שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
אל חנון / קדיה מולודובסקי

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    מקור
    תרגום
    הספריה הקטנה
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    המלצת השבוע
    הזרקור
    קישורים
    הישארו מעודכנים

    ימי הנטישה / אֶלֶנָה פֶרַנטֶה


    פתיחת הספר:


    באחר-צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי. הוא עשה זאת כשהורדנו את הכלים מהשולחן, הילדים רבו כרגיל בחדר האחר, הכלב חלם ורטן ליד ההסקה. הוא אמר לי שהוא מבולבל, שעוברים עליו רגעים נוראים של עייפות, של חוסר-סיפוק, אולי של פחדנות. הוא דיבר ארוכות על חמש-עשרה השנים של נישואינו, על הילדים, והודה שאין לו שום תלונות, לא עליהם ולא עלי. הוא שמר על ארשת מאופקת כמו תמיד, חוץ מתנועה מוגזמת של יד ימין, כשהסביר לי בעווית ילדותית שקולות חרישיים, מין לִחשוּש, דוחפים אותו למקום אחר. אחר-כך לקח על עצמו את האשמה על כל מה שקרה, סגר מאחוריו בזהירות את דלת הבית, והותיר אותי מאובנת ליד הכיור.

     

    הלילה עבר עלי בהרהורים, נוּגָה במיטה הזוגית הגדולה. ככל ששבתי ובחנתי את השלבים העכשוויים של היחסים שלנו, לא הצלחתי למצוא סימני משבר אמיתיים. הכרתי אותו היטב, ידעתי שהוא אדם בעל רגשות נינוחים, שהבית והטקסים המשפחתיים שלנו חיוניים לו. היינו מדברים על כל דבר, עדיין אהבנו להתחבק ולהתנשק, לפעמים ידע להיות כל-כך משעשע, שהיה מצחיק אותי עד דמעות. נראָה לי בלתי-אפשרי שבאמת ירצה לעזוב. ולאחר שנזכרתי שלא לקח אפילו אחד מכל הדברים היקרים לו, ואפילו שכח להיפרד לשלום מן הילדים, חשתי ודאות שזה לא שום דבר רציני. הוא עובר אחד מאותם רגעים שמספרים עליהם בספרים, כשדמות מגיבה בקיצוניות לא-צפויה על התסכולים הרגילים של החיים.

     

    על-כל-פנים, זה כבר קרה לו בעבר: הזמן והמעשים שבו ועלו במוחי ככל שהתהפכתי במיטה. לפני שנים רבות, כשהיינו יחד רק שישה חודשים, הוא אמר לי, מיד לאחר נשיקה, שהוא מעדיף לא לראות אותי יותר. הייתי מאוהבת, וכששמעתי אותו כבו עורקי, עורי קפא. היה לי קר, הוא הלך, נותרתי ליד מעקה האבן מתחת לכנסיית סַנט אֶלמוֹ והבטתי בעיר הדֵהה, בים. אבל כעבור חמישה ימים הוא טילפן אלי במבוכה, הצטדק, אמר שנתקף פתאום רִיק של משמעות. הביטוי הזה הותיר בי רושם, שבתי וגילגלתי אותו ארוכות בראשי.

     

    הוא חזר והשתמש בו זמן רב לאחר מכן, לפני מעט פחות מחמש שנים. ביקרנו אז לעתים קרובות עמיתה שלו מן הטכניון, ג'ינה, אשה אינטליגנטית ומשכילה, ממשפחה אמידה מאוד, שלא מכבר התאלמנה והיתה לה ילדה בת חמש-עשרה. חודשים אחדים קודם לכן עברנו לטורינו, והיא דאגה לנו לדירה יפה שהשקיפה אל הנהר. במבט ראשון העיר לא מצאה חן בעיני, היא נראתה לי מתכתית; אך עד מהרה גיליתי שממרפסת הבית יפה להביט על עונות השנה: בסתיו נראה הירוק של גן וָלֶנטינו מצהיב או מאדים ונקרע ברוח, והעלים נחפזו באוויר הערפילי, הסתחררו על פני הריקוע האפור של נהר הפּוֹ; באביב בא מן הנהר משב רענן ומנצנץ, שהפיח חיים בנְצָרים החדשים, בענפי העצים.

     

    הסתגלתי במהירות, מה גם שהאֵם והבת טרחו מיד הרבה כדי להקל עלי, עזרו לי להכיר את הרחובות, ליוו אותי לחנויות הכי מהימנות. אך אלה היו אדיבויות עם מִשקע דו-משמעי. לא היה שום ספק, לדעתי, שג'ינה התאהבה במריו, התחנחנה יותר מדי, ולפעמים אפילו קינטרתי אותו במפורש ואמרתי לו: טילפנה ארוסתך. הוא התגונן בשביעות-רצון מסוימת, צחקנו על כך יחד, אך בינתיים הפכו היחסים עם האשה הזאת הדוקים יותר ויותר, לא עבר יום שלא טילפנה, פעם ביקשה שילך איתה לאיזה מקום, פעם היה התירוץ בּתהּ קרלה שלא הצליחה לפתור תרגיל בכימיה, ופעם חיפשה ספר שאזל מן השוק.

     

    מצד אחר ידעה ג'ינה לנהוג בנדיבות חסרת-פניות, הופיעה תמיד ובידיה מתנות בשבילי ובשביל הילדים, השאילה לי את המכונית שלה, נתנה לנו לעתים קרובות את המפתחות לְבית שהיה לה ליד קֶרַסְקוֹ, כדי שנבלה שם את סוף-השבוע. הסכמנו ברצון, השהות שם היתה נעימה, אף שתמיד היה חשש שהאם והבת יגיעו פתאום ויפרעו את שִׁגרת המשפחה שלנו. אבל על רוב טובות יש להשיב בטובות אחרות, והחסדים הפכו לשלשלת שכבלה אותנו. מריו תפס אט-אט את תפקיד האפוטרופוס של הנערה הצעירה, היה הולך לדבר עם כל המורים שלה כאילו הוא ממלא-המקום של האב המת, ובשלב מסוים, אף שהיה עמוס עבודה, חש שהוא גם חייב לתת לה שיעורים בכימיה. מה לעשות? זמן-מה ניסיתי להשגיח על האלמנה, אהבתי פחות ופחות את האופן שבו אחזה בבעלי תחת זרועו, או דיברה באוזנו וצחקה. ואז יום אחד התבהר לי הכל. מדלת המטבח ראיתי שקרלה הקטנה, הנפרדת ממריו במסדרון לאחר אחד מאותם שיעורים פרטיים שלה, במקום לנשק לו על לחיו, נושקת על פיו. פתאום הבנתי שלא האם צריכה להדאיג אותי, אלא הבת. הנערה, אולי אפילו מבלי דעת, בחנה על בעלי, מי יודע ממתי, את העוצמה של קימורי גופה, של עיניה חסרות-המנוח; והוא הביט בה כמו שמביטים מאזור הצל על קיר לבן שהשמש מכה בו.

     
    ---

    'ימי הנטישה' מאת אלנה פרנטה, מאיטלקית: אלון אלטרס, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2007.
    © כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.



    לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>

    עוד טעימה מן הספר >>

     
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה