שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    מבקרי השירה הלכו לים

    מנחם פרי

     


    הרדידות ההולכת ומתפשטת של הספרות העברית, וחגיגות רבי-המכר שמשקלם משקל-נוצה, קשורות לא מעט בהתקהות היכולת להקשיב לניואנסים של מצבים אנושיים ושל לשון. המקום הטוב ביותר לראות זאת הוא בשיח העכשווי על שירה. אכן, הוא ברובו דל ומשמים, אבל הוא גם סימפטומטי.

       
    ככל שזה נראה מדהים, עד שנות השישים כמעט לא היו בספרות העברית מבקרים שקראו (בכתיבתם) שירים שלמים. בתים נשלפו משירים, מפה ומשם, כדי להדגים את הביוגרפיה של המשורר, או איזו מסכת רעיונית שיוחסה לו, כאילו כותבים המשוררים אוטוביוגרפיה או מסות פילוסופיות קצוצות-שורה. ההקשר של השיר השלם, ושל תהליך הקריאה בו, שורה אחר שורה, בית אחר בית – של התמורות המתחוללות במהלך הקריאה – כלל לא עניין את המבקרים. לשיר יוחסה משמעות כללית מעורפלת, שנקבעה במסמרות מיד עם קריאת השורות הראשונות, וההמשך היה רק זמזום אמורפי. וכך יכלו גם הקוראים לשיר את "הכניסיני תחת כנפך", עם "ויהי חיקך מקלט ראשי", כשיר של אהבה עורגת, מבלי שיפריע להם ההמשך המתכחש לאהבה: "אומרים אהבה יש בעולם, / מה זאת אהבה? // הכוכבים רימו אותי"...

       
    בשנות השישים התחוללה אצלנו מהפכה בקריאת שירה, אבל מהפכה קצרת-מועד. לא יותר מעשרים-וחמש שנה שאלו אצלנו "מה זה שיר?", ו"האם אופן האמירה בשיר שונה עקרונית מאופן האמירה בפרוזה?", ובעיקר "האם השוני הזה נובע ממאפיינים כלשהם של לשון השירה, או שמא הוא נעוץ באופן קריאה שונה של קהילות קוראים; ואם אופן הקריאה הוא שאחראי לַשוני, מה מעודד או מצדיק לקרוא דווקא כך ולא אחרת?"

       
    בשני העשורים האחרונים חזרו אצלנו לקרוא בשירים כבמנשרים. לפעמים נשלפו שורות מבודדות מפה ומשם והוצגו מול האור כמכיתות זכוכית יפות, פיתוי לאינדיאנים. אך בדרך כלל צוטטו בתים כהדגמה לרעיונות, ובעיקר לטיעונים אידיאולוגיים. קריאה של שיר לא היתה לא כאן ולא כאן.

       
    קראו, למשל, את הערך המתאר את "הספרות הישראלית" באנציקלופדיה 'זמן יהודי חדש' – מפעל עתיר-דפים בחמישה כרכים. האם השירה הישראלית שעליה מדובר שם היא אכן השירה הישראלית בשישים השנים האחרונות? האם זה מה שהעסיק את כותביה או את קוראיה? מה לה ולחוט הרעיוני הדקיק שמוצג במאמר כעיקרה, ואשר אינו מצליח להקיף ולוּ משהו מן העושר היצירתי של שנות השישים והשבעים והשמונים?

       
    דוּגמִית: "בעקבות השירה האישית של 'דור המדינה, ובתגובה לה, הציעה השירה של יונה וולך, מאיר ויזלטיר, דליה הרץ, יאיר הורביץ, מרדכי גלדמן, מנחם בראון (בן), ואהרן שבתאי, שהופיעה מתחילת שנות השישים, מהלך חדש. באמצעות הקונקרטיזציה של המבע השירי עלו לבחינה מחודשת הזהויות שנבנו בשירה שקדמה להם, והתפתח מבע שירי בעל מחויבות מוסרית".

       
    האם לא יכולנו לומר זאת גם על ביאליק, בהשוואה לשירה העברית שקדמה לו, ואפילו לצדוק יותר? הורביץ, בראון, וולך והרץ דווקא כמבע שירי חדש בעל מחויבות מוסרית?

       
    והנה מביא חנן חבר, בעל המאמר, בדל דוגמה קונקרטית – מופת של קריאה של שמינית שיר כאילו היה קונטרס של תנועה רעיונית. הוא כותב: "ב-1973 פירסם ויזלטיר את ספרו 'קח', אחד הספרים הראשונים שראו אור בהוצאת 'סימן קריאה' שעל יד הרבעון 'סימן קריאה' בעריכת מנחם פרי: 'קַח שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא / עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה', הורה בו ויזלטיר לקורא, בתוך הבלטת שירתו כמבע מוסרי" (כרך שלישי, עמ' 235).

       
    אבל ויזלטיר כתב שיר שלם, לא שתי שורות. שיר שקורה משהו בין שורותיו ובתיו, ובין פתיחתו לסיומו. השיר הזה אכן נפתח בשורות:

     

    קַח שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא

    עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה:

     

    הוא הוצב בעמוד הראשון של ספר הנקרא 'קח', והוא פונה בגוף שני ובבוטות אל הקורא. בזמנו תפסנו אותו כהסתובבות חדשה של השירה העברית: "אני לעצמי אני שר" כתב זך וגבו אל הקוראים, והנה, ויזלטיר מסתובב ופניו אליהם. אבל כבר אז, בשיחת רדיו (שהתפרסמה אחר-כך ב'סימן קריאה' 5), הסתייג ויזלטיר מסיכום הפואטיקה של זך באמצעות "אני לעצמי אני שר".

       
    לכאורה ויזלטיר אכן קורא בשורות אלה לקוראיו לנקוט עמדה חדשה כלפי השירים: במקום קריאת שירה מתפעמת ופאסיבית, משותקת מול שורות עתירות-משמעות וסוגסטיביות, הוא מציב אמירה ישירה ופשוטה, קריאה לפעולה דראסטית בעולם בדירבונם של השירים; באמת נדמה שלפנינו "הבלטת שירתו כמבע מוסרי", אולי אפילו קריאה לאיזו פעילות מהפכנית.

       
    אלה שהשורות הללו מסתיימות בנקודתיים. עכשיו מגיע הפירוט, ומסתבר להפתעתנו שהאלימות לא תיעשה בעזרת ספר השירים ובעידודו, אלא דווקא כנגד הספר עצמו. האם היא נועדה לבדוק את עמידותם של השירים, כדי להיווכח שאין הם שירים רפוסים ולא-מתחייבים?

     

    קַח שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא

    עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה:

    יְרַק עָלָיו, מְעַךְ אוֹתוֹ

    בְּעַט אוֹתוֹ, צְבֹט אוֹתוֹ.

     

    זְרֹק אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה לַיָּם

    לִרְאוֹת אִם הוּא יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת.

    שִׂים אוֹתוֹ עַל אֵשׁ הַגָּז

    לִרְאוֹת אִם הוּא עָמִיד בָּאֵשׁ.

    מַסְמֵר אוֹתוֹ, נַסֵּר אוֹתוֹ

    לִרְאוֹת אִם יֵשׁ לוֹ הִתְנַגְּדוּת:

     

    לכאורה יש כאן הצבת אתגר לספר השירים שזה עמוד הפתיחה שלו, מעין הכרזה בוטחת על כוחם של השירים שיבואו בהמשך הספר. אמירתם עזה, ברורה. הם לא מתפרקים, לא מתפוררים, אין לשבת מולם במלנכוליה רומנטית. המשורר משבח את מרכולתו.

       
    אבל, רגע: האם ויזלטיר באמת מורה כאן משהו לקורא? האם הוא מסמן או מעצב כאן את הקורא הנאות שלו? ומה עם האירוניה? מה עם האָלוזיה ל"צבוֹטוֹתי וקוֹטוֹתי (או, בּוֹטוֹתי) הלכו לים, קוֹטוֹתי טבע, מי נשאר?" שמא יש כאן בכלל אירוניה סרקסטית למחשבה על הקוראים השוקלים ומעריכים  ומפרקים ומנתחים? הסיום מפתיע, מהפֵּך:

     

    הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא סְמַרְטוּט שֶׁל נְיָר

    וְאוֹתִיּוֹת כְּמוֹ זְבוּבִים, וְאִלּוּ אַתָּה

    סְמַרְטוּט בָּשָׂר, אוֹכֵל עָפָר וְזָב  דָּמִים,

    בּוֹהֶה עָלָיו נִים וְלֹא נִים.

     

    כעת כבר ברור (למי שקורא שיר שלם ולא שתי שורות; למי שקורא שיר): אין כאן שום "הורה בו ויזלטיר לקורא, בתוך הבלטת שירתו כמבע מוסרי"; וגם לא שום שבח-עצמי לשירים. קודם כל, הספר אינו השירים. הוא סמרטוט של נייר, עם סימני דפוס שגם הם אינם השירים. ובאמת ניתן למעוך אותו. ואם ייזרק לים, הוא לא ישחה, אלא יתמרטט ויתפורר; ואם יושם על אש הגז – הוא יישרף. ניתן למסמר אותו ולנסר אותו בקלות, למרות עטיפת-הכרומו הדו-שכבתית. האותיות, הנראות כמו זבובים, הן אך סימני-דפוס למלים, שגם הן סימנים ותקֵפה בהן, וביתר שאת, הבעייתיות של כל פעולה לשונית. הלוא שירת ויזלטיר בכללותה מערטלת בלי הרף את השיקריות הטבועה בכל מערכת סימנים – מלים, סמלים, היסטוריה, אידיאולוגיה, קודים, טקסטים, ג'סטות ותדמיות (כתבתי על כך ב'סימן קריאה' 18). יש פער לא ניתן לגישור בינן לבין "העולם", בינן לבין משהו "פשוט" שהן אמורות להתייחס אליו, להורות לו. לא רק האותיות והמלים, גם "השירה היא היפוכה של האמירה". היא אינה מבע מוסרי ואינה קריאת-כיוון אידיאולוגית. חוויית "האמת" היחידה שבה היא חשיפת השקריות של כל מערכת סימנים, של כל סמל, דוגמא והוראות.

       
    והקורא הרי לא יעשה כלום עם הספר, כי אי אפשר לעשות, לפחות לא עם שיריו (אותו-עצמו, כאמור, אפשר להשיט על גלי הים). הקורא יבהה עליו נים ולא נים, משום שכאלה הם הקוראים, ומשום שכאלה הם השירים, כמלים, כמערכות סימנים.

       
    גם ה"אתה", שאליו פונה השיר, הוא רק סימן ריק, ג'סטה דיקדוקית, סמרטוט בשר – לא איזו הוויה אוטונומית של 'אני' בעל ממשות. המחויבות המוסרית היחידה של השיר הזה היא חשיפת המופרך שבכל "מבע שירי בעל מחויבות מוסרית".

       
    מבקרי השירה המעטים שלנו, בשנים האחרונות, לא קוראים שירים שלמים. הם בוהים נים ולא נים מול טקסטים פרי הזייתם. למען האמת, אפילו לא פרי הזייתם, כי הלוא רובם ככולם – למעט כמה כותבים בעלי-ברק, כדוגמת אריאל הירשפלד ומיכאל גלוזמן – שרים במקהלה מחשבות שאולות, אוכלים עפר מיובא מארצות שמעבר לים.


    פורסם ב-19.11.07






    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    הספר: התבוננות בתצלום של אבלארדו מורל
    דרור בורשטיין
    דולי שבה אל העמדה
    ג'ודי טל
    הספריות שלי  וידויו של ביבליופיל
    דורית אבוש

    מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן של מלים
    אריאל להמן

    למה כתבתי את 'דולי סיטי'
    אורלי קסטל-בלום
    פרלמוטר, אבות, הלית
    מנחם פרי
    על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
    מרדכי גלדמן
    כאילו ספרות
    מנחם פרי
    הגסויות של אולגה: על תרגום הכותרת של 'ימי הנטישה'
    מרים שוסטרמן
    אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות 'ימי הנטישה'
    ג'ודי טל
    האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה על גיבורת 'ימי הנטישה'
    אלון אלטרס
    סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
    אברהם ב. יהושע
    מה הם עושים שם מול הטקסט?
    מנחם פרי
    כל הטורים האישיים >>>
    כל הטורים של מנחם פרי >>>

    למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    עמירה: מנחם היקר – מה, כביכול, אומר המשורר, אתה מסביר לנו, תלמידיך: בעצם הוא מלגלג עלינו, מבטל מראש כל שימוש/פעולה שאנו עשויים/עלולים לעשות עם השירים (לא רק שלו, אני מניחה. שירים בכלל). אבל אתה קורא אותו בשבילנו, מאיר אותו, כאילו, מתרה בנו לא להתפתות לחשוב שהשיר הוא בכלל משהו. לא, אתה אומר, כי כחומר הוא מתכלה, וכמשמעות הוא מבטל את עצמו, וכלקח הוא מיותר ולא רלבנטי לשום דבר שאנו מכירים או יכולים לאמץ לנו.

    יש לי בבית כמה ספרים של ויזלטיר, ועוד המון ספרים אחרים. לשרוף אותם (בגז?...)? להטביע אותם? לאכול אותם אולי?

    אני מאמינה באלכימיה של השירה, ואני לא מאמינה שמי שכותב שירים לא מאמין בהם ובאלכימיה שהם מפעילים עלינו (במקרה הטוב, כי זה המקרה של ויזלטיר). לשלול את זה ממני זה להכחיש קיום של דבר אמיתי, שככל שהוא בלתי ניתן להוכחה הוא מוכיח את אמת קיומו.

    אבל הביקורת שלך על המבקרים באמת קולעת.

    תגובת פרי: חס וחלילה, אל תשרפי את הספרים ואל תטביעי אותם, אף-על-פי שהם רק סמרטוטים של נייר, וגם אם תשרפי את העותק שבידך לא תבטלי את השיר עצמו, כי השיר איננו הספר הפיזי וגם לא האותיות.

    אז אם-כן מהו השיר? ויזלטיר לא כתב מאמר תיאורטי שמסביר זאת. אבל הסקפטיות שאני מוצא בשירו לגבי כוחה של השירה לשנות את העולם או להוליך אנשים לפעולה (מוסרית) גם היא אמירה, כפי שאירוניה מתוך ייאוש היא אמירה. גם משמעויות שמבטלות את עצמן הן משמעויות, ואם נסיר את סכי העיניים שלנו אולי נמצא שמשמעויות תמיד מבטלות את עצמן.

    יש הרבה בשיר הזה של ויזלטיר. למשל, תהליך וחוויה של גילוי, ערטול אפקטיבי של סימנים וקלישאות. שירים הם תהליך קריאה, ולא תיזה סטאטית שאפשר לסכם אותה במשפט, בשורה תחתונה. השירה היא לא רק שורות קצוצות, אלא גם מדברת אחרת מפרוזה. זה מה שאת מכנה האלכימיה שלה. למה ואיך זה קורה? זאת השאלה שהפסיקו להתעניין בה אצלנו. זאת השאלה ששאלו במשך דורות. וכאשר לא שואלים אותה אין ביקורת שירה ואפילו השירה עצמה לוקה בנאיביות ובהיעדר מודעות עצמית.

    בחרתי בשיר של ויזלטיר כי חנן חבר כתב עליו. יכולתי להביא עשרות דוגמאות אחרות, ולא רק ממאמרים של חבר, אבל הדוגמא הזאת מוצלחת כי דומה שהשיר צופה מראש את מה שכתב עליו חבר, ומגיב עליו.

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה