במקום, וחוזרת למטבח. "לעולם, לעולם לא אהיה כמוה", אמרתי לעצמי, היא הייתה עייפה, כבדת גוף, עיניים כבויות היו לה, פנים חבויות, שקטות ואילמות. שנותיה עברו עליה בין דל"ת אמות, בשירות הבעל, בגידול ילדים, נכדים, בבישול, ניקיון, והיא התעייפה. גם לקפה לא הצטרפה אלינו, היא העדיפה לפרוש לחדרה ולשכב. כמו על אולגה הנטושה של פרנטה, היו אומרות עליה הבריות, "אם לא היתה ננטשת, לא היה לה קיום".


    "תמיד היא נחבאת אל הכלים?" שאלתי, "את יודעת מה אמא אוהבת?" אמרה לי נסרין, "היא אוהבת לשיר במקלחת. לסגור דלת ולשיר. פעם, כשהייתי ילדה, הצצתי לה מחור המנעול בדלת. היא עמדה על האסלה הסגורה מול המראה, עירומה, פתחה את הזרם בטוש, ושרה, ורקדה, ואנחנו חשבנו שהיא מתקלחת עכשיו".


    אז רק בדקות הגנובות האלה היא קיימת? חשבתי. כשהיא שרה, רק אז היא משמיעה את קולה? היא לא יוצרת כשהיא תולה את הכביסה, רוחצת סירים, מציעה את המיטות, מקרצפת צואה יבשה מן האסלה ותופרת חור בגרב, או כפתור שנפל? על מה היא חושבת במשך היום, מה היא מרגישה, כשהיא עוסקת בפעולות שבנים וגברים, גם כאן בשכונה שלי, עדיין לא מרבים לעשות. ואם לא אמא תעשה אותן, או הבת, תעשה אותן האוֹ-פֶּר, או עוזרת הבית, או פיליפינית, וגם עליהן, על עולמן הדמום של הנשים האלה, על התשוקות שלהן, הערגה, (ערגה, מלה נפלאה. ערגה היא הפעייה של היעל במדבר) אפשר לכתוב ולקרוא סיפורים.

     

    בהיריון השני כבר לא מצאתי זמן לנגב את האבק מספריהן של סימון דה בובואר ווירג'יניה וולף, שישבו אצלי על מדף הספרים. פתחתי אז סטודיו לגרפיקה, ושותפתי נדרשה לחופשת לידה ארוכה. בין ההנקות, ניהול העובדים, פגישות עם לקוחות, הטיפול בבני משלוש אחר הצהריים עד הבוקר שלמחרת, בדיקות ההיריון, קראתי קצת סיפורים על אמהות. על דולי, על לורה בראון, על מרתה ורוחמה ולוצי, גיבורותיה של רות אלמוג, וגם הן, כולן, כמו אולגה הנטושה של פרנטה, נקראו 'נשים היסטריות', וסבלו מהתמוטטות, כזאת או כזאת. היתה לי אז עבודה, לא נטשתי, לא ננטשתי, ובכל זאת, היו ימים ושבועות וחודשים שהייתי אולגה, בדיוק. כשבני חלה ולא ראיתי נפש חיה פרט לקופאית במכולת, גם אני התקשיתי לזכור לכבות את הגז, לא הצלחתי לפתוח את הדלת, לתקן את הטלפון, שלא לדבר על לעשות פיפי או להחליף מכתונת לילה לטריינינג כשהשמש זרחה. ובדמיוני רקמתי סיפורים הזויים על אהבות מסעירות והרפתקאות נועזות. ראיתי מול עיני נופים בדויים, שדרות זוהרות ואולמות נשפים. היה לי מאהב רפאים שקרא לי "פרח לבבי" ו"משוש חיי" כשהחלפתי חיתולים, מדדתי חום, ניקיתי קיא וערבבתי דייסה. התחלתי לכתוב משפטים קטועים על פתקים שנשארו פזורים ברחבי הבית, על המקרר, בתוך הלול, על שידת ההחתלה, ובערב הייתי אוספת אותם ומנסה לרקום מהם איזה סיפור מעורפל. ובעלי, כשהיה במילואים או בנסיעות תכופות לחוץ לארץ, היה חוזר הביתה, ולאכזבתו לא מצא אשה רעננה וחמימה מחכה במיטה. הוא מצא אשה עייפה, כבדת גוף, שקטה ואילמת, עם צמות פרומות ועיניים כבויות.


    ניסיתי אז שוב לפתוח את 'המין השני' ולהיזכר מי אני כשלעצמי, אבל מיד הייתי נרדמת, והספר היה נשמט מידי. נסרין נפגשה בינתיים עם גברים, ערבים ויהודים, ולא מצאה ביניהם גבר שאהב אותה כבת אדם, כאשה לעצמה, היא אמרה. לפעמים היא באה לבקר, ואף שחונכה להיות עקרת בית מילדות, לא כמוני, בת למשפחה אשכנזית ליבראלית, גם היא לא ידעה איפה להתחיל כשנכנסה אלינו הביתה, איך לעזור לי, במה לגרד את הסירים השרופים, איך להרגיע את הפעוט הבוכה, או אולי דווקא עכשיו צריך לעסוק בטיפוח, להוריד לי שערות ברגליים או למרוט לי שפם, או להיכנס אתי ל"חדר משלי" ולגמור לסדר קבלות, לרשום הוצאות והכנסות, כי מחר החמישה-עשר בחודש וממש אין ברירה. גם אני השתוקקתי אז, כמו אולגה, לשבת בשקט כמה שעות ביום ולכתוב. וכשבעלי, כמו מריו של אולגה, אמר: "אז אל תעבדי, אני אפרנס", סגרתי בשמחה את הסטודיו והתחלתי לכתוב.

     

    בהיריון השלישי התלבטתי אם להפיל או לא, "אפילו אדריאן ריץ' ילדה שלושה ילדים", אמרה לי נסרין, "ותראי, היא בכל זאת כתבה והשפיעה כל-כך". כבר לא נקראתי "אשה משוחררת", ודאי שלא, אבל שלא כמו אולגה, בכל זאת עדיין הייתי נחושה לכתוב, וכשלא מצאתי מנוח בין הצעצועים של הילדים, הגרביים המלוכלכים והתחתונים המושלכים, התחלתי לקום בארבע בבוקר, כדרך קבע, יום יום, לאסוף את הפתקים הפזורים ולכתוב. שלפתי שוב את סימון דה בובואר וורג'יניה וולף מן המדף וחשבתי, הרי לא היו להן ילדים. חשבתי על אולגה בעלת החושים הרדומים שניסתה לכתוב ולא הצליחה, שלא חשה בהידרדרות האהבה ובבוגדנותו של בעלה. אולי לא היתה "נגועה בדיבוק", כמו שאומר עלי בעלי, ולא היו לה כוחות כמעט אל-כימיים כדי לגבור על התובענות של הילדים ועל והדאגנות התמידית להם, על המאמץ להתחשב בבעל המפרנס, שנלחם מלחמות בעולם של גברים. אולי לא היתה מספיק "היסטרית" עד שננטשה, היא רק השתדלה לשמור על איפוק וקור רוח, ואולי היתה מותשת מן ההשתדלות להיות פשוטה וסבלנית, ולכן לא התעקשה והתעקשה וכתבה, גם כשהילדים והכלב היו חולים, נצמדו אליה ולא הרפו, וגם כשלא יצאה מהבית ולא חוותה חוויות מרוממות, ולא נפגשה עם חברי שיח משכילים, ולא התבשמה מנופים יפים, ממסעות ומהרפתקאות מיניות. גם על אלה מילר ה"נוטשת" מ'תרה' אמר בעלי שהיא היסטרית, אני זוכרת שהקראתי לו כמה קטעים מהספר, איך יום אחד היא החליטה שבלי אהבה אי-אפשר. "נשים בלי אהבה מאבדות את האור בעיניים, נשים בלי אהבה מתות כשהן בחיים", אומרת אולגה. נשים גם נותנות חיים, רציתי לומר לה, ועל זה, כנראה, עוד נמשיך ונכתוב.

     

    פורסם ב-20.6.07

    'השד מברלין' מאת ג'ודי טל

    'ימי הנטישה' מאת אלנה פרנטה

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>

     

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    אסתר חן: לַכּל זמן, היתה אמי אומרת לי, מחייכת חיוך תכול ועמוק ולוגמת במתינות קפה שחור, חזק, ללא סוכר, בכוס זכוכית כהה .תני לזמן לעשות את שלו, היתה שותקת אלי תוך הברשת מחלפות שערה הזהוב הארוך – שדרש סבלנות אין קץ, ועדיין מצאה לעצמה זמן להברישו בתנועות חזקות בטוחות, ולקלוע אותו לצמה ארוכה. קודם כל תעשי את מה שחשוב, ואת הלא-חשוב דחי לאחר-כך. אפשר להירדם עם כלים מלוכלכים בכיור, או עם תלתלי אבק מתחת לספה, עדיף לקרוא קודם איזה רומאן טוב, לצלול אליו ולברוח לרגע לעולמות אחרים... את כל הדברים הללו היתה אמי מעבירה אלי במתינות האופיינית לה. והיום, במרוצת החיים והזמנים, גם אני איני מוצאת מנוח בין חובותיי לעבודה, לבעלי, לילדים, לכביסה-בישול-גיהוץ-ניקוי-רחיצה-הקשבה-חינוך. ואני עדיין מחפשת את אותם מתינות ואורך-רוח שלקחה לעצמה אמי בזמן לגימת הקפה ההוא.
        תודה על כתיבה מעוררת מחשבות, מחכה לקרוא את 'השד
    מברלין'. מתי יצא לאור?

    תגובת ג'ודי טל: תודה, אסתר. המתינות המבורכת ההיא של אמך הולכת ונעלמת מן העולם (אפילו צמות ארוכות זהובות כבר אין הרבה). זה חבל, כי כולנו היינו רוצים אמא כזאת. מצד שני, כשרצתה לקרוא רומאן טוב ולהגיח קצת אל עולמות אחרים במקום לשטוף את הרצפה, קראה אמך בעיקר ספרים שנכתבו על-ידי גברים, שהיו פנויים ומעוּדדים לעסוק בכתיבה, ודרך עיניהם. נסי להיזכר, כמה סופרות עבריות מוכרות היו על מדף הספרים כשהיינו ילדות? ולשאלתך: 'השד מברלין' מתעתד לראות אור באוקטובר הקרוב. נדמה לי שעלִי, גיבורת הספר, מאוד משתדלת להיות כמו אמא שלך. אבל משום מה, היא לא מצליחה.

    נאוה שטמר: ראשית, שמחתי לראות שספרך החדש יצא לאור בקרוב. זו בשורה מרעננת ומשמחת בימי קיץ חמים אלה, ואני כבר ממש מחכה לו. ולעניין שאליו התייחסת בטור: קראתי לאט ובתשומת לב את הרהורייך, וגם את אלה שכתבה אסתר חן בתגובתה. ודאי שידעתי מהיכן הם נובעים, כי לא מזמן גם אני הייתי שם, אך דווקא משום כך רציתי לכתוב לך, ולה, ולנסרין, ואולי לעוד כמה, את הרהורי שלי. נשים צעירות השקועות בעומק הסירים, החיתולים, הבישולים, הניקיונות, ההחלפות, הורדת חום, שיחות עם הגננת, הרגלת ילד לגן חדש, הלחץ להגיע לגן עד 4, מציאת בייבי-סיטר, מריבות בין הילדים, להספיק את הקניות, להתארגן בבוקר, להעיר בנחמדות, להשכיב ברוגע, למה התפרצתי? העייפות, כבר לילה ועוד יש לי להספיק... והחברים של הילדים – הבית מלא... כבר נגמרו החטיפים? יש אורחים לארוחת ערב, מה להכין? הלוואי שהאורחים יאחרו קצת, ושוב לסדר, רק פיניתי מדיח והוא כבר מלא... וחוזר חלילה, ועוד ועוד, ונראה שזה לא נגמר, וכאילו הכל מצטמצם לחובות הקטנות, הקטנוניות, שבולעות אליהן את כל האנרגיות. אך לא! אילו רק ניתנה לנשים הללו מִשקפת להציץ 15 שנה קדימה, היו רואות איך מה שנראה כמשקולת על צווארן או על כתפיהן הופך עם השנים לעוגן של יציבות ובטחון, כאותה משקולת חיובית של ה"נחום תקום" המעמידה אותו תמיד על רגליו. אותו כוח בלתי נלאה שלנו לטפל, לטפח, לסייע, להיות שם תמיד, אף פעם לא עייפוֹת מכדי להאכיל, לחייך, ללטף, לתמוך,לתת משהו טעים, לחכות שיחזרו – חוזר אלינו בגדול, מחזק, מחמם, מנחם, מבטיח. ולאותה נתינה ללא חשבון וגבולות מתווסף הכוח האדיר של הנחת, האהבה והגאווה על הבית הזה, המשפחה הזו שהקמנו וטיפחנו. ואני מביטה בהם שוב ושוב – באלה שאהבה נפשי – בעלי וילדי, וליבי מלא, ונפשי חפצה וכל משאלתי רק אחת – שלא יגמר לעולם!

    תגובת ג'ודי טל: נאוה, תודה על הדברים. בניין המשפחה הוא באמת מפעל תובעני ומפרך לא פחות מהקמת עסק, בית-חרושת, מפלגה פוליטית או יצירה ספרותית. להקמת משפחה דרושים כישורים אנושיים שאין להם שיעור, שעליהם לא מקבלים פרסים או תלושי משכורת: יכולת הבלגה, נתינה, הכלה, התחשבות וויתור. ובלב המשפחה, כבר דורות על דורות, עומדת "מלאך הבית", האם, וסביבה סבים בני הבית כפי שאת מתארת. אבל בבתים רבים מצויים גם איבה וכאב ומרירות, ולא כל אשה מתאימה להיות אם ורעיה אוהבת "בלא תנאי", ולרבות מאיתנו יש כישורים שאינם עולים בקנה אחד עם האלטרואיזם האימהי. הצלחתה של אלנה פרנטה מעידה על צורך חברתי בכתיבה מן הסוג הזה, הנותנת ביטוי לקשיים, לבקעים ולשברים, שגם הם חלק מחיי המשפחה.

    רותי י.ש.: הגעתי די באקראי אל 'השד מברלין', ובעקבותיו אל הרשימה הזאת, על האחווה בין ג'ודי טל לנסרין. אני מבקשת לספר על המפגש שלי עם הספר.

        ערב פסח ואני מחפשת מתנה. סטימצקי מפרסמים "שניים בשישים" ואני רכונה על  המדוכה. מגב הכריכה נותרה בי תחושת ענן הג'יני שנגלה לגיבורה עת פתחה את הפקק. ובעיני רוחי אני מתגמגמת אל מול סוכנת הנסיעות ופורשת בפניה את תלישת עלי הכותרת שנותרו מן החרצית הצהובה שכיליתי ב"רוצה", "לא רוצה". אז הברלין הזאת תפתח לי את הבקבוק החתום, ואז מה?... והנה הגיבורה על הכריכה. דילמה דומה. עוד כמה בנות של יקים עומדות נוכח סוכנת נסיעות ומתחבטות בין הכאן-והעכשיו לבין הסער והפרץ אשר לפיתחה של ההרפתקה ההיא – בעקבות אבא שלי. בין הוויתור לבין הניסיון להבין אותו, בתקווה כי יישזר כך איזה שתי בתוך ערב ואתקרב קצת אליו ואל עצמי, ואסלח לנו. נסרין היא הפסיכיאטרית שטיפלה בבן שלי כשחלה פתאום, ואני לא ידעתי שזה בא. כל-כך בטחתי בעתיד הזה המובטח עם בוא הילדים. וה-24 בפברואר – היום שבו היו אמורים להגיע לישראל הוריו של גבריאל, אביה של גיבורת 'השד מברלין' – הוא יום הולדתה של בבת עיני, בתי הבכורה. אז תגידו שזה צירוף מקרים? וגם אבי, כמו אביה, היה פרופסור ברלינאי. וכך גם אביו, שעלה על האונייה האחרונה, עם זלדה אשתו, אמו של אבי, וחנה-רוזה, וגבי. אבל האונייה נשלחה חזרה. והם לטרייזנשטאט. וגבי? היתה, לימים, לזכר התינוקת ההיא, לבתם הראשונה של אבא שלי ושל הפליטה עם הרגליים הכי יפות במחנה הפליטים בעתלית. אפשר לכבות את הכבוי, יש עוד תקווה, אף שהכול נגוז, נגלה אור.

        אני יושבת עם אורי בבית בקצה הנוף. מוצאת את עצמי מתחילה לקרוא את הספר בקול. אורי שעון בינו לביני ושואל אם יש מקום כזה שקוראים לו גיל עמל, עד שהוא מבין שאני לוקחת אותו איתי למסע הזה. אני לו והוא לי… אחרי שני לילות אנחנו בעמוד 122. כשנפרדנו כבר ידעתי שכך אמשוך עוד קצת את החופש שלנו. ואחר כך, כשנשוב, נחזור אליו. יחד. גבי נפטרה. הבת הראשונה של הנס ומריה, אלה שנגמר להם פעם הכול ושוב התחיל תחת השמים הכחולים והשמש של העמק. בת שלוש וחצי. נטמנה בקבר קטן תחת שיח הרדוף. אני נולדתי כשנה אחרי. בחרה למות דווקא בעשרים-וששה באוקטובר, יום הנישואים של הנס ומריה. ואני נושאת גם אותה איתי, ואת גבי שלך, ג'ודי, ואת הנס ואת כל השאר.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה