שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    זה הדברים / סמי ברדוגו

     
    פתיחת הספר:


    שיעור ראשון


    עוד בחייה אני מחכה למותה.

     

    היא עוצרת לפני מדרגות הבית ורוצה מנוחה. אני עומד מאחוריה ומתכונן לדברים שמצפים לה. היא מרגישה אותי לידהּ ושמה רגל על מדרגה ראשונה, מתקדמת בכבדות ונאחזת במעקה הירוק. הברזל רעוע אליה, אבל מקפיא קולות חריקה. אני מסתכל עליה ממרגלות המדרגות בעוד היא מטפסת לקראת הדלת הנעולה. שבע שנים היא כבר לא גרה בבית הזה. לי יש מפתח, ולה אין. כאן היא כבר לא יכולה לסרב. הבאתי אותה מבית-הזקנים. שמונה ימי חופשה אישרו לי. "למה לא יותר?" שאלתי את האחות האחראית, והיא הפנתה אותי לרופא המטפל. "לא מומלץ בלי פיקוח לזמן ארוך", הוא ענה לי. "אבל היא מרגישה בסדר, לא?" ביקשתי לדעת, "היא לא כל-כך מבוגרת, היא אשה בריאה". והוא רק הינהן אלי בראשו.

     

    כבר מזמן הבנתי שהיא מופקעת ממני, אבל עכשיו הגענו סוף-סוף לנקודת העבודה. גם שבוע יוכל להספיק לנו. המלאכה קשה, ובטני דרוכה. פרשׁתי מסביבתי היומית, עזבתי את העיר הצפונית, וכוונתי הרצינית הביאה אותי לכאן. אני מוכן לְהשקעה, כי לא ייתכן שהדברים שלנו לא יהיו. אין היגיון ונפש שימְנעו מאיתנו, שיעצרו לנו נשימת חיים פשוטה. צריך לעשות בירורים על היֶדע הבסיסי שלה. חובה להגיע אליו, להמציא אותו מתוכה. הרצון מטפס על כולי, כבר כילה את כוחותי וניסה להשבית את נפשי, להוביל אותי מתחת לַאדמה ולחסל את זכותי להיות דומה לבנאדם. והיא? מה היא? אני רואה אותה כמעט מתנדנדת ממאמץ ושותקת ופָניה לקראת הדלת. היא חיה בכלל? נולדה לעולם הזה?

     

    ימיה אינם אחרונים, אך פעימות ראשי חשות את זמן ההליכה אל הסוף. היא מחכה שאתקדם אל סף הדלת. שם בפְנים ממתינים לנו הדברים. זהו זה, כבר הגעתי איתה לַבית, והיא לא מבררת אתי מה הפשר. כל הדרך לכאן כמעט לא דיברה. הביטה מחלון המכונית אל הנוף הצהוב והירוק, ששומר על קשר מקורי עם הַפַּעַם של שנינו. אולי רק הוא העניק לה סיפוק, רק הצמצום האווילי הזה מילא אותה כשהעיניים שלה ראו שני צבעים, ולא ביקשה לדעת יסודות אחרים.

     

    כך היא ממשיכה את שנותיה גם מבלי לברר אותי. אבל הנה, רגע ההחלפה מתקרב. לא הכנתי אותה לַמשימה. זמן-רב לא ראיתי אותה. אולי ארבע שנים עברו מאז שביקרתי בלוֹבּי של בית-הזקנים והיא ירדה אלי אז מחדרה בנינוחות ובחיוניות של אשה לא-מבוגרת. "אני מסתדרת פה, זה הכל כמעט חדש", אמרה לי, וביקשה שנשב בחוץ על הספסל, איפה שיש דשא צר ומלבני, ואמרה שאולי יגישו לנו תה. ראשה נע כל הזמן ימינה ושמאלה, לרגע לא הביטה ישר בעיני, ולבסוף התאכזבה שנשארנו לבד תחת הצל החם, בלי תה ובלי אנשים.

     

    היום עוד לא אמרתי לה כלום. לא רמזתי על עניין הלימודים ועל כוח הברזל שמתקשח בתוכי. הפעם לא תוכל לסרב, לא שוב. רצונותיה הביסו את עצמם, ומעמדה מול הבית הזה התפזר. בתיק-הצד שלי מונח המפתח. לידו ערכת הלוֹרדים שקניתי ביום שישי האחרון בחנות ארטא במרכז-הדר. ארוזים היטב בוואקום של הפלסטיק הקשיח, הם מחכים לקריעתו ולשימושם הראוי. שלושה צבעים בשני סֶטים; אדום, כחול ושחור. לכל צבע ייעוד: שחור הוא 'החוקים', כחול הוא 'הנכונים', ואדום הוא 'השגיאות'. זאת כל התורה כולה. ככה צריך לנהוג למן ההתחלה, כאילו תינוק עושה את מסע גידולו. לֵידה אחרת קרתה לפני שישים-וחמש שנה או יותר, וקרתה לפני ארבעים שנה, וכעת הכרחי להחיות אותן מחדש בצורה הראויה, שדומָה לְאָדָם ולְאֶרץ טובים.

     

    ביד אחת אני נושא את המזוודה האדומה שלה, ובאחרת לוח מָחיק בינוני, לבן, שהציעו לי בחנות כלי-הכתיבה. אני מרים את הלוח גבוה יותר ומעלה רגל למדרגה ראשונה, גורר את המזוודה, מטפס בקלילות הלאה, מתקרב אל נשימותיה הדועכות. היא אינה מסתובבת אלי, וראשי הדוק אל התוכנית. ראשון עד ראשון. אלה הימים שיש לנו. עוד מעט שתים-עשרה בצהריים. פתאום מגיע רעש צעדים. אני מסתובב לאחור ומסתכל בשורת השיחים הדלילים שמסמנת את גבול החצר שלנו. נדמה שמישהו עובר מעֵבר לה. לא ידעתי שגרים בבית ממול. שנים עמד ריק וטיפח עשבים לגובה מרשים. כעת עלֵי השיחים מעטים עוד יותר, ובכל-זאת מצליחים להסתיר. היא לא מגיבה לרעש, שהולך ונעלם. אני מטפס למדרגה האחרונה ונעמד מאחוריה.

     

    "זוזי רגע", אני אומר לה ושולח יד אל התיק.

     

    היא נצמדת אל הקיר הדוקר, ואני משתחל אל הדלת. המפתח חודר בנעימוּת חלקה, מוציא קליק ועוד אחד, משחרר נעילה מוצקה של בית זעיר בן שלושה חדרונים, עשויים תערובת אבן רופפת. שם, בתוכם, עוד לא התחיל לנו העולם. הפלדלת נפרשׂת פנימה ורוח לא ברורה באה אל פני, אולי גם אליה, אך מיד נעלמת, וריח כבד ושקט מחליף אותה, משאיר אותי לעמוד בפתח. ברגעים ראשונים אלה אני עוד לא רואה את התכולה, ופחד השמיים מתרחק ממני, והיא כל-כך לידי, שִׂמלתה נוגעת בי, שותקת ורוצה כבר להיות בפנים, לשבת, לנוח, ובתוכי מתקבל הגילוי המוכר, בטני מזהה את כל מה שנעשה כאן, תמיד רק בעל-פה, ואני משנן את הדיבֵּר היחיד שלי, את חובתי הבלעדית לימים הקרובים. רק מכאן תבוא התחייה.

     

    אנחנו בכניסה. קשה להאמין שזה המקום. שֶׁפֹּה האזור החשוב שלנו. לפנַי נמצאת המסגרת, הקירות שיִתְחֲמו אותנו, שיפרידו בינינו לבין החוץ. הלוח המָחיק מכביד בידי. היא, שקרובה אלי, אינה מתמוטטת, אלא עצורה כמעט דקה שלמה, רגליה יציבות על המפתן. אבל רטט גופה מאחורי מתפזר וחושף את הכזבים המרוטים. גבי מסתיר מפניה את כל מה שרואות עיני ואיך הן מביטות על הווה של רגע לא מאוּורר, אוגדות תחת עפעפיים תמונות מן הזמן ההוא, שחופרות עצמן אל מרכז הגולגולת ולוקחות איתן מצבים ומראות דבוקים אחד לשני. אך לכל אלו אין משמעות עכשיו, ולא בשעות ובימים שיבואו עלינו. לראשונה בחיי אני עושה את הדבר הזה, קובר עמוק ילד, נער ואיש, מכסה חודשים ושנים, ומאמין למדע הפרטי שלי, לכוחו המדויק שנוסח אצלי לפני שהגעתי איתה לכאן.

    ---

    לטעימה נוספת הקליקו כאן >>

    ---

    'זה הדברים' מאת סמי ברדוגו, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2010.
    © כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.


    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה