שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    הספריות שלי וידויו של ביבליופיל

    דורית אבוש

     


    הספרייה הראשונה שלי ממוקמת במזנון נמוך בעל מדף רחב, חסום במחיצות-הזזה מזכוכית, בבית סבי וסבתי, שנהגנו לבקר אצלם מדי ערב שישי. הגליתי אליו קובץ נבחר מספרי ילדותי, שאינני זוכרת היכן ניצבו בדירת הורי. הלך-רוח מיוחד נילווה לפתיחת כל ספר משוכני המזנון, ואני חזרתי וקראתי בהם בדבקות ומתוך היכרותי עמם צפיתי מראש את הריגוש המדויק שיעניקו לי, כטעם סוכריות היין והריגולטו שהכינה לכבודי סבתי בקערית מוכספת, והיה מציף את חיכי עוד לפני שטעמתי אותן. דבר-מה טִקסי, של תפילה, חילחל לקריאה החוזרת ב'פדיטה הקטנה', 'הרוזן ממונטה כריסטו', 'שלושים וחמישה במאי', 'עוזי והתזמורת', 'האריה, המכשפה וארון הבגדים', 'באין משפחה', ו'נשים קטנות' בכריכה קשה אדומה.

     

    ספרייה היא שם כללי שמובניו קשורים. היא אוסף של ספרים, אבל גם חלל פרטי או ציבורי המוקצה להכלתם, וספרייה היא גם רהיט לנשיאת ספרים. הספרייה של זיכרוני מכילה שמות שגויים של ספרים, כתובות מטעות, וחדרים שמראם אינו חד ומובחן. 'עוזי והתזמורת'? כך אני זוכרת אותו, בעטיפה כחולה עם איור. מי כתב אותו? אין לי מושג. כיוון שאינני עסוקה כרגע בפיתרון החידה לקראת כתיבת רומאן, אלא בתיעוד הספריות של זיכרוני, אינני טורחת לאמת את ממשותן באמצעות מיפויין בעולם. פעולה מתקנת מלאכותית זו, שמנחה אותי כשאני עובדת על הפרוזה שלי, תשיג כאן תוצאה הפוכה – את סילופו של הזיכרון.

       
    מדפי הספרייה של המורה טוביה בא.ד. גורדון ניצבו במאונך לקיר. את עברו האחר כיסו שלבי הסולמות של חדר-ההתעמלות של עוזי, הצמוד אליו. אבדתי בשבילים של טוביה, מסוחררת מלבטים באילו ספרים לבחור עד למחרת. בחלל של עוזי, התחדדו חושיי במרומי ניתור על ארגז. הייתי תולעת ספרים שייצגה את בית-ספרה בימי ספורט.

       
    בספרייה בבן-יהודה, בגדה המזרחית, בין ז'בוטינסקי לשדירות נורדאו, שריח ספרים נושנים בכריכות-מגן המודבקות ברצועה עמד בחללה – בושמן האוניברסלי של ספריות – שמר בשבילי ספרן שדוף ולבן-שיער – מין סימנייה ארוכה וגווילית – ספרים-להיטים. אחותה המאוּוררת, ספרייתי המעודכנת, היתה חנות-הספרים "מסדה" בצפון דיזינגוף. נהגתי לפקוד אותה בלוויית אמי, ובחרתי לעצמי ספר שכבר באותו ערב סיימתי את קריאתו ולמחרת הוחלף בחדש, בתואנה שאינו קריא. תחבולה ערמומית זו, הברקה אחת מני רבות של אמי, זכתה למִחזור נוסף, וזיכתה אותי בספר שלישי, שהפעם נותר עמי, יחד עם ההרגל לשמור על ניקיונם של ספרים.

     

    בגיל שבע-עשרה התרחש מהפך במערכת יחסיי עם הקריאה כאשר בלהט נעורים חרצתי על עצמי גזר-דין של כתיבה. בעקבות ההחלטה נצבעה תאוות הקריאה שלי בגוון חדש – עכשיו הפכה הקריאה לבדיקת טקסטים שכתבו סופרים, בני-תמותה שרציתי להיות כמותם.

       
    בין סלעי המזח של חוף גורדון, חבויה מעינם של זכרים-מטרידים ("מותק, אם משעמם לך עם הספר, יש לך אותי"), צללתי לתוך 'רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה' של רילקה, אל הפואמות הקטנות בפרוזה של בודלר, ול'אנאבסיס' של סן-ג'ון פרס – רשימה קצרה מתוך ספרי-הקודש שלי בימים ההם. חללי-הקריאה הכי מענגים שלי היו חופי-הים של תל-אביב – גורדון, הילטון ושרתון. ויותר מאוחר, בחופשות הקיץ והחורף הארוכות שלי בישראל, הפכה בריכת גורדון לספרייה שלי.

       
    הספרנית של תיכון עירוני ה', ברכה אברמוביץ, הובילה אותי במבוכי ספרייתה. לראשונה קראתי ספרים כאדם בוגר, קריאה דעתנית. בתקופה ההיא נהגתי לבקר גם בספריית שער-ציון הישנה (בית אריאלה כיום) – שאת חדר-הקריאה שלה אימצו לעצמם קשישים כמקום בילוי זול – כדי לחדור לקודש-הקודשים, אל חדר אחורי עם טורי ספרים מאובקים שלא ניתנו בהשאלה. נטלתי את בחירותיי לחדר-הקריאה והתיישבתי בין הקשישים המרשרשים בעיתונים היומיים, שסופקו כאן בחינם, ואלה העיפו בי, גירוי חזותי מרענן, מבט לח, שהתפרש אז בעיני כהודאה של מלומדים ותיקים במלומדת צעירה. מצוידת באישור זה, אבדתי בין כתבי קארל מארקס, פושקין ובובר, ועזבתי את המקום כעבור שעות ארוכות באפיסת-כוחות גמורה.

     

    פיתחתי מיומנות להטוּטרית בסקירת מדפי ספרים בחנויות ובאיתור כותרות נבחרות. די היה לי בדיפדוף חפוז בספר כדי להחליט על רכישתו. חוויה בראשיתית זו של הציָד, הריגוש המתלווה לתשוקה ללכוד את הפרט הנדיר בין מאות ואלפים המתעופפים בשלל צבעים וצורות בחלל החדר, לא מרפה בי מאז, ומשתלטת עלי מיד עם כניסתי לחנות ספרים. הספר, כחפץ, הפך לפֶטיש, כאילו בבעלותי עליו אקנה לעצמי את הידע וההנאה הטמונים בין דפיו. בשנות העֵשרה והעשרים המוקדמות שלי פיגר קצב הקנייה שלי אך במעט אחר קצב הקריאה. לאחר מכן, בהדרגה, השתרע ביניהם פער של מחזורי חיים, פיגור אשר לא יודבק לעולם.

     

    בדירת-החדר השכורה שלי עמד הרהיט-ספרייה שקיבלתי ליום-הולדתי התשע-עשרה. בהדרגה נספחו לספרייה זו אורחים חדשים, פילוסופים ובלשנים שחלקו עכשיו מדף עם דייריה הוותיקים יותר, הכזבנים המקצועיים. מאוחר יותר,כששבתי לישראל עם סיום לימודיי, הפליגה בעקבותיי מניו-אינגלנד ספרייה חדשה, ובגלל היעדר מקום בספרייתי הישנה, נארזו רוב הספרים בארגזים והוגלו לבוידם.

       
    במנהטן גידלתי לעצמי ספרייה חדשה שהשתרגה לרוחב קירות דירתנו, אשר במעלה מאה-וחמישים המדרגות שלה גררתי את רכישותיי הכבדות. ספרייה זו אוכסנה כעבור חמש שנים ב"חלל להשכרה" קרוב להדסון, לאחר שגולגלה אליו על מיתקן לנשיאת מזוודות. הארגזים היו כבדים במיוחד, כי עכשיו הכילו גם אלבומי אמנות. כעבור שנים, בביתי באיתקה, התגשם חלום קיבוץ-הגלויות שלי: ספרייתי מן "השנים האירופאיות" התאחדה עם מיודעתה הניו-יורקית, לאחר חורף מקפיא של בילוי בצוותא ב"חלל להשכרה" חדש.

     

    בין שונאי ספרי נמנים אורזים וסבלים של חברות הובלה; נהגי מוניות המטעינים את מזוודותיי על גג מונית בנמל-תעופה; צַבּעים; עובדי סוּפֶּר שאוספים ושומרים בשבילי בצד קרטונים; אבא שלי, שאיכסן חלק מהם במשך שנים בדירתו; וגם הרהיט-ספרייה שלי מגיל תשע-עשרה, שלפני שנה, בבוקר טיסתנו לאיתקה, כרע ונפל, לאחר שנים שבהן נטה על צידו בזווית של שבעים מעלות, וכמיגדל פיזה סחט קריאות-השתאות מפי כל באי ביתנו.

       
    וכבר נרקמת אצלי תוכנית חדשה, להשלים את קריאת ספרייתי הישנה, אותם ספרים בכריכות מוכרות ואותיות עבריות זעירות (האם נחלשה ראייתו של דור הקוראים החדש?), אשר חזרתי ונפגשתי עמם לשבריר שנייה בין פריקה לאריזה. כי כעת אני נחושה להמיר את ההתאהבות של רגע הקנייה בשעות אהובות של קריאה. וכל זה בניגוד לנוגה, גיבורת נובלה מוקדמת שלי מגיל שלושים, "מינים וזנים", העוסקת, בהשראת 'פלאש' של וירג'יניה וולף ו'תמול שלשום' של עגנון, בכלבים ובגבירותיהן:

       
    "נוגה הקיצה לקול טרטור. הניסור המרגיז גבר, נקטע לרגע, ושב והתאזן בנהמה חדגונית. דודי, המכורבל לרגליה, התקדם לאורך השמיכה ונעמד על בטנה. היא שיחררה מחוץ לשמיכה יד מנומנמת ודיגדגה אותו בין אוזניו, שהיו ניגוד משעשע לתווי פניו, והעידו על כך שהורה גא מגזע רטריוור התעלם לרגע ממוצאו המיוחס, והזדווג עם כלבת רחוב, מוריש לו מצח שטוח שנישא על צוואר שרירי ומתוח, זרבובית רחבה שמִנשכה התחתון קצר מהעליון, מבט נעים וריסים כהים. נוגה הביטה בדודי באי-נחת קלה, לא בגלל מראהו או תכונותיו, אלא מפני שהיה שייך לה. מרגע שחפץ זר עבר לרשותה, איבד מאופיו וקִסמו, כמו מגעה הכתימוֹ וביטל בו אותו יסוד מפתה שבגינו נרכש. היא התנסתה בחוויה מתסכלת זו מול מעילים, כובעים, פירות, עפרונות, מחבתות ובקבוקי יין, שכישפו אותה בנוכחותם האדישה כשהוצגו לראווה על מדפים. אך מרגע שחפצים אלו נלכדו בקורי עולמה, הם טומאו. ריחה, הילוכה וחיוכה דבק בהם. די היה שתתלה חולצה חדשה בארון, או תציב על שולחנה ספר שעוד לא הספיקה לקלף מגבו את מדבקת המחיר, כדי שיפוג קסמם".


    פורסם ב-24.9.07

    ספריה של דורית אבוש בספריה החדשה

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה