שירים מספרי סימן קריאה: 
אנתולוגיה מצטברת
ציור נאיבי / מאיר ויזלטיר

 

    חפש
    חיפוש מתקדם
    סל ההזמנות
    ספרים שמחזירים לקריאה
    הספריה הקטנה ב-22 ₪
    מארזים בפחות מחצי מחיר
    מציאוֹת
    המהדורה ההיסטורית
    סופרי הבית
    מקור
    תרגום
    הספריה החדשה לשירה
    לטינו בעריכת טל ניצן
    קלאסיקה
    עיון ותיעוד
    אנתולוגיות
    כתב-העת סימן קריאה
    קיים בדיגיטלי
    מתנה למצטרפים חדשים
    בתוכנית העבודה
    כתבי יד
    הוצאת הקיבוץ המאוחד
    אתר מנחם פרי
    המלצת השבוע
    שירים בסימן קריאה
    הישארו מעודכנים
    תקנון אתר
     

    עובר ושב 4:
    מה אתה מביא אשה נשואה
    מנחם פרי

    במדור "עובר ושב" מגיב מנחם פרי מעת לעת על המתפרסם בתקשורת ועל תופעות בתרבות. והפעם: העברית של לוי אשכול בפרוטוקול הסודי, מה למדנו על עופר עיני מפרשת האהבל, ומדוע "תנ"ך רם" הוא אירוע חבלני.



    1. שמשון הנוּגה

    ביום שלישי, ה-2 ביוני 1967, בנוכחות שנים-עשר שרי הממשלה, נערך דיון שבו התגוללו אלופי המטכ"ל על ראש-הממשלה לוי אשכול, שעדיין עיכב את היציאה למלחמה. הפרוטוקול הסודי של הדיון נחשף רק לפני שבועיים, ועיתון 'הארץ' מדווח: "אשכול לא נרתע מהאלופים, ועם סיום הדיון נזף בשרון ובפלד על צורת דיבורם. הוא אמר שהם 'מתרגשים על הממשלה'"...

     

    אינני יודע אם כתב 'הארץ' התכוון ללגלג על העברית של אשכול – "מתרגשים על הממשלה" – אבל מן הסתם היו קוראים שסברו שלשונו של אשכול עילגת, או שמא סלנגית.

     

    המורכבות הנפשית של אשכול, וחוכמת הלב שלו, מצאו תמיד ביטוי גם בלשונו הנהדרת. וכוונתי ללשון חיה, לאו-דווקא לעברית מצוחצחת של מתקני-לשון. אכן, אי-אפשר להשוות את לשונו של אשכול לזו המגוהצת למשעי של משה שרת. סגנונו של אשכול לא היה מצוחצח כלל, כפי שכתיבתו של שום משורר ממשי אינה מצוחצחת. היו לו יסודות עמוקים, מוצקים, ברבדים של העברית. ה"מתרגשים על" שלו אינו רק "מסתערים ומתנפלים" ("אף לישראל עתידים כל המלכים להתרגש עליהם" מן המדרש). הוא גם גורר בעקבותיו שובל של "כל מיני פורענויות המתרגשות ובאות על הציבור", ו"משברי מים בהמון קולם ובהתרגשם", וגם "הצילנו מפגע רע... ומכל רעות המתרגשות לבוא בעולם". המלה שאשכול אמר לשרון ולפלד היתה מלה מעובה, מרובדת-משמעויות, של אדם שגם יכול לראות מציאות מורכבת.

     


    לוי אשכול, "הפנקס פתוח והיד רושמת"


    מה הבינו אז שרון ופלד – לא אדע, אבל הרשו לי לנחש במידה לא קטנה של ביטחון שלא קלטו את האירוניה של אשכול, שראה בהם מיני פורענויות ופגע רע.

    אשכול השאיר אחריו יצירות מופת קטנות של צירופי לשון, ההולכות ומשביחות עם השנים, לעומת עילגותם של רבים מן הבאים אחריו. כי מהי מורשתו הלשונית של ביבי? "לנצח את הבחירות"? הצירוף הצורם הזה, שבניגוד ל"לנצח בבחירות" פירושו לגבור על הבחירות, כלומר לחתור תחתן, התחיל בימין וכבר חילחל לשמאל, וחבר ל"לנצח את המשחק", שאין לו פירוש אחר מלבד לשחד את השופט או את שחקני הקבוצה היריבה.

     

    אשכול הותיר לנו, למשל, את "הפנקס פתוח והיד רושמת", את "לעניות דעתי הקובעת", ובין עשרות צירופים אחרים, את הפסגה שלו, אוקסימורון הראוי לעטו של אבות ישורון, שבו השתמש להפליא בחיכוך של עברית ביידיש. כאשר התלבט איך להציג את ישראל בפני האיכר הגוי, הנשיא ג'ונסון – שהרי אם תוצג ישראל כחלשה, איזה עניין בה יהיה לאמריקנים, ואם תוצג כחזקה, אולי מיותר לעזור לה – הוא פתר זאת באמצעות אוקסימורון מרהיב: "שמשון דער נעבעכדיקער", שמשמעותו מורכבת ומעודנת יותר משמשון הנֶבֶּך, המסכן, חסר-המזל, העלוב, הראוי לרחמים, כי הוא כולל גם ניחוח של "מכמיר לב" ושל "נוּגה".

     

    לרבין – שבנאומיו לא ידע להוציא מפיו משפט עברי בעל אינטונציה מתקבלת על הדעת; שהתחביר שלו היה קטסטרופלי; ושתמיד היה מסתבך עד מהרה באַמְנָם ובתַכְנִית (והוא עצמו הודה במגבלות השפה שלו) – לרבין היתה אף-על-פי-כן שפה מרתקת וממשית, שנשמעה חצובה מן הנפש ולא ממולאת סיבית. "נפולת נמושות" (על היורדים), "פרופלורים" (על מפגיני רמת הגולן), "חתרן בלתי-נלאה", הם מורשת רבין האמיתית.

     

    2. צריך להיות אהבל

    חיכוך העברית בערבית יכול להיות יצירתי ובעל הדהודים לא פחות מחיכוכה ביידיש. וממילא המפגש בין שתי השפות הללו מכונן הרבה ממאפייניה של העברית שלנו. אבל הַראה לי מה אתה יכול לעשות במלים שלך, ואדע לא רק מה הפורמט הנפשי שלך, אלא גם מה ערכך כמנהיג.

     

    ביום ששוחרר לפרסום ה"מתרגשים" של אשכול, גם השמיע עופר עיני את פִּסקת השנה: "וואלה, ברק יש לו תכונה, אין טעות שהוא לא עושה... אתה שר בממשלה, מה אתה מביא פיליפינית? תביא עובדת ישראלית... צריך להיות אהבל כדי לעשות את זה. אמיתי! מי מביא פיליפינית? אל תביא. מה אתה מקווה שלא יתפסו אותך? הנה, תפסו. ואם כבר תפסו, אז תשלם את הקנס ותגמור".

     

    כבר נמצא מי שהסביר שלא עופר עיני נטו מדבר בקטע הזה, אלא שהוא סופח כאן ללשונו של הלשון של נמעניו; במלים אחרות, שדיבורו הוא בעצם דיאלוגי. אבל במונולוג דיאלוגי מסוג זה, שאכן יש בו "שאלות" ו"תשובות", אמורים להיות שניים, המדבר והמסופח, ואילו כאן, בתפקיד של עיני, אין יותר מרִיק. "אני לא מעריך שעם זה זה יתרומם", הוא אומר במקום אחר, ואין כמו ה"זה" – המלה הכי שכיחה שלו, מלה שחותרת נגד המלים, שמורחת אותן, שמוותרת עליהן – כדי לאפיין את עופר עיני.

     

    אילו היה עיני מנהיג פועלים, ולא רק המניפולאטור הכוחני של הוועדים החזקים, הוא היה אמור לגלות אהדה כלפי העובדת וירג'יניה (שאין לה שם מלא בעיתונות הישראלית). ואולי מי שמבקש להגן על העובדים הכי נרדפים וחסרי-הגנה בישראל צריך, להיפך, דווקא "להביא" פיליפינית, לשלם לה כראוי ולקוות שלא יתפסו אותו. הלוא החוק שעליו מדובר, בעיקר לאור הנסיבות שבהן קיבלו האנשים האלה אשרת עבודה בישראל, אינו צו מוסרי אוניברסאלי כמו "לא תרצח" או "לא תגנוב", אלא חוק שרירותי של מדינה הנשענת על הלאומנות היהודית שלה כדי להצדיק אטימות-לב.

     

    מכל מעשיו של ברק בשנים האחרונות, דווקא יחסה של אשתו לעובדת הפיליפינית שלה, תוך התעלמות מחוק שראוי להתעלם ממנו, הוא הדבר שמעורר הערכה. אבל גם אותם עיתונאים שיצא קצפם על ברק שלא לחם מספיק נגד גירוש העובדים הזרים, עדיין התרגשו עליו בפרשת העובדת וירג'יניה.

     

    הטקסט המלא אוויר של עיני, המכביר "מביא" ו"תביא" ו"אל תביא", וחוזר עליהם בלי שום ערך מוסף, היטיב לחשוף את הכיסא המלא אוויר שניצב מול דנה וייס, המראיינת. ואל תאמרו שהטקסט מזכיר כמה מדרשותיו של הרב עובדיה יוסף. "עיזה עיוורת" (במלעיל) הוא צירוף שעופר עיני לעולם לא יוכל להגות.

     

    3. ראה אלוהים שהאור אחלה

    כמה טבעי המעבר מעופר עיני לפרויקט החדש "תנ"ך רם", שבית ההוצאה שלו מכריז עליו כ"בעל ערך לאומי ומרכיבו החינוכי אדיר". "תנ"ך רם" הוא יותר מבדיחה. הוא מפגע תרבותי, סכנה לספרות העברית, ואירוע חבלני בקנה-מידה לאומי.

     

    פרט מתוך הפרסקו התנ"כי של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית

    המקרא, טקסט מעובה ומורכב, שהוא שירה גאונית גם ברוב פרקי הפרוזה שלו, זוכה בפרויקט הזה לפרפראזה מגוחכת, המתחזה לתרגום לעברית בת-זמננו. על-מנת להבין במה מדובר די להתחיל לקרוא בטקסט האמור, שאפילו כתרגום משַׁטח מאוד, הוא לוקה באי-הבנות.

     

    "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" מומר ל"והארץ היתה שוממה וריקה, והיה חושך מעל מי התהום שכיסו את הארץ". תוהו-ובוהו הוא צירוף שקיים אפילו בעברית הישראלית, ממש כמו "מהפכת סדום ועמורה" ו"בלגאן", אבל בשום עברית אין הוא "שוממה וריקה". וה"תהום" בפסוק התנ"כי – המעוררת יראת מסתורין – הופכת כאן לבעיית אינסטלציה משונה.

     

    לא כאן המקום להתווכח עם גלעד צוקרמן, הסבור שהעברית המקראית היא שפה זרה, וכי העברית הישראלית קרובה יותר ליידיש משהיא קרובה למקרא. הרי לגבי היידיש, שהיא הלא-מודע של העברית הישראלית, אני מסכים אתו (דא עקא, שהעברית המקראית זורמת גם בעורקיה של היידיש). אבל המסקנות הפדגוגיות של צוקרמן – שיש ללמד את התנ"ך בתרגום לישראלית, ולו גם תרגום גרוע ומסלף, אינן נובעות מן התזה הבלשנית שלו.

     

    גם אם יש זרות בלשון התנ"ך, צריך ואפשר להפנים אותה, כמונו בצעירותנו, ובגיל שעדיין קל ללמוד לשונות. וגם אם נניח שהדבר אינו קל, הגיע הזמן להפסיק להתבלבל בין בתי-ספר לקייטנות. בלי התנ"ך, ככתבו וכלשונו, לא תתאפשר הקריאה בכל הספרות העברית המודרנית, לא רק בביאליק ובעגנון, אלא גם בפוגל, ביעקב שבתאי, בא.ב. יהושע, בגרוסמן, ביונה וולך, בדליה רביקוביץ, ואפילו באורלי קסטל-בלום. נסו לקרוא בשירי פוגל בלי ה"לא זמנים" של התנ"ך וסדר המלים המקראי. נסו לקרוא את זך בלי "כי אדם לעמל יוּלד".

     

    פירושים בתחתית הדף, המבארים מלים לא-מוכרות, הם כלי העזר הנאות לתלמידי הכיתות הנמוכות. "תרגום" מלא, שיְיַתר את הקריאה במקור, הוא ספר שראוי להשמיד אותו, חרף כל הקונוטציות של שריפת ספרים. כי ברגע שיוכנסו ספרים כאלה לבתי-הספר, שום תלמיד לא יקרא את המקור. כל תרגום של התנ"ך, אפילו התרגום המעולה לאנגלית הקרוי על שמו של המלך ג'יימס, רחוק מרחק מזרח ממערב מן הדבר עצמו. אבל ההשוואה הזו מופרכת, כי לא מדובר כאן על תרגום אלא על פעולת חיסול של אחת מתשתיות התרבות הישראלית.

     

    רבות עד אינספור המלים בעברית הישראלית שהלא-מודע המתוח שלהן הוא שימושן התנ"כי. החיים בתוך הפרדוקסים של הקיום הישראלי שלנו מתחוורים ונעשים משמעותיים רק בעזרת המתח הזה, של חילון-לא-חילון, של טרנספורמציה שהותירה ספיחים. עם "תנ"ך רם" במקום הטקסט המקראי, לא תישאר לנו עברית ישראלית, או כל עברית אחרת, אלא ייוותר רק המהום בנוסח עיני. שהרי דברי התוכחה של נתן הנביא לדויד המלך בעסק-הביש עם בת-שבע יישמעו בערך כך: "ככה אמר לי אלוהים למסור לך: תמכתי בך, אבל אני לא מאמין שעם זה זה יתרומם. אתה מלך, אני עשיתי אותך, מה אתה מביא אשה נשואה? תביא בחורה פנויה. צריך להיות אהבל כדי לעשות את זה. מי מביא אשה נשואה? אל תביא. מה אתה מקווה שלא יתפסו אותך? הנה, תפסו".




































































































    *




    פורסם ב-21.11.10

     




























    חיפוש טורים 





    רשימת הטורים הקודמים:

    דברים לכבוד דויד גרוסמן בטקס "פרס השלום" בפרנקפורט
    יואכים גאוק
    פגישות עם דויד
    ניר ברגמן
    מחפשת מקום
    אורלי קסטל-בלום

    היהלומים של דליה רביקוביץ
    גדעון טיקוצקי

    המהפך של אלכסנדר המון
    ג'וליאן בורגר (הגרדיאן)
    מכתב לז'וזפה, סבתי
    ז'וזה סאראמאגו

    לשחות בבריכת המלים
    סמי ברדוגו

    דברים בטקס פרס מפעל חיים: הרהורים מפוכחים
    מנחם פרי

    אמת מארץ-ישראל: על ספרו של חנוך ברטוב 'של מי אתה ילד'
    זיוה שמיר

    אדגר אלן פו והחלומות האפלים של המודרניוּת
    דרור משעני
    סחרחר כשגיאה בין מלים
    מנחם פרי
    סוגרים ספרים
    מנחם פרי
    בין נביחה לנשיכה: על פרק הסיום של 'גירושים מאוחרים'
    מנחם פרי
    דיוקן האמנית כאיש צעיר
    גדעון טיקוצקי
    קיפודים שמתחפשים לשועלים
    מנחם פרי
    המראה והמדוזה: על בדיה ומציאות ב'נוטות החסד'
    ניר רצ'קובסקי
    אל הארץ המובטחת
    רנה ליטוין

    המסע בעקבות סאראמאגו 
    מרים רינגל

    השטעקשיך של ביאליק
    שלום-עליכם (מיידיש: מנחם פרי)

    כדי לספר את החיים עלינו להמציא אותם: ריאיון עם אלנה פרנטה
    אלון אלטרס

    אבות בכיסוי שלונסקי: על אבות ישורון וסימן קריאה
    מנחם פרי

    "אולי זו לא עברית": על אבות ישורון
    לילך לחמן

    האהבות של טוני מוריסון
    אלינוער ברגר, תמר פלג

    והנה גם חנוך לוין: במלאת עשור למותו 
    מנחם פרי
    הבית ברחוב גראבשן
    אבנר הולצמן
    "אם לא יעלה יפה, אולי אתלה את עצמי" 
    רועי חן
    תאומים סיאמים
    בני ברבש
    לפרגן לתל-אביב רק ביידיש
    מנחם פרי
    ועוד - - -
    כל הטורים האישיים >>>
    כל הטורים של מנחם פרי >>>
    מחוץ לספרות:
    האיזון העדין של חוק הספרים
    תמר פלג

    למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

    (ללא שם): ובכל מקרה 'מתרגשים על' יותר טוב מאשר הביטוי העילג החדש: 'מרגיש לי'. ואם בעברית עסקינן הביטוי שהשתמשתם "מעת לעת" (על כתבותיו של פרי) גם הוא שגוי. 'מעת לעת' הוא משנה לשנה, ואתם בוודאי כיוונתם ל'מזמן לזמן' או 'מדי פעם'.
    אתר הספריה החדשה: תודה על תגובתך. שבנו ובדקנו במילון את הביטוי "מעת לעת". רב-מלים מבאר: לפעמים, לעתים מזומנות. ולפי מילון אבן שושן: לפעמים, לעתים. שני המילונים מציינים כי בהלכה שימש ביטוי זה כדי לציין יממה, משעה מסוימת היום ועד לאותה השעה למחרת. באף אחד מהם לא מופיע הביאור "משנה לשנה".
    עדנה: אם כבר לקרב את התנ"ך אל הנוער, אולי גם צריך לתרגם אותו לפייסבוקית מדוברת? דוד עשה לייק לבת-שבע ושינה את הסטטוס ל"אין א ריליישנשיפ". כן, זה יכול לעבוד.
    תמר: עדנה, LOL :) והסבר למי שטרם נגלו לו רזי הפייסבוק: LOL פירושו בפייסבוקית Laughing Out Loud.
    מייק: אכן, "תרגום" התנ"כ לעברית מדוברת הוא מעשה טרור. תרגום התוכחה לדוד ללשון נוסח עיני -- פרודיה שהיא מעשה תפארת.
    י.ג.: התנ"ך המגוחך "רם" יוצא בהמשך לגישה הקלוקלת בעשור האחרון שאת החומר הנלמד במערכת החינוך צריך להגיש עם כפית לפה. אין יותר שינון שירים ופסוקים, אין תהיה בטקסט, אין לימוד. הכל מוגש כמו לחיצת כפתור בגוגל.
    רפי מוזס: קראתי עכשיו את מה שכתב מנחם, ואני באמת ובתמים מתפלא לנוכח הדברים. אבל תחילה - גילוי נאות: אני המו"ל והיוזם של תנ"ך רם.
    כבר מן הכותרת שנבחרה ("ראה אלוהים שהאור אחלה") נודף ריח רע של הטעיה. תנ"ך רם כתוב בידיו האמונות של אברהם אהוביה, חוקר תנ"ך ואוהב תנ"ך, שפירושיו מופיעים בתנ"ך המלא שחולק שנים לחיילי צה"ל, שדבריו הובאו ב"פרקי היום בתנ"ך" בקול ישראל, שהיה מורה לתנ"ך ואיש חינוך. אני, כעורך, נאלצתי להנמיך מעט את שפתו העברית הגבוהה, והתוצאה שהתקבלה אינה אלא עברית רהוטה, תקנית, לא נמוכה כל עיקר.
    על הצירוף "תוהו ובוהו" מנחם כותב בפסקנות ש"בשום עברית אין הוא 'שוממה וריקה'." הוא טועה. ולא היה עליו ללכת אל אונקלוס ואל רש"י כדי להיווכח בטעותו. די היה בפתיחת מילון אבן-שושן. אבן-שושן מגדיר זאת כך במשמעות הראשונה של הביטוי: שממה וריקנות, שיממון מוחלט. רק במשמעות השנייה המילון מציין ש*בהשאלה* הפירוש הוא "חוסר סדרים, ערבוביה". "עם 'תנ"ך רם'," נחרד מנחם, "לא תישאר לנו עברית". ואני ממליץ לקוראים לעלעל בתנ"ך רם ולהחליט בעצמם אם מדובר ברידוד השפה או בדיוק בהפך הגמור מכך.
    משונה הדבר בעיניי שדווקא מו"ל שמכיר את הבעייתיות של הנגשת שפה ארכאית לדור הקוראים העכשווי, ושבוודאי מכיר את התרגומים החדשים ליצירות קלסיות שכבר תורגמו בעבר - נוקט עמדה קיצונית כל כך. הלוא לדור הצעיר קשה לקרוא טקסטים שנכתבו לפני שלושים שנה, קל וחומר בן קל וחומר בן בנו של קל וחומר - לפני אלפי שנים.
    תגובת מנחם פרי: רפי, תודה על תגובתך המפורטת.

    בעניין "תוהו ובוהו": "הנגב עמד שנים שומם וריק" – האם נראה לך שאפשר להמיר זאת ב"בנגב שרר במשך שנים תוהו ובוהו"? חלק ממעשי הבריאה הוא השלטת סדר. הארץ לא היתה שוממה וריקה, אלא היתה מלאה מים, ומעשיו הראשונים של אלוהים – לפי המקור התנ"כי – היו יצירת הבדלה בין אור לחושך ובין מים למים, דהיינו יצירת סדר בבלגאן.

    ובעניין תרגום התנ"ך לעברית: הסיפור המקראי בנוי על ניואנסים דקים. על ההבדלים שבין "השקיני נא" לבין "הגמיעיני נא מעט מים מכדך" בנוי כל העוקץ של סיפור רבקה. על ההיפוכים הצליליים שבין עקידת יצחק לגירוש הגר וישמעאל למדבר מתבססת המשמעות של שני הסיפורים הללו. גם מי שאינו חוקר המגלה את התופעה, מושפע ממנה. כוחו של הטקסט המקראי אינו ניתן להעברה לשום פרפראזה. בתרגום לעברית בת-ימינו קשה להבין על מה כל הרעש, ובמה גאוניותו, כי בסך הכל נותרות עלילות די בנאליות.

    ניתן ואף רצוי להיעזר בפירושים ובביאורים, כל עוד אלה אינם באים במקום הטקסט עצמו. תלמידים היום אינם אמורים להתקשות בקריאת התנ"ך יותר מחברַי לכיתה לפני שישים שנה. להיפך, הוריהם דוברי עברית, הורינו ידעו פחות עברית. אנחנו לא התקשינו, כי זרקו אותנו למים ואט-אט למדנו לשחות. התלמידים של היום מתקשים כי עוטפים אותם ביותר מדי חגורות הצלה. ואולי גם מוריהם מתקשים.

    אינני מו"ל אלא עורך, וככזה אני כואב את רידוד הניואנסים של המחשבה, הקריאה וההתבטאות, שמתחולל תחת הכותרת של פישוט השפה, הנמכתה והרזייתה. אבוי לי אילו נקטתי בשיטה הזאת כשערכתי את 'חיי נישואים' של דוד פוגל.

    תמר: בהמשך לדיון המתקיים בעניין זה בפייסבוק (בדף שלי ובדף של רפי), אביא כאן כמה מן הדברים שכתבתי שם:
    ראשית, "תוהו" הוא אכן שממה, אבל הצירוף "תוהו ובוהו" משמעותו אנדרלמוסיה, כאוס (וכמה טוב שיש לנו מלה עברית מצוינת ל"כאוס"). כך לפי "מילון העברית המקראית" של קדרי, ולפי מילונים נוספים. כך גם לפי תרגומו המופתי של אורי אלטר לבראשית, שתירגם "תוהו ובוהו" למלה האנגלית welter שפירושה עירבובייה, אנדרלמוסיה. וכדברי מנחם, השממה והריקנות מעלים על הדעת תמונה מסודרת מאוד, לא כזו שעולה בקנה אחד עם פעולות ההבדלה המתוארות בהמשך הטקסט.
    שנית, וזו הנקודה העיקרית בעיני: כשמציגים לתלמידים פירוש אפשרי אחד כאילו הוא-הוא ה"תרגום" של הטקסט, סוגרים את הדלת בפני הפעולה המרהיבה, ההולכת-ונמשכת, של הקריאה הפרשנית. זו שדורשת לא פתיחת מילונים אלא יצירתיות וכישרון בקריאת ניואנסים של טקסט.

    אברהם אהוביה, מתרגם תנ"ך רם: תוהו-ובוהו אכן קיים בעברית הישראלית, אבל במשמעות אחרת, כגון אי-סדר, בלגאן. ואילו בתנ"ך כולו – משמעו: שממה, רִיק. ראה לדוגמה פסוקים אחדים מדברים, מישעיהו ומתהילים: "וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן" (דברים לב, י; פרשת האזינו); "קִרְיַת תֹּהוּ" (ישעיה כד, י); "וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ" (ישעיה לד, יא); "וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ" (תהילים קז, מ); "מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ" (ישעיה מ, יז).

    לדבריך, "ה'תהום' בפסוק התנ"כי – המעוררת יראת מסתורין – הופכת כאן לבעיית אינסטלציה משונה". – לא, מכובדי. תמונת העולם הניבטת מתוך שני הפסוקים הראשונים של "בראשית" היא: ארץ ריקה, ללא צמח וללא חי, מכוסה כולה על ידי מי התהום (הצירוף "מי תהום" נפרט ל"על פני תהום" ול"על פני המים"). ועליהם חושך. וזיק של תקווה: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". בסיטואציה הזאת אמר אלוהים: "יְהִי אוֹר!" ולבעיית האינסטלציה המשונה: אפשר, אבל אין הכרח, לחוש "יראת מסתורין" לשמע שמה של המפלצת המיתולוגית, ואפשר להתייחס אל תהום זאת כאל מי תהום, המזרימים את מימיהם למעיין. כדאי להביא לכך פסוק: "...בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ..." (בראשית ז, יא).

    אתה, מכובדי, לא חסכת מילים על "תוהו ובוהו" ועל ה"תהום", ודיברת בהתלהבות מעוררת חרדה, והזכרת מה שעלה על דעתך: לשרוף את הספר! והוספת הסתייגות: לא באמת, בצחוק. באוטו דה פה היו שורפים גם את כותבי הספרים. בצחוק. אנא, אל תיקח עמך גפרורים.

    תגובת מנחם פרי: הוויכוח הגדול על תנ"ך רם הפך לוויכוח נקודתי על משמעות הצירוף "תוהו ובוהו" (ולא "תוהו" לבדה, כמו בפסוקים שהבאת). יש הקשר לצירוף מלים, ואי אפשר לתאר יקום שכולו מים במלה "ריק". אבל לא בכך העיקר.
    כל הסבה של הטקסט התנ"כי לעברית אחרת מאבדת מלים מנחות, מאבדת את העלילות הנגדיות הסמויות שישנן בתנ"ך, מאבדת את האירוניוֹת שלו, מאבדת את מה שרק נרמז בו ולא נאמר במפורש, מאבדת את משחקי המצלולים (שבלעדיהם אובד חלק מן המשמעות), וכמובן מאבדת את יופיו הספרותי של הטקסט. הקריאה בתנ"ך רם כמוה כקריאת שירה גדולה בפרפראזות. מה שהופך אותה לשירה הוא בדיוק כל השאר. ולא רק זאת, הקריאה בתנ"ך רם אף גורמת למי שמכיר את הטקסט הקל-לעיכול, ואשר קורא במקור רק בחטף, להיות חסר כישורי קריאה בכל הספרות העברית עד ימינו. כלומר, לא רק את התנ"ך גוזלים ממנו. וזו דרך להשמיד בלי להצטייד בגפרורים.

    אברהם אהוביה, מתרגם תנ"ך רם: מכובדי הפרופ' מנחם פרי, אני הוא שהפכתי את הוויכוח הגדול על תנ"ך רם לדיון פרטני על הצירוף "תוהו ובוהו", שמשמעו זהה עם משמע המילה "תוהו" והמילה "בוהו", ועל המילה "תהום"; כי רק את אלה הבאת במאמרך כדוגמה של תרגום רע. ולא יכולתי להתווכח עם דעותיך שאינן מוכחות, ומשקלן נמדד במידת משקלו של החתום עליהן. עם דבריך אלה לא יכולתי להתווכח, כי איך אעז להעמיד דעתו של אינטרסנט כנגד דעתך שלך, פרופסור? מה אומַר? שהתרגום יעזור לכל מעוניין לעיין בספר הספרים וליהנות מכל היופי הטמון בו? אני מתכוון: בו – בתנ"ך, ולא בתרגום. התרגום אינו מתחרה עם התנ"ך. הוא מתכוון לעזור לכל מעוניין לפתוח את הספר הזה. אני מאמין בבן אנוש, שידע לקנות או לא לקנות את תנ"ך רם בלי אישור של פרופסור. כל קונה הוא אדם חופשי, הלוא כן? בעת קריאת מאמרך רציתי לזעוק: אני כתבתי את התרגום, ולא נגעתי בתנ"ך, ולא "הצלחתי" להביא עליו את כל הנזקים שמנית. התנ"ך שלם כמו שהיה בכל הדורות, ואין כמוני שהוגה בו וחופר בו ודבק בו עשרות שנים ומרגיש ושומע את מה שלוחשים הפסוקים לאוזניי.
    צבי: מר אהוביה הנכבד, אני מבקש להיזהר במילות התמיהה והשאלה שאני מבקש להפנות אליך; זהירות הנובעת מן ההכרה במעמדך ובעמל הרב שהשקעת בנושא. ובכל זאת, לעצמי, עצם המחשבה [שהיא, לעצמה, מעט לוקה ביהירות ובריקות], לפיה ניתן "לתרגם" ללשון עכשווית טקסט עמוס משמעויות פרשניות/אמוניות/הגותיות [ועוד] היא, כמעט, בלתי נתפסת. לא תרגומו של "תוהו", לא "בוהו", ולא צירוף השניים ניצב במרכזה של תהייתי; לא פרט "תרגומי" כזה או אחר; אלא שאלה מיקדמית יותר [ובכך, אני מדלג על שאלה נוספת, לא פחות מרכזית, שבלשון מהויות ויכולות עכשוויות אפשר והייתה זוכה לניסוח הבוטה הבא - "מי שמך"?] - וכי אין עמדתך חותרת תחת הסכמה רבת-דורות, לפיה אין התרבות סוחרת את עצמה לדעת בדוכני השווקים? תחת להתהדר ברב-רובדיות, נציב קריאה לשיטוחה של חשיבה? ומה יביא עימו המחר: ביטולן של משוואות מורכבות? כל מפעלות הש"ס במהדורת כיס מצומצמת? מכלול יצירותיהם של מוצארט ובטהובן בשיר שיושר בתחרות "כוכב נולד"? על כורחך, מפעלך מעביר מסר לדורות הבאים - מחשבה מורכבת לוקה בפסלות; תחי המחשבה המשוטחת.
    תמר: נדמה לי שיסוד המחלוקת בין מצדדי תנ"ך רם לבין מתנגדיו הוא בשאלה כיצד ישפיע טקסט זה על קריאת המקור. התומכים משוכנעים שהוא יעודד קריאה של המקור והנאה ממנו, וכי הקוראים ישכילו להכיר בכך שעושרו של המקור מזמין קריאות שונות בתכלית מזו שהוצגה להם בתנ"ך רם. המתנגדים צופים שלימוד באמצעות תנ"ך רם יביא במהרה לוויתור על קריאת המקור, או יצמצם את הבנת המקור למידותיו של ה"תרגום". אני חוששת שהאחרונים יתבררו כצודקים. ובכל מקרה, זה ניסוי מסוכן.
    רוני: מוזס ואהוביה, אף אחד לא מצפה שכעת תגידו - חטאנו. לדעתי אתם מצטרפים למרדדי השפה, מקדשי העילגות והבורות. אתם מצטרפים למגמה השולטת במשרד החינוך לוותר עוד ויתורים בשרשרת הוויתורים במקום להעלות את הרמה - ממציאים מקצועות כדי שתהיה בגרות. במקום ללמד תנ"ך יעשו ממנו קומיקס באיכות של רומן למשרתות.
    גדל כאן דור של מברקנים, שיודע 500 מלים בעברית ומשתמש רק במספר הסימנים שנכנסים למסרון. ואז קם איזה פרופ' אקס-ישראלי באוניברסיטה באוסטרליה, גלעד צוקרמן, ומקבל קתדרה באותה אוניברסיטה כדי... לתת לעילגות, לרדידות ולבורות נופך אקדמי, רציונלי, ולהמציא שפה הנקראת 'ישראלית'. שפה שבה שתיים במקום שניים - לגיטימי, עשר אלף גם כן, לנצח את המשחק - כשר, ותשיעי לאב במקום תשעה באב - קביל. למה? כי ככה מרגיש לו נעים.
    היתה תוכנית של ירון לונדון על עברית, ומאיר שלו אמר משהו יפה: לו דוד המלך היה קם לתחיה הוא יכול היה לקרוא ספרות עברית עכשווית, אבל הדור הבא לא יוכל לקרוא את 'תהילים' המיוחס לדוד המלך. בני 16 לא מסוגלים לקרוא בהטעמה המוכיחה על הבנה, ולא מבינים את הטקסט של הפסוק: "ידע השור קונהו וחמור אבוס בעליו", כי "עיניים להם ולא יראו אוזניים". מקדשים ספרות הנקראת 'ספרות של שפה רזה' שמעידה שכותביה לא קוראים בעצמם. קשה לקרוא את יעקב שבתאי, עמליה כהנא-כרמון ואביגור-רותם. שלא לדבר על עגנון. כמאמר עמוס עוז ב'מנוחה נכונה' (כמדומני) - מעם הספר אנחנו הופכים לסקיטים וטאטרים.
    רן: לגמרי לא מסכים. מצער לגלות שמה שחשוב לרבים מאיתנו הוא קידוש המילים. המילים של התנ"ך הפכו בעיני הכותב כאן, למילים קדושות יותר מכל דבר אחר! יותר קדושות מהמשמעות שלהן, ויותר קדושות מהמסר שהן מעבירות דרכן. אז אני רוצה לתקן: התנ"ך של עם ישראל, הוא לא רק מילים! התנ"ך מכיל גם משמעות ומסרים מדהימים, שאותם העבירו הנביאים והסופרים באופן מדהים בשפה שהיתה בשימוש בתקופתם. המסר שמאחורי המילים הוא הוא מה שחשוב. כל הנושא של בעד/נגד התרגום הפך לגמרי לנושא בלשני, או לטיעונים על כך שהילדים שלנו צריכים להתאמץ או לא להתאמץ. חבר'ה אתם פיספסתם את העיקר! את המהות! האם המהות לא מעניינת אותנו? זה נראה לפעמים שאנחנו מעדיפים להתהדר במילים האנכרוניסטיות ולבטא את המילים האלה, בלי (או עם) להבין את משמעותן. לפעמים זה נראה שאת המשמעות אנחנו מעדיפים לא לדעת. כך נוכל להמשיך לחיות את חיינו בלי להיות מוטרדים יותר מידי. האם היא לא העיקר? המוסריות שמסביבנו לא מעניינת אותנו, כי מה שחשוב לנו זה החיצוניות (=המילים). את הדקדוקים הקטנים על המילים, אפשר להשאיר לבלשנים. הנה הזדמנות לכך שהתנ"ך יהפוך להיות נגיש לילדים ולמבוגרים, אבל זה נראה שהעם שלנו (דתיים וחילונים) מעדיפים שהתנ"ך יישאר עלום ומסתורי, רצף מילים אנכרוניסטיות וקשות בעיני רוב האנשים. כך לא נהיה מוטרדים מההידרדרות המוסרית שפשטה בחברה שלנו בשנים האחרונות.
    רוני: רן, לא בדיוק הבנתי מה אתה אומר. אני מקווה שאתה הבנת. אבל, המלים הן שמספרות את הסיפור, ולכן הן שנותנות המשמעות. עושר שפה לא רק מעשיר את הקורא, אלא נותן לכותב גם לדייק בכתיבתו, וגם ליפות את הכתיבה ולהפוך אותה למעניינת ומרתקת. זה כמו שתיקח ציור של ואן-גוך ותטען שאפשר להפיק ממנו אותה הנאה ויזואלית ואותה פרשנות אומנותית גם אם הוא היה תצלום בשחור-לבן.
    תמר: רן, אשריך שאתה יודע מהם ה"מסר" וה"מהות" של התנ"ך. ההנחה שהתנ"ך מסתכם במסר מוסרי, והרעיון שנתקן את מוסריותו הפגומה של הדור באמצעות העברת המסר הזה בלשון קלה, משונים בעיני אף יותר מהסבתו של התנ"ך לעברית בת-זמננו.
    אברהם אהוביה, מתרגם תנ"ך רם: לצבי, המבקש להיזהר בפנותו אליי שלא לפגוע בכבודי: לא, ידידי צבי. המחשבה לתרגם את התנ"ך כולו הייתה נועזת, ולא ידעתי יהירות מעולם. ואין אתה צריך לדאוג ל"משמעויות ולפרשנויות" של המקרא, כי אני לא נגעתי בו. הטקסט המקראי נשאר שלם כפי שנשמר במשך הדורות. איני מכיר אותך, צבי, אבל אם הנך איש מבוגר בארצנו, ודאי אתה יודע תנ"ך. כאשר למדת אותו מפי מורה – היה בינך ובין ספר התנ"ך הסבר בלשון הדיבור, כדי שתבין את לשון הטקסט המקראי. כך היה בכל מקום שלמדו בו תנ"ך: בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים, בתיכון ובאוניברסיטה. את לשון הביניים הזאת העליתי אני על הכתב, כדי לעזור לך – אם תרצה – ולכל מי שיבקש – ליהנות מן הטקסט המקורי.
    לרוני: אני מאמין, שלא ארגיש צורך להודות בחטא ה"תרגום"; אני מקווה להוסיף ולקבל תודות נלהבות של מורים והורים – כמו עד עכשיו – על שהוקל להם לעבוד עם התלמידים הודות ל"תרגום". בהמשך דבריך אתה מבכה את המצב של מרדדי השפה ומקדשי הבוּרות (שאנחנו מצטרפים אליהם. אני לא אגיב על אשמה זאת). אני מבקש להוסיף על דבריך: יש בארץ פעילות תרבותית ענפה בכל תחום; בני אדם כותבים ספרות יפה וספרי הגות בשפע, נוסיף על זה ספרות מקצועית; אנשים מבקרים בהיכלי מוזיקה ותאטרון, ואין קוראים תנ"ך, כי אין מבינים אותו. זאת תופעה ישראלית. האדם האינטליגנטי פונה אל מקורות הרוח, ואינו פונה אל ספר הספרים. זה מצבו של עם הספר בדורנו. חשבנו לעזור לו להתקרב אל אוצרו באמצעות התרגום.
    צבי: מר אהוביה, תודה לך על תשובתך העניינית. ואולם, תשובתך אך מדגישה את המחלוקת הנסבה בין התומכים לבין השוללים [ואני בכללם]. דומני שתמר היטיבה לתמצת את הדברים, בדבריה על "יסוד המחלוקת..." [לעיל]. מיותר לומר, שאני מקבל את תפיסתך שלך, לפיה ייעוד הספר לסייע בהבנת הטקסט המקורי; לעמוד בצידו, ככלי עזר גרידא. חוששני שהמגמות הרווחות במקומותינו בעת הזו יובילו להחלפת המקור בטקסט עליו עמלת [וכאמור, במנותק מביקורתי העניינית, אני מבקש לברכך על עמלך]. ואם אמנם כך ייארע, אבוי...
    רן: [הערת המערכת: לא הבאנו את התגובה במלואה, שכן היא חוזרת על דברים שכבר נאמרו] ספר תנ"ך בשפת חולין אינו רק אוסף סיפורים בנאליים! ספר תנ"ך גם אינו ציור של ואן גוך שאני מעוניין ליהנות ממנו. האם זאת המטרה בדברי הנביאים? שנהנה מהספר כמו מציור של ואן גוך? אני אישית מעוניין לגלות בו את מה שרוצים להגיד לי בו. וזה לא משנה אם השפה היא עתיקה או שפת חולין. את המאמץ להבין את המסר בכל מקרה צריך לעשות!
    אתר הספריה החדשה: תודה לכל משתתפי הדיון. העמדות השונות הובעו בהרחבה, לא נוכל לפרסם תגובות נוספות.
     

    הספריה החדשה ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"ד 2104, בני ברק 5112002, טל. 03-5162704
     בניית אתריםבניית אתריםעיצוב: נעה לנדמן-שדה