גיבור הרומאן לומד על בשרו שיעור בפיזיקה של החטא ועונשו. כבר בשלבים הראשונים של 'זה הילד שלנו' מדווח הגיבור על הפרויקט העכשווי שמעסיק אותו בעבודתו: חוק הכלים השלובים. הרמז מתברר בהמשך, כשאותו גיבור נאלץ להתמודד עם השלכות פחדנותו בגיל צעיר, אז הפקיר את אהובתו החיילת לידיהם של עובדי רס"ר חרמנים וזועמים.
"חיה דביקה" מכנה גיבור הספר את ההימנעות – ההימנעות מתגובה, מעצירת הפשע ומעשיית צדק [...] עלילת הספר בוחנת את ההשקפה שלפיה אי התערבות בחלקים האלימים של הקיום מבטיחה חיים מאוזנים ומוגנים, ומעמידה למבחן את מי שלא נחלץ לעזרתו של אדם טובע ומאמין שהגלים לא יגיעו אליו. כדי להמחיש את העמדות המוסריות המתנגשות בספר, את מערכת הכלים השלובים, מדומים היחסים בין הדמויות למערך אירוני של טורפים ונטרפים. כך, למשל, זוכות כמה מהדמויות הבולטות לשמות חייתיים נוסח איילה, ליאו (אריה) ויעל, בניגוד לשמות מעולם הצומח כמו דגנית, נטע או איתי זֵר – הגיבור.
את הקטסטרופה שאליה מתקדמת העלילה ממקם אלטרס באוקטובר 2000, מועד הפגנות ערביי ישראל עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, שבהן הרגו כוחות הביטחון 13 מפגינים. האם מדובר בבחירה מקרית? יכול להיות. אם לא, הרי שהפרט הזה מצייר באופן שונה את יחסי המינים במתוארים בספר, ומשווה אופי אלגורי, פוליטי-לאומי, לעמדה של המספר כאדם שעומד מנגד. כזה שאינו עושה דבר כדי למנוע פשע, וכתוצאה מכך מאיים על עתידו.
ספרו של אלטרס מצטרף ליצירות ישראליות אחרות מהשנים האחרונות שעוסקות בפרשה של אונס או התעללות מינית [...] אבל אלטרס לא מסתפק בהצגת התקיפה המינית כמטאפורה ליחסים חברתיים של כוח וניצול, אלא נאחז בזווית הראייה של המתבונן מהצד, של המפקיר. אם הרומאן משליך את רגשי האשמה ומנגנון שיתוף הפעולה עם התוקפן על המציאות הפוליטית הישראלית, הרי שהוא עושה את זה בערמומיות [...] עיצוב הסיפור המהודק והתכליתי דרך עיניו של הממוצע שבאדם עשוי לתעתע גם בקוראים שהתרגלו לחיה הדביקה.
"והוא כתוב נפלא"
.jpg)
.gif)