שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    גטסבי הגדול: שני תרגומים

    לאחרונה ראה אור תרגום חדש של 'גטסבי הגדול' מאת סקוט פיצג'ראלד. קלאסיקות ספרותיות מזמינות תרגומים חדשים, והתרגומים החדשים מזמינים השוואה מסקרנת לקודמיהם, שלעתים גם הם סוג של קלאסיקה.

    הטקסט המקורי >>

    תרגום גדעון טורי (הספריה החדשה, 1999):

    תרגום ליאור שטרנברג (אחוזת בית, 2013):

    בשנותי הצעירות והפגיעות יותר נתן לי אבי עצה, שמאז אני הופך בה שוב ושוב במוחי.

     

    "כל פעם שיבוא לך למתוח ביקורת על מישהו", אמר לי, "פשוט תזכור, שלא כל האנשים בעולם זכו ליתרונות שהיו לך".

    הוא לא הוסיף דָבָר, אבל תמיד היתה בינינו, בדרך מאופקת, הידברות בלתי-רגילה, ואני הבינותי שהתכוון להרבה יותר מזה. לפיכך אני נוטה לאפק כל חריצת-משפט, הֶרגל שפתח לפני מיני אופי מוזרים רבים וגם עשה אותי לקורבנם של טרדנים מקצועיים לא-מעטים. הנפש הלא-נורמאלית זריזה לעמוד על תכונה זו כשהיא מופיעה באדם נורמאלי ולהיצמד אליה, וכך קרה שבקולג' הואשמתי לא בצדק שאני פוליטיקאי, מפני שבאתי בסוד ייסוריהם הכמוסים של בני-אדם אלמוניים, נרעשים. רוב גילויי האמון באו בלא שנתבקשו – לעתים קרובות העמדתי פני ישֵׁן, או טרוד, או לבשתי קלות-דעה עוינת, כשהבחנתי על-פי סימן שאין לטעות בו, שהתגלות אינטימית מרטטת באופק; שכן הגילויים האינטימיים של אנשים צעירים, או לפחות המלים שהם מבטאים אותם בהן, גנובים בדרך-כלל מאחרים או נגועים בהעלמוֹת ברורות. איפוקה של חריצת-משפט כרוך בתקווה אין-סופית. אני עדיין חושש מעט שמא אחמיץ משהו אם אשכח מה שטען אבי בסנוֹבּיוּת ואני חוזר עליו בסנוביות: שהחוש ליסודות ההתנהגות הנאותה אינו מחולק במנות שוות בשעת הלידה.

    כשהייתי צעיר ורגיש יותר, חלק לי אבי עצה שמאז לא חדלתי להפוך בה.

     

    "בכל פעם שמתחשק לך להעביר ביקורת על מישהו," הוא אמר לי, "זכור רק שמעטים בעולם זכו ביתרונות שלהם זכית אתה."

    הוא לא אמר יותר מזה, אבל תמיד היתה בינינו תקשורת יוצאת דופן מן הזן המאופק, והבנתי שהוא התכוון לומר הרבה יותר. כתוצאה מכך אני נוהג להשהות כל הטיה שיפוטית – הרגל שהביא אותי במגע עם כמה וכמה בריות בעלות אופי ייחודי; וגם הפך אותי לקורבנם של כמה וכמה משעממים בעלי ותק. בעלי מוח חריג מאתרים במהירות תכונה זו כשהיא מופיעה בקרב טיפוסים רגילים, וכך קרה שבקולג' הואשמתי שלא בצדק בכך שאני פוליטיקאי, כיוון שיגונם הפרטי של אנשים פראיים ובלתי מוכרים היה גלוי וחשוף בפנַי. רוב הסודות היו כאלה שלא ביקשתי לי – לרוב העמדתי פנים שאני ישן, עסוק או בלתי יציב ועוין, שעה שהבנתי בזכות אות שאין לטעות בו שגילוי אינטימי כבר רוטט באופק; משום שגילוייהם האינטימיים של אנשים צעירים, או לפחות האופן שבו הם מובעים, הם בדרך כלל חיקויים ספרותיים מגובבים בהדחקות חסרות תחכום. השהיית השיפוטיוּת היא בבחינת תקווה אינסופית. אני עדיין חושש שאחמיץ דבר מה אם אשכח זאת, כפי שרמז אבי ביהירות וכפי שאני ביהירות נוהג. נימוסים בסיסיים הם דבר מה המחולק באופן בלתי שוויוני בעליל בשעת הלידה.

     

    ועכשיו, לאחר שהתרברבתי כך בסוֹבלנוּת שבי, עלי להודות שיש לה גבולות. התנהגות אפשר להשתית על סלע מוצק או על מי ביצות, אבל מעבר לנקודה מסוימת לא אכפת לי על מה היא מושתתת. כשחזרתי בסתיו שעבר מן החוף המזרחי, הרגשתי שהייתי רוצה שהעולם כולו יהיה במדים ויתייצב במעין עמידת-דום מוסרית לנצח; שוב לא רציתי בגיחות שלוחות-רסן עם הצצות יחסניות אל תוך לבו של האדם. רק גֶטסבּי, האיש המעניק את שמו לספר זה, יצא פטור מתגובתי; גטסבי, מי שייצג כל מה שאני רוחש אליו בוז של אמת. אם האישיות היא סדרה לא-קטועה של מחווֹת מוצלחות, כי אז היה בו משהו נפלא, איזו רגישות מוגברת לַהבטחות שצופנים החיים, כאילו היה קשור לאחד מאותם מכשירים רגישים, הרושמים רעידות-אדמה ממרחק עשרות-אלפים קילומטרים. היענות זו לא היה קשר בינה ובין אותו כושר-התרשמות רכרוכי, הזוכה לכבוד בכותרת "מזג יוצר"; היה זה כישרון יוצא מגדר הרגיל לתקווה, נכונות רומאנטית שכמוה לא מצאתי בשום אדם אחר, ואין גם סיכוי שאמצא אי-פעם. לא – בסופו של דבר התברר שגטסבי הוא בסדר גמור; מה שהעיק על גטסבי, טיבו של האבק המזוהם שריחף בעקבי חלומותיו, הוא ששם קץ זמני להתעניינותי ביגוֹנֵי-הנֵפל ובהתרוממויות-הרוח קצרות-הנשימה של בני-האדם.

    ולאחר שהתרברבתי כך בסובלנותי, אני חייב להודות שגם לה יש גבול. התנהגות יכולה להיות מושתתת על סלע מוצק או על אדמת ביצות לחה, אבל מעבר לנקודה מסוימת כבר לא אכפת לי על מה היא מושתתת. כשחזרתי מן המזרח בסתיו האחרון רציתי שהעולם ילבש מדים ויתייצב במעין דום מוסרי מתוח לעד; לא רציתי עוד טיולים פרועים והבלָחוֹת מיוחסות אל תוך נבכי הלב האנושי. רק גטסבי, האיש שמעניק את שמו לספר זה, היה פטור מתגובתי – גטסבי שייצג את כל מה שחשתי כלפיו בוז טבעי. אם אישיות היא סדרה רציפה של מחוות מוצלחות, הרי שהיה דבר מה מרהיב בדמותו, איזו רגישות מועצמת להבטחותיהם של החיים, כאילו היה קרוב משפחה של אחת מאותן מכונות מורכבות המתעדות רעידות אדמה ממרחק של עשרים קילומטרים. להיענוּת זו לא היה כל קשר לאותה נטייה רופסת להשפעה, המועלָה למדרגה גבוהה יותר תחת הכותרת "מזג יצירתי" – היה זה כישרון בלתי רגיל לתקווה, מוכנות רומנטית שמעולם לא מצאתי כמוה באף אדם אחר ושלא נראה לי שאי-פעם אמצא. לא – גטסבי עצמו היה בסדר בסופו של דבר; היה זה מה ששיחר לטרוף אותו, אותו אבק מזוהם שצף בעקבות חלומותיו, ושביטל זמנית את התעניינותי ביגונותיו הכושלים ובהתעלויותיו קצרות הנשימה של האדם.

    אריק גלסנר על שני התרגומים >>
     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה