מצדי, שמנחם פרי יוציא לאור את 'שדות התהילה' של ז'אן רואו אחת לחמש שנים. זה מהלך שמיטיב עם כל הצדדים, וכמה נדיר המפגש מלא החדווה בין הצרכן-הרוכש (המכונה בנימוס – הקורא) למו"ל – המוֹכר. הרומאן 'שדות התהילה' מעורר את הקורא לצאת אל הרחובות, לחפש את העורך שבחר בספר הזה, ללחוץ את ידו ולצעוק את תודתו על ההחלטה להוציאו מחדש.
בשנה שחלפה שבה הספריה החדשה והוציאה לאור אחדים מספריה. במפגש עם יצירתו של רואו הופכים ההסברים הנלווים למפעל המו"לי הזה – עריכה מחודשת, שיפוץ הטקסט והתקנתו – לשוליים. מדובר במעשה אמנות חד-פעמי, צרפתי על עומק קרביו, אוניברסלי בעושר רבדיו האנושיים. הספר יצא לאור בצרפת ב-1990. פרי הביא אותו לקהל הישראלי ב-1992. עכשיו חזר על המעשה המבורך.
רואו טווה את הסיפור שלו כשמיכת טלאים המסתחררת בדוגמאות פראיות, אך מחושבת בכל תפריה. הקורא נלכד ללא התר בסבך הססגוני, אך כמו אדם מאוהב הוא מתאווה להישאר תקוע במבוך המענג. לפני שהוא מבין היכן נמצא המספר, מי הם הגיבורים, מתי ואיפה זה קרה – הוא כבר בפנים. בתוך גשם צרפתי, מוקף בחצר משפחתית בעיירה קטנה בלואר התחתון.
אין כאן נוסטלגיה, התרפקות מבחוץ על אירועי ילדות, רואו מגיש מהות פנימית שלא אבדה, תחושה חריפה של זהות ושייכות, עם היגון המלווה אותה בהכרח, אולי מפני ששורשיהן של זהות ושייכות נטועים תמיד באיזו מלחמה.
זה המקום להוסיף ולהלל את תרגומה הווירטואוזי של מרים טבעון.
.jpg)
.gif)