שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    דולי שבה אל העמדה

    ג'ודי טל

     


    לאחר שנים של היעדרות חוזר לחנויות הספרים 'דולי סיטי', ספרה של אורלי קסטל-בלום, בנוסח מחודש.

       
    כאז כן היום, לא קל להבין במחשבה ראשונה כיצד זכה ספר "שערורייתי" שכזה למעמדו הרם בספרות העברית, עוטר בפרסים, הומחז, הופיע בתרגום בשבע ארצות, הופץ על-ידי אונסק"ו כספר ייצוגי, ואף נבחר ביוני אשתקד לאחד מעשרת הספרים הטובים בספרות העברית מאז קום המדינה בסקר שנערך במוסף 'סופשבוע' של עיתון 'מעריב'.

       
    מאז יצא לראשונה ב-1992 והיה לרב-מכר, לא רק שזכה לתשומת לב מעמיקה מצד מרבית המבקרים והחוקרים, אלא הפך לספר מדובר, מתסיס ומעורר פולמוס, והוא עוד מכה גלים, שוב ושוב. רבים עסקו בחדשנותו, בכתיבתה הפוסט-מודרנית של אורלי קסטל-בלום, בעידן הפוסט-ציוני שהיתה בין מבשריו, בתשבץ הפסטיש הלשוני שלו, המחקה שפת דיבור נמוכה וקלישאות של עברית גבוהה, במחאה-כפירה הבוטה באל, בשימוש הציני במיתוסים דתיים מקודשים, בהומור השחור, בגרוטסקה, בסוריאליזם, בחתרנותה הפוליטית של הסופרת, המוסווית והגלויה.

       
    אבל כיצד, נשאלת השאלה, זכתה דולי גם לחיבוק הקהל, מצד מי שקורא את 'דולי סיטי' כסיפור בלהות? הרי גם היום אי-אפשר לעכל גיבורה פרובוקטיבית, אכזרית וסדיסטית כמו דולי, אֵם מטורפת, נטולת-רסן, אלימה ובזויה. גם קורא ש"כבר קרא הכל" שוקע בעלילה הדוהרת, מתפתל בכיסאו, נבעט, נמתח ונשטף זיעה קרה. דולי מתעללת לא רק בבנה, היא מתפרעת ויורה לכל עבר. היא לא רק "חותכת בבשר החי", היא חורטת מפה בסכין על גבו של פעוט אומלל וחסר-אונים. פיו לא רק "נמלא מים", היא מטביעה את ראשו הקטן באמבטיה. הילד לא רק "נשאר בארון", דולי נועלת אותו שם כדי שלא יפריע לה, והיא לא "עוקרת אותו מליבה", היא עוקרת בידיה כִּליה מבטנו, ולא רק שאינו "יוצא לה מהוורידים" אלא האם ובנה נמהלים בדמם, בעירוי ישיר מווריד לווריד.

       
    קולה המהדהד, הצורם, המקומם של דולי, מעשיה החבלניים, הם למעשה פעולות טרור. ודולי, עם חלוף השנים, נרשמה בליבנו כגיבורה במחתרת היחיד, כשליחה וכמהפכנית. כי דולי הביאה את ספרות הנשים העברית לידי הסלמה חסרת-תקדים. היא הטילה במחוזותינו פצצה גדולה, טעונה בחומר נפץ חברתי. דולי אוחזת בנשק גרעיני, כפי שתעיד הסופרת. היא לא מניחה לנו להתעלם ממנה, ואנחנו עוד שומעים אותה, גם הרבה אחרי שאזלה מן המדפים המהדורה הראשונה של הספר: בשיח, בכתיבה, בתודעה ובמציאות.

     


    טרור אמנותי

    ב-1986 עלו על בימת הנואמים באודיטוריום באוניברסיטה של וינה קבוצה של אמנים "אקציוניסטים" (
    Actionists), חלקם בעירום מלא, ותוך כדי הרצאה שעסקה בעניינים פוליטיים כאלה ואחרים החלו לבצע אקציות – פעולות אמנותיות. הם הקיאו על הבמה בפני קהל נפחד ונרעש, עשו את צורכיהם, אוננו והתפלשו בהפרשות שלהם. המעשים הללו, שכונו "הסקנדל הגדול ביותר של הרפובליקה ה-3", עוררו גל של תגובות נזעמות בדעת הקהל האוסטרי. מבקרים, עיתונאים, כתבים, אקדמאים ופוליטיקאים כינו את האקציוניסטים "פרוורטים שאין להם דבר לומר מלבד להביע גסות וטירוף". האמנים רודולף שוורצקוגלר, הרמן ניטש, אוטו מיול וגונטר ברוס נאסרו, לפעמים לתקופות ארוכות, בשל הפרות שונות של הסדר הציבורי: התנהגות פורנוגרפית, ביזוי ציבורי של סמלים דתיים, התעללות בבעלי-חיים ובעילת קטינים. אבל הם ממשיכים, מתחילת שנות השישים ועד היום, לבצע אקציות דומות, המוצגות היום בתערוכת הקבע (מתועדות בצילומים ובסרטים) במוזיאון לאמנות מודרנית של וינה. וכמו הקריאה ב'דולי סיטי' (בהבדל המתבקש מכך שברומאן רק קוראים ולא רואים בפועל), הביקור בתערוכה מטלטל ומעורר חלחלה. אי-אפשר לצפות במראות: באיבר-מין גברי חבוש על גבי קרש חיתוך מוקף בסכיני גילוח, בתפירה עצמית של האמן את פלגי גופו הפצועים, בישבנה הפעור של אשה, מלא וגדוש בגושי אדמה ונמלים, בחיות קטועות איברים מדממות למוות, מפרפרות פרפורים אחרונים. האקציוניסטים ליבו את חימתם של "מורליסטים צבועים" (לדבריהם), אשר עשו את אותן הפעולות במציאות, יום יום, שעה שעה. הם הראו את הבלתי נראה, ובכך התריסו, מחו והתקיפו. הם הדגימו, בין היתר, מהו אדם/חיה, מה נעשה על אדמתה הירוקה והפסטוראלית של אוסטריה, הם השביתו את מנוחתו של העם, שעבר מיד אחרי השואה אל סדר היום.

     


    בשם האם

    ואילו קסטל-בלום, באמצעים ספרותיים ועל-כן פחות מקוממים, אך לא פחות נוקבים, מכניסה את הקורא לבועה אטומה, אל המיקרוקוסמוס המוקצן הבלתי נראה של האם. והקורא, יחד איתה, מצוי בסיוט. דולי היא אשה שאימהותה היא אי-מהותה, כך כותבת ענת פלגי-הקר בספרה 'מאי-מהות לאימהות'. היא לא אם "רעה". היא אם הנשלטת על ידי מה שכונה "הטבע האימהי". וכמו בחיים, הדאגה האימהית הופכת לדאגנות אובססיבית, האחריות האימהית לאחריות בלעדית ואומניפוטנטית, הנתינה האימהית לביטול עצמי, לחניקה עצמית ואובדן גבולות. דולי מאלצת את הקוראים להביט מתחת לאף ולראות את קיומה הממשי של האם. 

       
    כי האם היא הגיבורה הנוכחת-נפקדת בחיים, בתרבות, בפסיכולוגיה, בספרות. היא דמות בדויה ונעדרת, למרות נוכחותה המתמדת בכל בית.

       
    היא סימן-הגבול בין הראוי לבזוי, כותבת ג'וליה קריסטבה, בהיותה נותנת חיים כל-יכולה וספקית צרכים. היא הנחשקת והמנוצחת, קבע פרויד, היא נחוצה ודחויה, והיא הבתולה הקדושה, היא אשת-חיל הנושאת תורת חסד על לשונה, והיא האם הרשעה, המפלצתית, המפתה, המכשפה. היא חוה אם-כל-חי. היא לילית השֵׁדה. רבות דובר בה, דובר בשמה, אבל היא עצמה את קולה לא השמיעה, כי היא עצמה איננה סובייקט עצמאי. דולי, "האם החותכת", היא אם-כן קורבנית של פרפורמנס מגדרי מושרש ועתיק, היא הסטריאוטיפ המוקצן, הגרוטסקי והעלוב של "מלאך הבית", האם המטפלת הענוגה והמכילה, המיתוס האימהי אליבא דווירג'יניה וולף.

       
    "הלכתי לנגר זקן וביקשתי ממנו שידביק את הילד לגבי. קודם-כל, לא אראה אותו, שכבת הדבק תחצוץ בינינו, כך שגם לא ממש אגע בו. ושנית, הוא יגדל על גבי, ולאט-לאט יהפוך לחלק ממני, וגם אני אהפוך לחלק ממנו, ואז, כשהגבולות בינינו ייפָּרצו לחלוטין, אוכל לבלוע את קיומו ולשכוח אותו ושוב לא אצטרך לדאוג כל-כך". ('דולי סיטי', 2007, עמ' 75)

       
    זו הרי הקצנה היפרבולית של "עיקרון הרצף" המקובל בתרבויות רבות, שעל-פיו הילד קשור פיזית אל אמו במשך כל שעות היום. האם, המותחת את קווי גופה והופכת לשניים, הופכת במקרה של דולי באופן ליטראלי לגוף כפול, עד שהילד-חטוטרת נמאס עליה והיא מבקשת להיפרד ממנו ולברוח מפניו. והרי "אימהות רבות בורחות לילדיהן כל בוקר", אומרת תמר אלאור, אנתרופולוגית ישראלית, "מותירות אותם בגני ילדים, ממהרות להסתלק כדי לא לשמוע את בכיים או נעוצות במקומן כדי לשמוע מתי יירגעו". אלאור קוראת את הקיצוניות האפלה שיוחסה לדולי כ"שיגרה גמורה". כהכרה בחוסר האפשרות שבמלאכת האימהות.

       
    דולי היא הגחכת האמהות כמוסד, כמיתוס, כסמל וכהמצאה. והיא החלוצה שהוציאה אותנו, האמהות, בנות בשר ודם, מן הארון שבין דופנותיו אנחנו נחבטות. והיא פותחת לנו את דלתותיו לרווחה, בדרכה, בקולה, ובלית ברירה, בכל האמצעים העומדים לרשותה.


    פורסם ב-15.10.07

     



    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    הספריות שלי  וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה