שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל

    דרור בורשטיין

     

     


    המצלמה התגנבה אל הספר הזה בשנתו, בזמן שהוא סגור ונמעך מכובד משקלו שלו, לא נקרא, עולמותיו רוחשים בתוכו, לחוצים בין הדפים.
    המצלמה רוצה לקרוא בספר, אבל אינה יכולה. לא לפתוח את הספר, לא לדפדף בו, וּודאי שלא להבין את מה שכתוב. היא אינה יודעת לקרוא. לכן היא מנסה להבין אותו ככל יכולתה מתוך חולשת המבט שלה, מתוך אי יכולתה לקרוא: היא מביטה בו כחפץ, וכחפץ סגור, דווקא מתוך סגירותו. היא שואלת 'מהי ספרות' מתוך ההתבוננות היחידה האפשרית לה.

    "ספר", על-פי מבט זה, אינו תוכן, אלא מבנה. כאילו נטען כאן: לא חשוב אם קראת את קפקא או את גנסין או את אלפרד דבּלין (כל קורא מוזמן להכניס שמות כרצונו), כל ספר ראוי-לשמו מציע מבנה מסוים של קיום, של תודעה, שתמיד יש בו ממד של התפצלות, של היותך "אחד" ההופך בקריאה ל"הרבה". זה ההדהוד של הספרות, והוא קיים לא רק ברומנים מורכבים כמו 'ברלין, אלכסנדרפלאץ' אלא גם בשיר הייקו קצר. למשל, בשירו של באשו, "הדרך הזו / שאיש לא הולך בה – / ערביים של סתיו" (תרגום יעקב רז): "הדרך הזו" היא, כמובן, לא הדרך היחידה: מראה הדרך מעורר את תודעת קיומן של דרכים אחרות, וערב הסתיו כמו אופף את כולן ומעורר תחושה חזקה כי אין המדובר ב"דרך" אחת, לצד עולם שהוא אחר לגמרי, אלא להיפך, שהעולם כולו הוא כזה. ובאמת, האם "הדרך הזו" היא הדרך שהולך בה עכשיו המשורר (והרי אמר, "שאיש לא הולך בה"), או שמא הוא הולך בדרך אחרת?

    במובן זה, כל ספר ראוי-לשמו נראה כמו הספר בתצלום אל אבֶּלארדוֹ מוֹרֶל, גם אם הוא קל ודקיק ומכיל גיליון דפוס אחד, ולא כמה עשרות, כמו זה. התצלום מציע את הטופוגרפיה העקרונית של הספרים הגדולים.  מורל חותך את התצלום בצדדים ולמעלה: החיתוך רומז לכך שלא ברור עד להיכן מסתעף הדבר הזה, כלומר, שאין לו סוף, שלמען האמת הוא אינו מוגבל. זרימת הדפים נובעת מן הצד התחתון, צד התפר, או שהיא נשפכת אליו. והשולחן, או המדף, שעליו הספר מונח, בנוי בעצמו בתבנית הארוגה של הספר. במילים אחרות: זה רק מתחיל כאן. אדם אינו מסתיים בגבולות עורו; ספר אינו מסתיים בין כריכותיו.

    אנו צריכים לדמות את עצמנו קטנים מאוד על הטופוגרפיה הזו, פוסעים בה זעירים כנמלים. אפשר לחשוב על הספר כעל אדמה לא-שקטה, עניין לגיאולוגים. כדאי גם לחשוב על הפתח בצורת כוכב שבמרכז התצלום וקצת למטה כעל משהו מעין ה"גרנד קניון", הנגלה לפתע מול העיניים במהלך ההליכה. הנקודה היא שבּוֹר כזה, שללא ספק ניפול לתוכו או נשתאה למולו, נקרה על דרכנו במהלך קריאה "רגילה" בספרות גדולה: תמיד תימצא שם הנִקבָּה, הפיר המפולש המזמין כניסה ולפעמים שואב בכוח לנפילה חופשית. אנו יודעים כיצד להיכנס לכאן, אנו רוכנים על הפתח, אנו יכולים לקפוץ פנימה, אבל לאן יוביל אותנו מכתש הכוכב הזה לא נדע עד שלא ניפול. ליפול כך, משמע לקרוא ספרות.

    יש חותמת על הספר הזה, קצת מן המרכז ולמעלה, צורתה אליפסה. דבר אחד ברור ביחס לחותמת: אי-אפשר להבחין בה תוך כדי קריאה "רגילה", מדפדפת, בספר. מי שיאחז רק דף אחד מן הספר, לא ירגיש בשריד הדיו על קצה הדף. כל עמוד בודד מכיל רק שריד קלוש ביותר של החותמת הזאת, וקריאה של ספר ברצף תמיד מחמיצה את שלמותה של החותמת, דהיינו את המכלול הנתפס כמעט בבת-אחת, כמו בתצלום או בציור. רק המצלמה יכולה להבחין בחותמת הזאת, שהופכת פתאום לסמל תמציתי של כל מה שקריאה רגילה אינה יכולה לדעת. שהרי קריאה רגילה צריכה לפתוח, לדפדף, לחלק לעמודים, משפטים ופסקאות; אבל הרי הספר קיים גם בבת-אחת, כמו מחוץ-לזמן, ויש תשוקה לקרוא בו גם כך, כמו בציור. ואנו מדברים על ספרים כאילו אנו מביטים בהם כך, כאילו יש לנו "חותמת" שתופסת את כל "דון קיחוטה" כדבר אחר. החותמת שמורל רואה היא מימוש נראֶה של טביעת העין שלו, של אמנות הצילום שלו, של מה שהעין המצלמֶת טבעה כביכול על גב הספר. החותמת הזאת היא הרגע שבּו, בבת אחת, במכה אחת מבהיקה, הספר כולו נתפס כדף אחד בלבד בספר גדול בהרבה.


    פורסם ב-5.11.07

    אתר האינטרנט של אבלארדו מורל
    הבלוג של דרור בורשטיין באתר "רשימות"

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי  וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה