'הבת היחידה' הוא סיפור התבגרות-התפכחות. אנחנו מלווים את רקלה במשך זמן קצר, בטלטולי חניכה, המציפים קונפליקטים בעלי מקדם נפיצות גבוה כמעט בכל המישורים האפשריים. רקלה מתכוננת לטקס בת המצווה שלה, שכמעט מצית כמה תקריות בהקשר התיאולוגי. היא חווה התאהבות ראשונה. היא עוברת שיעור בפדגוגיה כאשר היא נאלצת להוקיר את מורשתה ומורתה, לאחר שזו פורשת ממשרתה. ובנוסף היא טרודה בקריאה ובפרשנות של שני פרקים מתוך 'הלב', ספרו של דה אמיצ'ס.

אבל, וזה כמדומני סוד קסמה של הנובלה שלפנינו, כל החומרים הנפיצים הללו, שהיו יכולים לכלכל עשרה רומנים, מתמוססים בסיפור ההתבגרות-התחנכות הזה – שאף לו עצמו כז'אנר יש מקדם נפיצות גבוה – והופכים לבועות צבעונית מרהיבות.

בזריזות ידיים של קוסם מוביל אותנו יהושע במסלולי התנועה בסיפור, שאף הם, רובם ככולם, עתירי סכנה (רקלה כמעט אובדת בעיר נעוריה; אביה גולש במסלול סקי מסוכן ורוכב עם בתו על אופנוע בדרכים הרריות עקלקלות; הנהג המוביל את רקלה לכפר כמעט מטביע את שניהם בשלולית ענקית; הרב שמדריך את רקלה לבת מצווה הולך לאיבוד בנשף המסכות המסורתי בוונציה, ועוד ועוד). ואף על פי כן, כמו בדרך פלא, איננו נדרכים. המצבים המפתניים האלה לא יוצרים תחושת חרדה ולא מייצרים פאתוס. ממש להפך. הכול מואר בזוהר רך, אינטימי ואופטימי. 

יהושע הופך את חומרי החיים הקשים והמכבידים לסיפור הומניסטי, מלא משובת נעורים תוססת וחוכמת זקנים מפויסת.

את אפקט הריכוך של סיפורה של רקלה, על שפעת חומריו הנפיצים – סיפור שהוא, בעצם, סיפור החיים של כולנו – יוצר יהושע גם באמצעות הריתמוס הסיפורי. אפשר לכנותו "ריתמוס מערסל". הריתמוס הזה מנענע אותנו, כמו היינו בעריסה, מטשטש ומרכך את אותותיה של הסערה הממשמשת ובאה. 

---

'פנס', מוסף לביקורת ספרות, גיליון 1, אפריל 2021

להמלצה המלאה >>

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>