שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    מראובן פיינשמקר לאנה או על כוחן של המלים

    אריאל להמן

     

    כמו בכל בית בורגני, המקרר בבית שלי הוא יותר מארון-קירור לאחסון מזון. למקרר בורגני יש שני צדדים, פנימי וחיצוני, והצד החיצוני שלו משמש לתליית עבודות מתחלפות של הילדים, רשימות-קשר וטלפונים לשעת הצורך,  צילומים משפחתיים כאלה ואחרים, ומגנטים של משלוחי פיצות ובעלי-מלאכה מזדמנים.

       
    בין המגנטים על המקרר שלי יש אחד שחביב עלי במיוחד: "ראובן. פיינשמקר לדמיון שלך! קבלן עבודות שיפוצים וצבע". המגנט כולל פרטי קשר מתבקשים, אבל מה שצד את עיני הוא דווקא הניסוח העילג ועם זאת המקורי, השילוב של היידיש עם עבודות הקבלנות. משהו רענן ושונה במלים הספורות הללו העלה חיוך על שפתי וגרם לי להצמיד את המגנט למקרר.

       
    כמי שמייחסת חשיבות גדולה למלים אני מוצאת סיבות קטנות להתעכב על דברים רבים – מגנטים למקרר, סטיקרים למכונית, כרטיסי ביקור, שלטים לדלת – אנחנו מוקפים מלים, ובשבילי מלים, מזדמנות ככל שיהיו, לעולם טומנות בחובן "מסר". קשה לי לדלג על מלים, כרטיס ביקור אקראי כמוהו כפתק שנשלף מבקבוק שנזרק אל הים – בפיסת הקרטון הקטנה יש הודעה, תשדורת, מישהו המנסה לומר משהו. באופן דומה, אפילו חשבוניות המס שלי הן בשבילי סוג של אמירה.

       
    על חשבונית המס שלי כתוב שאני "פסיכולוגית ארגונית וסופרת", וכך, כשאני מוסרת חשבונית, אקט שגרתי ובלתי-ספרותי בעליל, אני מוצאת את עצמי מתעכבת לרגע על הזהות המקצועית הכפולה שלי. פסיכולוגיה וספרות הם לכאורה שני עיסוקים שונים מאוד זה מזה – האחד מכוון לזולת ולהקשבה, האחר מכוון לעצמך ולביטוי אישי. ועם זאת, ישנן כמה וכמה דוגמאות לאנשים שמשלבים בין העיסוקים האלו –  למשל יורם יובל ועמיה ליבליך כאן בארץ, אירווין יאלום מעבר לים, וכמובן פרויד בכבודו ובעצמו. בהתכתבות מעניינת מראשית שנות השלושים של המאה שעברה כותב אלברט איינשטיין לזיגמונד פרויד: "תמיד משעשע בעיני לראות שאפילו אלה שאינם מאמינים בתאוריות שלך, מתקשים להתנגד לרעיונות שלך, והם משתמשים במונחים שלך במחשבותיהם, בדבריהם, ובהיסח הדעת". פרויד ראה את עצמו כרופא וכמדען, לא כסופר ופסיכולוג, אבל המורשת הגדולה ביותר שהותיר לנו פרויד היא מונחים שהוטמעו אל תוך השפה עד לנקודה שבה כבר איננו מסוגלים להמשיג ולפרש את עצמנו בלעדיהם.

       
    נדמה לי שיותר מכל תחום עיסוק אחר, מושתתות הספרות והפסיכולוגיה על מלים. מלים הן כלי-העבודה העיקרי, ולרוב הבלעדי, של הסופר ושל הפסיכולוג. עבורי שני העיסוקים האלה קשורים באופן עמוק בכוחה המרפא של המלה.

       
    הכוח המרפא של המלים התגלה ותועד במאה ה-19, כשברטה פפנהיים, בחורה צעירה ואינטליגנטית, הגיעה לטיפול אצל יוזף ברוייר, כשהיא סובלת משורה ארוכה של סימפטומים, כולל שיתוקים בלתי מוסברים, הפרעות אכילה, כאבי ראש והזיות. ברוייר גילה שאם הוא מאפשר לברטה לאחוז בשתי ידיו ולדבר על עצמה, חלה הקלה בסימפטומים שלה. הטיפול בברטה פפנהיים תועד על-ידי ברוייר ופרויד בספרם הקלאסי 'מחקרים בנושא היסטריה'. ברטה פפנהיים מכונה בספר אנה או, והפכה מאז לאחת המטופלות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה. אנה או עצמה היא שטבעה את המושג "ריפוי במלים" (
    talking cure), ותיארה כיצד מאפשר לה הדיבור "לנקות את הארובות" (של הנפש). ברוייר כינה את תחושת ההקלה שנחווית בעקבות הדיבור "קתרזיס". בטיפול בברטה פפנהיים התחוללה לראשונה תפנית דרמטית בתפקידה של ההקשבה: ברוייר הקשיב לברטה לא על-מנת לבסס דיאגנוזה רפואית, אלא כדי לרפא. כלומר, ההקשבה הפכה מאמצעי אבחון לכלי טיפולי. בו-בזמן הפך הדיבור מאמצעי להעברת מידע – לבעל ערך ריפויי בפני עצמו.

       
    כבר אז, בטיפול בברטה פפנהיים לפני למעלה ממאה שנה, התבסס הריפוי במלים על סיפורים, יצירת נרטיב והבניית משמעות. ברטה פפנהיים נהגה לספר לברוייר על חייה, ובנוסף טוותה סיפורי מעשיות שברוייר כינה "אגדות קסומות ולא-פעם עצובות". הדיבור האישי על העצמי עלה מדרגה ונוּסח לסיפורים על בני-אדם – הרחקה המאפשרת התבוננות והפגה מסוימת של כאב הקיום.

       
    בשבילי הפסיכולוגיה והספרות הן שני צדדים משלימים ומאזנים של הריפוי במלים – כתיבה ספרותית היא ריפוי עצמי, ועבודה פסיכולוגית היא ריפוי של אחרים (במידה שהם רוצים בכך, כמובן).  אבל ההכרה בכוחן המרפא של המלים גורמת לי לנהוג במלים במשנה זהירות. אני מאמינה כי מה שמרפא עלול גם להזיק. כדי שיתחולל ריפוי במקום פגיעה נדרש שימוש נכון, מדוד, קשוב ומבוקר. המלים חשובות. המלים הן לעולם לא "רק מלים". מחשבונית המס ועד עבודות הצבע של ראובן פיינשמקר, העולם מלא ב"מלים, מלים, מלים" – אבל לכל אחת מהן משקל, טעם ותכלית.  

       
    כסופרת, אני מרגישה על בשרי שהכתיבה מרפאת אותי. כשכתבתי את 'עד העונג הבא' מצאתי את עצמי לא-פעם בוכה כשהמלים נגעו במכאובים קדומים, וחוויתי אותו קתרזיס שברוייר הצביע עליו כשהצלחתי להבהיר ולהאיר עבור עצמי חלקים של הנפש שעד לכתיבתם היו "בחושך". כפסיכולוגית, אני רואה מדי יום איך מלה נכונה במקום הנכון משחררת כאב. מלים מדויקות ואמפתיות הן כמו מחטים של מדקר, ננעצות בחדות מבלי להכאיב, משחררות חסימות, "מנקות ארובות". הזהות המקצועית הכפולה שלי היא בעצם הבעת אמון מתמשכת בכוחן של המלים.

     

     

    פורסם ב-5.9.07

    ספריה של אריאל להמן בספריה החדשה

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה