שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    כאילו ספרות

    מנחם פרי

     


    מאמר זה נכתב לפני למעלה משנתיים, באפריל 2005, בהזמנת המוסף לספרות של 'מעריב'. כשפורסם, היו שחשבו שאני מגזים. מאז הלכה המציאות הספרותית שלנו והידלדלה, והמאמר נקרא ברובו כאילו הוא נכתב היום. לדאבוני, בדיעבד גם אני הייתי שותף לכמה מן המחדלים המתוארים בו. הוא מובא כאן כלשונו.

     

    "ואתם לא האמנתם לי! יום יום דיברתי אליכם ואמרתי, כי אין לנו עם ואין לנו ספרות... ואתם: הלוא פרחה ספרותנו בשנים האחרונות, הלוא יש לנו אלפי סופרים... הכל קוראים, הנערות החלו לקרוא... עתה יבוא נא המעשים, יבוא נא לכל-הפחות עוד מעשה אחד ויטפח על פניכם". כך כתב דוד פרישמן ב- 1901. צריך לזכור מי היו הכוחות התוססים בספרות העברית באותן שנים של ראשית המאה העשרים כדי לקרוא את הדברים ביותר מקורטוב של אירוניה, וגם כדי להביט מתוך פרספקטיבה על מחזורי המבוכה והדיכאון, ועל הקיטורים על "סופה" של הספרות העברית, שעתידים לצוץ בה בעשרות השנים הבאות. ובכל זאת, יש לנו סופרים, ויש לנו ספרים, ויש לנו עשרות אלפי קוראות, ויש לנו הוצאות ספרים עם מחזור של חמישים מיליון – אבל אין לנו ספרות.

       
    בשבוע שעבר סיפרה לי ידידה, שבקורס שהיא מלמדת, שיושבים בו כמה עשרות של מתעתדים-להיות-עיתונאים, לא שמע איש מן הסטודנטים שלה על 'זיכרון דברים' של יעקב שבתאי. וממש באותו יום הטרידו אותי לא מעט עיתונאים בניסיונות לקבל את תגובתי על החדשה המרעישה, המעשה שאחריו לא תהיה הספרות העברית מה שהיתה קודם: המיזוג בין כתר לסטימצקי. ואני חשבתי ביני-לביני, מה לי ולמהלך הכלכלי הזה? בשם איזה מהלך ספרותי חדש הוא יוצא לדרך? איזה טעם חדש הוא מבקש לכונן? האם זיכרון-הדברים שנחתם יתרום לספרות העברית ולו 'זיכרון דברים' אחד? האם החתונה הזאת תחזיר לזיכרון התרבותי עוד יצירה גדולה אחת מן העבר הספרותי בסדר-גודל של 'חיי נישואים' של פוגל? אם הסדר הספרותי החדש בבליל האמורפי של הספרות הישראלית הוא אכן אותו גימיק כלכלי-שיווקי, שאמור להבטיח, באמצעות השולחן המרכזי בחנויות סטימצקי, חשיפה של רומאנים מסוימים, על חשבון הסתרתם של אחרים, טובים יותר, ערוכים ביתר הקפדה, שאיתרע מזלם לצאת בהוצאות אחרות – אז באמת נפל דבר.

       
    כשייסדנו את ספרי סימן קריאה בשנות השבעים, לא התעסקנו במצב הקופה בסוף היום, ובבדיקת ההתאמה שלנו לטעם נתון של איזה "קהל". הסתפקנו בידיעה שהספרים מכסים את עלויותיהם ומאפשרים לנו להמשיך לפעול. יותר מזה לא עניין אותנו. אנחנו התרכזנו בעשייה שלנו. ברעש גדול, כי היתה לנו יומרה לקרוא תיגר על פואטיקה קודמת, לכונן טעם חדש, להרחיב את אופק הציפיות של הספרות הישראלית. הדפסנו את יונה וולך, ויזלטיר, הורביץ, אבות ישורון; את יעקב שבתאי, קנז, צלקה, ישעיהו קורן, דויד פוגל; אימצנו את יוסל בירשטיין, את יהודית הנדל ואת עמליה כהנא-כרמון; טיפחנו את צעדיהם הראשונים בספרות של חנוך לוין, דויד גרוסמן ורונית מטלון; עודדנו את המפנה בכתיבתו של א.ב. יהושע. וקריאת-הכיוון שלנו התבטאה, לא פחות, במה שסירבנו להדפיס. גם התרגומים ששקדנו עליהם לא היו יבוא של רבי-המכר האחרונים באנגליה ובארה"ב, ונעשו לא כדי למכור ספרים, אלה מתוך מה שתפסנו כחיוני לכאן ולעכשיו, למחזור-הדם של הספרות המקומית, לסימונן של נורמות חדשות בתרגום – נושא שהתלבטנו בו במודע, במאמרים ובדוגמאות.

       
    לא התחנפנו לשום קהל קוראים. ידענו שתמורה רדיקלית בסיפורת ובשירה כרוכה לא רק בטיפוחו של הסופר החדש, אלא גם בכינונו של הקורא החדש, שיהיה בעל אוזן אחרת.  

       
    אינני יודע עד היום כמה עותקים של 'זיכרון דברים' נמכרו ב-1977, שנת הופעתו. הקריטריון שלנו להצלחה לא היה המכירות. פעלנו בתוך החממה של קהילייה מדומיינת, רפובליקה ספרותית, וידענו שהספר הזה טילטל אותה. שאחריו לא תהיה הספרות העברית מה שהיתה קודם, גם אם יקראו אותו רק כמה מאות. ידענו שהספרות העברית הפנימה את התמורה שהיינו הסנדקים שלה, ואת גודל ההישג הסקנו על פי הקריטריון השברירי והחמקמק של ההתקבלות בשיח הספרותי. מקומם של הסופרים שהזכרתי השתנה במפה הספרותית, לא בשולחן המרכזי של חנויות סטימצקי וצומת ספרים.

       
    כל זה התאפשר כי היתה תרבות ספרותית, היה שיח ספרותי. באקלים ההוא היה קנז זוכה למקומו, ולהתקבלותו, גם מול שולחנות מלאים בנעמי רגן.

       
    סופה של הספרות, העידן של "כאילו ספרות" ושל "כאילו הוצאות ספרים", מקדים בהרבה את קץ הספרים הטובים. יש לנו ספרים, אך אין לנו ספרות. רואים אור בארץ ספרים טובים לא מעטים, לעיתים גם בהוצאות המסחריות הציניות, אך הם מופיעים בהתגנבות יחידים, אל תוך מדבר ספרותי, ונידונו להתקיים, כמו דג מחוץ למים, מחוץ לכל הקשר של מערכת תרבותית-ספרותית, לאחר נפילת חומותיה של הרפובליקה הספרותית.

       
    ספרות אינה ערימה דמוקרטית של ספרים. יש בה מרכז ופריפריה, יש בה שיפוטים, דחיות והחייאות, ויש בה מאבקי טעם. ומתקיים בה שיח מתוח של מוליכי הטעם. ההיררכיות שלה לעולם אינן יציבות, הן תמיד מאוימות. איש לא מינה את ראשי המדברים בה, ואף אחד לא הצמיח אותם. אלה מבקרים שרכשו את מעמדם ברפובליקה בעמל ובפעילות רצופה; שהכשירו את עצמם בצבירת ידע רחב, והם נבחנים לפי איכות טעמם, לפי מידת האחריות התרבותית שלהם, לפי כוחם לעמוד בערעור מתמיד ובפולמוסים מתמשכים. מזמן שכחנו שזה מה שהיה קיים בספרות העברית עד לפני חמש-עשרה שנה.

       
    לספרים אין חיים בלי השיח שסביבם, בלי אותו קליידוסקופ של סיפורי-קריאה יצירתיים וסיפורי-קריאה מתחרים, שמספק השיח הביקורתי. נדמה לנו שקראנו את 'דון קיחוטה' לבדנו, אבל אנחנו קוראים את הספר הזה רק דרך מקהלת הקריאות בו, ההולכות ומשתנות, ובזכותן הוא עדיין חי ומתחדש.

       
    ה"כאילו ספרות" היא בראש ובראשונה היעדר כמעט מוחלט של ביקורת ספרות אחראית ומפורטת. ביקורת אינה רק רצנזיות המתפרסמות בעיתונות היומית, אבל היום גם הרצנזיות הן "כאילו רצנזיות". הסד של 400 מילה במוספים של שני עיתונים (ובמיטת הסדום הזאת אין אפשרות לדיאלוג פולמוסי, כי הכלל המופרך הוא שאין כותבים על ספר פעמיים), והמוסף לספרות של שום-מקום ושום-זמן בעיתון היומי השלישי (יוצא-דופן הוא 'הארץ ספרים'), סילקו מן הבמה את רוב הכותבים הרציניים. אתרי האינטרנט והמקומונים עוד הגבירו את המהומה. מרבית הכותבים החובבנים, אלמונים מתחלפים, לא יקראו ספר פעמיים (דבר שהוא תנאי לכל כתיבה ממשית), פרטים אינם חשובים בעיניהם, והם לא יספקו שום תובנה מדליקה, לא-צפויה. לעיתים אפילו ייכשלו במסירת התוכן. תמונת הספרות שלהם מעורפלת, טעמם לא מוגדר, אף להם עצמם לא ברור מאין הם באים ולאן הם הולכים. הידע שלהם בהיסטוריה של הספרות העברית מגוחך, הם מכירים רק ספרים מן השנים האחרונות ואפילו לא את ספריו הקודמים של המבוקר. רובם מסתחבקים בתודעתם עם הקוראים הכי פשטניים, שכל חוויה מורכבת מעייפת אותם. "מסעיר"; "מרגש"; "הספר הטוב ביותר שקראתי בשנה האחרונה" – זה מה שמופק ברשימות הללו, ברמה של דו"ח קריאה של תלמיד תיכון.

       
    במדבר הספרותי אין זיכרון תרבותי. הספרות מתחילה כל שנה מחדש. לא רק "המבקרים", אלא גם הסופרים עצמם מכירים פחות ופחות את הספרות העברית שקדמה להם. כל התהליכים בהיסטוריה של הספרות האחראים לכתיבה חדשה, מודעת לעצמה, הולכים ונכחדים. חרדת ההשפעה, המרד נגד דור קודם אגב קריאה מסלפת שלו, ההתחברות עם הדודים הנידחים נגד האבות החזקים – לא מתקיימים עוד. לא פלא שההוויה המניפסטית, המחשבה המזינה על אפשרויותיה של כתיבה אחרת, הפולמוסים הפואטיים, עצם ההתלכדות של חבורות סופרים הנאבקות על פואטיקה חדשה, נעשו דבר נדיר. יתומים ובודדים, בלי יכולת למרוד בכלום, בלי יכולת לחדש מול כלום, צצים סופרים חדשים, דומים לסופרים שכבר צצו ונשכחו.

       
    אל ה"כאילו ביקורת" מתלווה תופעת ה"כאילו עורכים". עורכים שאינם עורכים, אשר טעמם הספרותי אינו מוגדר, שאינם לוחמים על שום כיוון, שמפת הספרות האקראית שלהם מורכבת אד-הוק ממה שמצאו בהוצאה שאליה הוצנחו, בתוספת כמה סופרים שהזדמנו אליה בתקופתם. לכל היותר הם בוחרי ספרים, והתרגומים שהם בוחרים אינם תוצאה של איזו אמירה ספרותית או פרוגרמה תרגומית, של פעולה במסגרת התרבות הספרותית המקומית.

       
    לא כך עבדו עורכים כמו ביאליק, ברנר, או לפעמים שלונסקי. הם לא הסתפקו בעצות כלליות לסופר, בפגישות בבתי קפה, אלא עבדו עמוד-עמוד, פיסקה-פיסקה, השחירו את הדף. ולא מדובר, כמובן, בכפיית איזה אידיאל של מתכונת אחידה על הספרים, אלא בהקשבה לסופר ולטקסט, מתוך מאמץ לזקק מהספר את מיטבו. עבודה של מלטש יהלומים; ובתרגום, בבדיקת משפט-משפט מול המקור, כדי לוודא שהתרגום שומר על איכויותיו של הטקסט המקורי – בקצב שלו , באלגנטיות, ביופי המיוחד, ושהוא מתקיים בשפה עברית ממשית.

       
    לכל ההוצאות יש היום "עורכים", ובכל זאת רוב הספרים אינם ערוכים. ומן הבטלנות כבר נתפרו בכישרון רב "אידיאולוגיות" ספרותיות מודבקות, שנשמעות יפה בעיתון. תחילה היו הדלות והגמגום "ספרות רזה", ולאחרונה שמענו על יופיו של "הקול השבור, הפגום". אבל על סגנון של קול שבור – כמו של ברנר, כמו של אבות ישורון – צריך לטרוח הרבה, בכישרון עילאי. רחוקה הדרך בין זה לבין עילגות בורה.

       
    רק במציאות של "כאילו ספרות" זוכה רשימת רבי המכר השבועית לכוחה המניפולטיבי, והופכת לסמן מדומה של ערך. הרשימות הללו, המתבססות על סטטיסטיקה מפוקפקת, על מניפולציות בחנויות ועל דיווחים אינטרסנטיים – הן שיקוף גרוע אפילו של המכירות של השבוע שעבר, אבל הן מגשימות את עצמן במכירות שיבואו, כי בהוויה של "כאילו ספרות", הערך היחיד הוא הרייטינג, וכל אחד קורא רק מה שנדמה לו שקוראים האחרים. במערכת ספרותית שלמה רשימות רבי מכר, המערבבות בין "ספרות" לספרות, הן קוריוז חביב שאולי דווקא מסמן מאילו ספרים יש להימנע. ככלות הכל, לא פרוסט ולא יובל שמעוני שייכים אליהן. וכנראה גם לא יעקב שבתאי. אכן, אצלנו נכנסים לרשימות גם ספרים טובים מאוד, ודווקא משום כך הולכת לאיבוד ההבחנה בין ספרות לבין חנטריש.

        
    וזה גם העידן של ה"כאילו הוצאות ספרים" – הוצאות שבאו לעולם בלי שום אחריות כלפי הספרות, במיוחד אם היא עומדת בניגוד לאחריות כלפי הקופה. מאחורי עלה תאנה דקיק, של כמה סופרים בעלי ערך (ובדרך כלל, בתנאי שהם מוכרים יפה), מוסווית העירבוביה של שאר הספרים, שמוציאיהם אמנם יודעים יפה כי הדפיסו אותם רק כדי להאביס את הקופה, אך הם מיטיבים להסתיר זאת מן הציבור, ובציניות רבה יעמידו פנים שהם מפיצים סחורה איכותית. כששופטים הוצאת ספרים, תמיד כדאי לבדוק כמה ספרי שירה היא מוציאה, וכמה היא טורחת סביב יצירות מופת מן העבר הגדול של הספרות העברית, מתוך אחריות כלפי ההווה. כמה ברנר, ברדיצ'בסקי, שופמן, שטיינברג, דבורה בארון, קבק, לאה גולדברג, גנסין ודומיהם יש לה בקטלוג החי.

       
    למעשה, כמה מן ה"כאילו הוצאות" גזרו כליה על ההיסטוריה של הספרות העברית, והתנהלותן גובלת בפשע תרבותי. גם מי שירצה לקרוא היום את הספרות העברית הגדולה של המאה העשרים לא ימצא את רובה לא בחנויות ולא במחסנים. ומאחר שזכויות ההדפסה שמורות, מושכחת בפועל הספרות שלא ראתה אור אתמול. זה מה שקורה כשאוצרות התרבות שטרחו עליהם ביאליק ויורשיו ב'דביר' עוברים לחזקתו של אריה בעל-גוף. בהוויה של "כאילו ספרות" יש חיי מדף, לא חיים ספרותיים.


     

    פורסם ב-11.7.07




    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>
    כל הטורים של מנחם פרי >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    א.: השבוע הגעתי לסניף לא קטן של סטימצקי, שממוקם בעיר די מרכזית, בניסיון למצוא אחד מכתביו של הסופר האדיר צ'כוב. אף-על-פי שתורגמו לעברית לא מעט מיצירותיו, לא נמצא על מדפי הספרים הגדושים ולו ספר אחד מאת הסופר המהולל! אף לא ספר אחד! המוכרת, שבמקרה מנהלת את החנות, הודתה בפני כי עניין זה מפתיע אותה עד מאוד, מפני ש"לא ברור לי כיצד אין אף ספר או מחזה מייצג של הסופר", ולא הצליחה למצוא את יצירותיו אפילו במערכת המחשב המשוכללת. אותה מוכרת נאלצה להתקשר לסניף אחר ולגלות שכן, צ'כוב אכן קיים במאגרים הממוחשבים של סטימצקי.

       ובאותו עניין, לפני כשבועיים שמעתי הרצאה מופלאה על-אודות יצירתו של יעקב שבתאי "זיכרון דברים", במסגרת קורס שאני משתתפת בו. מלבדי לא היה סטודנט אחד שקרא את הספר! סטודנטים לספרות!! סטודנטית נוספת שלקחה חלק פעיל בהרצאה הודתה בפני שאף היא לא קראה את היצירה, אלא רק שמעה עליה. בתומתה היא חשבה שגם אני, כמוה, רק עיינתי בשני עמודים מצולמים מן הספר, שחולקו לפני ההרצאה, והופתעה לגלות שממש קראתי אותו. אני בספק אם האמינה לי.

       אכן אשמתי, אני אוהבת ספרות איכותית, בעלת שפה "שמנה", ומשתעממת כמעט מכל ספר חדש שיוצא לאור. אך מה לעשות שאינני נמנית עם המילייה הספרותי וחברי הם מקוראי הספרות העכשווית, הרזה. לכן אני קוראת לעצמי ולהנאתי, ומקווה שבתי תירש את אהבתי לשפה ולקריאה. צר לי כי הספרות העברית האיכותית, וגם כנראה העולמית, הולכת ונכחדת. האם זה משקף את תרבות האינסטנט, שכבר הצמיחה שורשים קשים לעקירה? נראה שכן. לכן, כל מילה שכתבת כל-כך מדויקת ונכונה. אך מעטים יזדהו עימה, אם בכלל יבינו למה התכוונת. חבל.

    ניר: כאשר מישהו כותב בעבר משהו שמתגשם בהווה, כמו '1984' ועוד רבים, זה גורם לך לחשוב. המחשבה שעולה היא לא איך הם חזו זאת, אלא איך לא עצרנו את הידוע מראש? אכן, יש בעיה עצומה שמציפה את כל עולמנו: הדרישה למיידיות, לתגמול רגעי מהיר עם מינימום מאמץ. התרבות העכשווית מונחית על-ידי רייטינג, וכדי לדבר לכמה שיותר אנשים, מוכרחים להיות רדודים. מסתדרים לפי החלש ביותר – הרי גם לו מגיע...

        הבעיה הגדולה היא שאנשים מכירים רק מה שנחשפו אליו. העם לא יכול לאהוב ספרות איכותית או קולנוע נועז או פילוסופיה מרתקת, אם מעולם לא פגש בהם. לכן עבודתכם, כמו עבודתם של עוד רבים מאנשי אור התרבות, השואפים לאמת ללא פשרות וליושר אישי ומקצועי, היא קודש קודשים. על כך תודתי הצנועה.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה