שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    ניירות פתאום / חוליו קורטאסר


    פתיחת הספר:

    תחילת הסיפור "רשימה
    שנמצאה בסמוך לְיד"


    אגיע לאיסטנבול בשמונה־וחצי בערב. הקונצרט של נתן מילשטיין מתחיל בתשע, אבל אין צורך שאהיה בחלק הראשון. אכנס בסוף ההפסקה, אחרי שאתקלח ואחטוף משהו בהילטון. כדי להעביר את הזמן אני נזכר בכל מה שעומד מאחורי הנסיעה הזאת, מאחורי כל הנסיעות של השנים האחרונות. אין זו הפעם הראשונה שאני מעלה את הזיכרונות האלה על הכתב, אבל אני מקפיד תמיד לקרוע את הדפים כשאני מגיע ליעד. אני נהנה לקרוא שוב ושוב את סיפורִי המופלא, גם אם לאחר־מכן אני מעדיף למחות את עקבותיו. היום נראית לי הטיסה אינסופית, כתבי־העת משעממים, לדיילת יש פרצוף של מטומטמת, אפילו אי־אפשר להזמין נוסע אחר למשחק קלפים. נכתוב אם כן, כדי להתנתק מרעש המנועים. עכשיו שאני חושב על כך, השתעממתי מאוד גם בלילה ההוא שבו עלה בדעתי ללכת לקונצרט של רוּגֶ'רוֹ רִיצִ'י. אני, שלא סובל את פָּגָניני. אף־על־פי־כן השתעממתי עד כדי כך שנכנסתי לאולם והתיישבתי במקום זול, מקום שנשאר פנוי בדרך נס, כי אנשים מתים על פגניני, וחוץ מזה, חובה לשמוע את ריצ'י כשהוא מנגן את הקפריצ'י. זה היה קונצרט מעולה, והדהימה אותי הטכניקה של ריצ'י, דרכו הבלתי־נתפסת להפוך את הכינור למעֵין ציפור אש, לטִיל בין־כוכבי, ללונה־פארק מוטרף. אני זוכר היטב את הרגע: אנשים נשארו כמו משותקים אחרי הסיום המזהיר של אחד הקפריצ'י, וריצ'י, כמעט בלי רגע של הפוגה, הסתער על הקפריצ'ו הבא. ואז נדדו מחשבותי אל דודתי, באחת מאותן הסחות־דעת שתוקפות אותנו דווקא בעיצומו של הריכוז העמוק ביותר, ובאותו רגע עצמו נקרע המיתר השני של הכינור. עניין מאוד לא נעים, כי ריצ'י היה צריך להשתחוות, לרדת מן הבמה ולחזור בפרצוף זועף, בעוד הקהל מאבד את המתח הזה שכל נגן משווע לו וחוגג עליו. הפסנתרן הסתער על החלק שלו, וריצ'י חזר לנגן את הקפריצ'ו. אבל אני נשארתי עם הרגשה מבולבלת ובו־בזמן עקשנית, כמין בעיה לא־פתורה, יסודות מנותקים שביקשו להתחבר. בפיזור־נפש, מאחר שלא יכולתי להתמקד שוב במוזיקה, ניתחתי את מה שהתרחש עד לרגע שהתחלתי לצאת מהריכוז, והגעתי למסקנה שהאַשְׁמה כנראה בדודתי, בכך שאני הירהרתי בדודתי באמצע קפריצ'ו של פגניני. באותה שנייה צנח מכסה הפסנתר, בשאון שעורר בהלה באולם ושיבש לגמרי את הקונצרט. יצאתי לרחוב מוטרד מאוד והלכתי לשתות קפה, וחשבתי שעד שאני כבר מחליט ליהנות קצת, אין לי מזל.

     

    אני כנראה תמים מאוד, אבל היום אני יודע שגם התמימות זוכה לבסוף בגמולה. בדקתי את המוֹדעות ומצאתי שרוג'רו ריצ'י ממשיך את מסע ההופעות שלו בלִיוֹן. בהקרבה עצמית עליתי למחלקה השנייה בְּרכבת שהדיפה ריח עובש, לא לפני שהודעתי במכון הרפואי־המשפטי, שבו עבדתי, על מחלה. בלִיוֹן רכשתי כרטיס למקום הזול ביותר באולם, אחרי שאכלתי משהו מהיר וגרוע בתחנה, וליתר ביטחון, בעיקר לטובתו של ריצ'י, לא נכנסתי עד לרגע האחרון, כלומר עד פגניני. הכוונות שלי היו על טהרת הניסוי המדעי (האומנם? האם לא היתה התוכנית כבר כתובה היכנשהו?), ומאחר שלא רציתי לפגוע בַּאָמן, המתנתי להפסקה קצרה בין שני קפריצ'י כדי להרהר בדודתי. כמעט מבלי להאמין למראה עינַי ראיתי את ריצ'י בוחן בעיון את הקשת שלו, קד קידה של התנצלות ויורד מהבמה. יצאתי מיד מן האולם, מתוך חשש שלא אצליח לא להיזכר שוב בדודתי. מהמלון, עוד באותו לילה, כתבתי אחת מן ההודעות בעילום שם, שכמה נגנים ידועים כינו אותן לאחר־מכן המכתבים השחורים. מובן שריצ'י לא השיב לי, אבל מכתבִי צפה לא רק את צחוקו הלעגני של המקבל, אלא גם את קצו־שלו בסל הניירות. בקונצרט הבא – זה היה בגְרֶנוֹבֶּל – חישבתי בדיוק את רגע כניסתי לאולם, ובאמצע הפרק השני של סוֹנָטָה של שומאן הירהרתי בדודתי. האורות באולם כבו, התחוללה מהומה ניכרת, וריצ'י, חיוור קמעה, נזכר מן־הסתם בפִסקה מסוימת ממכתבי, לפני שהמשיך בנגינה. איני יודע אם הסונטה היתה ראויה למאמץ, כי כבר הייתי בדרך חזרה למלון.

    ---


    'ניירות פתאום' מאת חוליו קורטאסר, מספרדית: טל ניצן, הספריה הקטנה, סדרת לטינו, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2013.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה