שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    היום שלפני האושר / אֶרי דה לוקה

     
    פתיחת הספר:

     

    גיליתי את המחבוא כי לשם הגיע בסוף הכדור. בחצר של הבניין, מאחורי הגומחה של הפסל, היתה דלת-מתרוממת, מכוסה בשני לוחות עץ. שמתי לב שהם זזים כשהנחתי עליהם את הרגליים. נבהלתי, לקחתי בחזרה את הכדור והחלקתי החוצה בין הרגליים של הפסל.


    רק ילד רזה ולוליין כמוני היה יכול להשחיל את הראש ואת הגוף בין הרגליים הקצת מפושקות של המלך הלוחם, אחרי שהתפתל סביב החרב השתולה בדיוק לפני הרגליים. הכדור הגיע לבסוף לשם, מאחורי הפסל, לאחר ניתור חוזר בין החרב לרגל.

     

    הדפתי אותו החוצה, הילדים האחרים חזרו למשחק, ואני התפתלתי כדי לצאת. קל להיכנס למלכודות, אבל כדי לצאת מהן צריך להזיע. מרוב בהלה גם מיהרתי לצאת. חזרתי לתפוס את מקומי בשער. הם נתנו לי לשחק איתם כי הייתי מחזיר את הכדור מכל מקום שאליו הגיע. יעד רגיל היתה המרפסת של הקומה הראשונה של הבית הנטוש. היתה שמועה שמתגוררת שם רוח-רפאים. הבניינים הישנים הכילו דלתות-מתרוממות מקובעות, מעברי סתר, פשעים ואהבות. הבניינים הישנים היו קִנֵי רפאים.

     

    וזה מה שקרה בפעם הראשונה שעליתי למרפסת. אחר-הצהריים הייתי מסתכל במשחק של הגדולים יותר דרך האשנב של קומת-הקרקע בחצר שבה התגוררתי. בעיטה גרועה הזניקה את הכדור לגובה, והוא נחת בגזוזטרה של אותה קומה ראשונה. הוא היה אבוד, כדור מחומר פלסטי, ויניל, שמרוב שימוש כבר לא היה ממש מנופח. בעודם רבים בשל הצרה הזאת, השתרבבתי החוצה ושאלתי אם ייתנו לי לשחק איתם. כן, אם תקנה לנו כדור אחר. לא, בְּזֶה, עניתי. מרוב סקרנות הם הסכימו. עמדתי לטפס לאורך צינור מים שהתחיל למטה, עבר סמוך לגזוזטרה, והמשיך עד למעלה. הוא היה לא עבה, והיה מקובע אל הקיר הפונה לחצר בתִפסי ברזל חלודים. התחלתי לעלות, הצינור היה מכוסה אבק, האחיזה בו היתה פחות בטוחה מכפי שתיארתי לי. אבל כבר התחייבתי. הסתכלתי למעלה: מאחורי הזגוגיות של חלון בקומה השלישית היתה היא, הילדה שניסיתי להציץ בה. היא עמדה במקומה וראשה שעוּן על ידיה. בדרך-כלל הביטה בשמיים, אך באותו רגע לא, היא הסתכלה למטה.

     

    הייתי צריך להמשיך, והמשכתי. חמישה מטרים בשביל ילד הם תהום. טיפסתי על הצינור עד לגובה הגזוזטרה, בהשענת רגליים על התפסים. ההערות מתחתי השתתקו. הושטתי את ידי השמאלית לאחוז במעקה הברזל, היה חסר לי רק מרחק של כף-יד. בנקודה זו היה עלי לבטוח ברגליים ולשלוח גם את הזרוע שהחזיקה בצינור. החלטתי לעשות את זה בתנופה, והגעתי למעקה ביד שמאל. עכשיו הייתי צריך להביא אליו גם את הימנית. הידקתי את אחיזתי בברזל של הגזוזטרה והשלכתי את הימנית לתפיסה. אבד לי המשען של הרגליים: לרגע החזיקו רק הידיים את הגוף בחלל, ומיד אחר-כך ברך אחת, ואז שתי רגליים, ועברתי. איך לא פחדתי? הבנתי שהפחד שלי ביישן, שכדי להתגלות עליו להיות לבדו. ואילו כאן היו עיניהם של הילדים למטה, ועיניה שלה למעלה. הפחד שלי התבייש לצאת. הוא עוד יתנקם אחר-כך, בערב, באפֵלת המיטה, יחד עם האִוושה של רוחות-הרפאים בחלל.

     

    זרקתי את הכדור למטה, והם חזרו לשחק מבלי לשים לב אלי. הירידה היתה קלה יותר, יכולתי למתוח את היד לעֵבר הצינור ולסמוך על שתי תמיכות טובות לרגליים על שולי הגזוזטרה. לפני ששלחתי את עצמי לקראת הצינור הסתכלתי במהירות בקומה השלישית. התנדבתי למשימה מתוך תשוקה שהיא תשים לב אלי – מַטְאֲטֵאוֹן חצר זעיר. היא עמדה שם בעיניים פעורות, אבל עוד לפני שיכולתי לסכן חיוך, נעלמה. טיפשי להסתכל אם היא עומדת ומביטה. צריך להאמין בזה מבלי לבדוק, כמו שעושים עם המלאכים השומרים. כעסתי על עצמי בשעה שהטלתי את עצמי לאורך הצינור בירידה מן הבמה הזאת. למטה חיכה לי הפרס, ההתקבלות למשחק. הם העמידו אותי בשער וכך נקבע תפקידי, אני אהיה שוער.


    ---

    'היום שלפני האושר' מאת ארי דה לוקה, מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2010.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.


    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה