HIDDEN>טורים אישיים>מחוץ לספרות: ילקוט הכז"בים>
 מחוץ לספרות: הערות ותגובות


ילקוט הכז"בים
תמר פלג 

 

 

השבוע שמחתי לקרוא את הדברים שאמר אבי שומר, מבעלי רשת צומת ספרים, על סוד הצלחתה של הרשת. בכנס שעסק ב"חוויית הלקוח" כמרכיב בהצלחה עסקית, שאירגן דה מרקר, המוסף הכלכלי של עיתון 'הארץ', השמיע שומר את ההצהרה הבאה: "בזכות חוויית הלקוח מכרנו 10 מיליון ספרים... את חלק מהחנויות שלנו הגדרנו כספרייה והוספנו בהן בתי-קפה וחיבור אינטרנט אלחוטי. הדבר הביא אותנו להגדלת מכירות הספרים פי 17 מלפני חמש שנים". נפלא! חשבתי לעצמי. מתברר שקפה ואינטרנט – ולא מבצעים פרועים, סחיטת המו"לים והנחיות-מגבוה למוכרים על מה להמליץ – הם שהביאו לשגשוגה של רשת צומת. בעלי-חנויות יקרים, הקימו לכם פינות-קפה בחנותכם והתחברו לאינטרנט אלחוטי, והרי לכם מתכון להצלחה עסקית מסחררת. ומה שנפלא עוד יותר הוא שלשומר אין כל סיבה לחשוש מפני הגבלת צעדיו בחקיקה בתחום מכירת הספרים, ובלבד שיוכל להמשיך להציע קפה ואינטרנט חופשי, נוסחת הפלא של הצלחת הרשת. כל עוד החוק לא יתערב ב"חוויית הלקוח", הכול בסדר.

   
יש עדיין אנשים שלא שמו לב מיהם הבעלים האחרים של רשת צומת, ולא הבחינו שחנויות הרשת מלאות עד להתפקע בספריהן של הוצאות כז"ב (כנרת-זמורה-ביתן) ומודן. קוראי ספרים אינם מתעניינים מי המו"ל שהוציא ספר זה או אחר, כשם שאין להם כל עניין ביחסיו של המו"ל עם רשת החנויות. אלה הם לכאורה עניינים משניים לספרות ולהנאת הקריאה, לבחירת הספר המתאים לך בחנות, ולשאיפה המובנת-מאליה לקנות ספרים במחירים נוחים. לכן זכתה יעל משאלי, רבת-מכר של כז"ב, לתרועות-הידד כשהיללה את מבצע ספר-שני-בשקל שבו נמכר ספרה, והוקיעה את יוזמתם של אנשי ספרות לנסח חוק שיגביל במידת מה את פעולת הרשתות. לדברי משאלי, מכירת ספר-שני-בשקל, או ארבעה-במאה, היא הדרך של רשת צומת להשכיל את העם, להביא לו תרבות וידע, דבר שאנו, יוזמי-החקיקה המתנשאים, מבקשים לשלול ממנו. כיוון שגם אני רוצה להשכיל התכוונתי לרוץ מיד לחנות צומת הקרובה, למצוא לי עוד ספר מרחיב-דעת מסוג זה ולקנות את שניהם במבצע השכלה-בשקל. אך כנראה הדרך להשכלה ארוכה יותר משחשבתי, כפי שעולה
מביקורתה של שירה סתיו על הספר של משאלי, שלדבריה נתפר בדיוק למידותיו של המבצע: אין בו, כותבת סתיו, ולו מחשבה מרעננת אחת, והוא כתוב "בסרבול לשוני נורא". חבל שהוצאת זמורה-ביתן, שביקשה להשכילנו, לא טרחה לפחות להשקיע בספר עבודת-עריכה מיומנת. ומאידך, אילו היתה משקיעה כך בספר ודאי היתה מתקשה להציע אותו לקוראים במחיר כזה.

   
לצומת ולסופרי כז"ב אין בלעדיות על הפצת אגדות, ובשבועיים האחרונים – שבהן השתתפתי בשיחות אינספור על יוזמת החוק להצלת תרבות הקריאה – שמעתי אגדות מופלאות מפיהם של קוראים, מו"לים ומנהלי חנויות, כולם אנשים מלאי כוונות טובות, וגם אינטרסנטים כמובן. הנה אגדה שהשמיעו קוראים רבים, ולהפתעתי גם מנהל-חנות אחד, שכפי הנראה מעולם לא חשב על שלבי מסעו של ספר לפני שנחת בחנות שלו: "האשמים הם המו"לים, חבורה של גנבים שקובעת מחירים בלתי-נסבלים לספרים. שיפסיקו לייבב ויורידו את המחיר הקטלוגי של ספרים ל-50 שקלים ואז נקנה את הספרים שלהם". כפי הנראה כל אדם שבוחר במקצוע ההוצאה-לאור הוא נוכל, וכך התקבצו להם בתחום זה אנשים שכל מבוקשם לעשוק את הקוראים. באירופה, אמרו לי, המחירים נמוכים פי-כמה, ומכאן נגזר שאצלנו, בשבט הנידח של קוראי העברית, אין שום הסבר למחירי הספרים מלבד רדיפת-בצע של המו"לים. מן-הסתם אין לכך קשר למספר הזעום של קוראי העברית לעומת קוראי האנגלית, הצרפתית והספרדית, או לעובדה ששוק הספרים בישראל נשלט בידי שתי רשתות חזקות שנוגסות ממחיר הספר אחוזים שאין דומה להם בארצות אירופה.

   
השאיפה להידמות לאירופה משותפת גם לכמה מו"לים, וכה עזה תשוקתם להיות "כמו הצרפתים" שהם אינם מבחינים עוד בהבדלים בינינו לבינם. אולי זו השפעת הקיץ, שמציף את רחובות תל-אביב ונתניה בתיירים צרפתים חובבי-שמש והצרפתית ממלאת כל חוף וקיוסק. כך דבקו אותם מו"לים שוחרי-אירופה ברעיון לחוקק בישראל את "החוק הצרפתי". גם אני אימצתי את הרעיון אי-שם בתחילת הדרך, לפני שהקדשתי לכך מחשבה ראויה. כי אם זה עובד בצרפת, ובעוד כמה ארצות אירופאיות נאורות ומתורבתות, מדוע שלא יעבוד גם כאן, בלֶבנט? החוק האמור קובע שבמשך שנתיים יימכר ספר בכל חנויות הספרים במחיר אחיד – מחירו הקטלוגי. זה ניסוחו הפשוט. למעשה מדובר בחוק מפורט מאוד, מרובה-סעיפים, אשר קובע את טווח האחוזים שיכול לקבל או לשלם כל גורם הקשור לספר: הסופר, ההוצאה, המפיץ, החנות, הצרכן.

   
כדאי להיות צרכן-ספרים צרפתי: המחיר הקטלוגי של ספר בכריכה רכה בצרפת הוא 10 יורו בלבד, כ-53 שקלים. אם נתרגם זאת לאחוזים מתוך משכורת ישראלית, מדובר בכ-48 שקלים – מחיר נמוך דיו כדי לא להפוך את קריאת הספרים לעניינם של עשירים בלבד, גם ללא הנחות. אך מה לעשות שבישראל, גם תחת ההערכות האופטימיות ביותר, הבטחת תגמול מלא וראוי למו"ל במשך שנתיים תאפשר לו להפחית את מחירי הספרים בלא יותר מ-12%. במלים אחרות, תחת החוק הצרפתי ספר חדש יעלה בממוצע 78 שקלים – רחוק מאוד מן ה-10 יורו הנכספים של צרפת. הכמהים לאירופה רוצים שכולנו נשלם סכום זה, במלואו, בכל מקום שבו נמכרים ספרים, ללא קשר לעלויות המשתנות של המוכר – בחנות בדימונה כמו בכיכר-המדינה בתל-אביב, בחנות-האינטרנט כמו בחנות הפיזית, ואפילו במכירה הישירה של המו"ל. בכולן נשלם על ספר חדש מחיר מלא, וגבוה. הם מבקשים לאסור על החנויות לתת הנחות על-חשבונן, גם אם החנויות ירצו בכך. מדוע? כי ככה זה בצרפת. כי בצרפת זה עובד. כי בצרפת, שכמות הקוראים בה גדולה פי-כמה, והמו"ל שלה מקבל מן החנות שני-שליש ממחירו של כל עותק, והמחיר הקטלוגי הוא 10 יורו, באמת אין צורך בהנחות. ואנו מאוד-מאוד רוצים להידמות לצרפת. אז אולי פשוט נעצום עיניים ונאכוף על המציאות הישראלית חוק שהותאם לנסיבות שונות בתכלית.

   
כמובן, האגדה הגדולה מכולן היא הטענה שההנחות הן הבעיה הכי גדולה של ענף הספרים בישראל. אלה מכם החפצים ב"חוויית לקוח", וייכנסו לחנויות רשת צומת כדי לשתות קפה ולגלוש באינטרנט, מוזמנים להעיף מבט בספרים המוצגים על השולחנות וליד הקופה, ובאופן שבו מבקרי החנות קונים ספרים. תיווכחו שכמעט כולם ניגשים לשולחנות-התצוגה ובוחרים ספר מתוך מה שמוצג שם. ולפחות מחציתם גם מתייעצים עם המוכרת ורוכשים ספרים לפי המלצתה. מכאן שואבת החנות את השפעתה המכרעת על תרבות הקריאה – השפעה שבמקרים רבים מדי מנוצלת באופן מוּטה ומַפלה, לרעת מו"לים, סופרים וקוראים. הבעיה הגדולה ביותר של ענף הספרים בארץ בשנים האחרונות היא המניפולציה שמפעילות הרשתות על הלקוח. תחת אשליה של בחירה חופשית מלעיטות אותו הרשתות בעיקר בספריהם של מו"לים שעימם הן קשורות בקשרי בעלות. כך מתרחש הפלא ושִׁבעה ספרים מתוך העשרה הנמכרים ביותר ברשת צומת הם של כז"ב ומודן. כך גם קורה שחובבי-הקריאה הנכנסים לחנות צומת מעדיפים לפחות עשרה ספרים אחרים על-פני 'אשה בורחת מבשורה' – ספר שבכל חנות אחרת ניצב איתן בראש רבי-המכר. חוק שמתעלם מן ההטיה הקיצונית בפעולת התיווך של הרשתות, אשר מונעת תחרות הוגנת בין ספרים לפי טעמם של קוראים ומחסלת את תרבות הקריאה בישראל – הוא חוק מיותר. איסור על הנחות לא ימנע את ההטיה, האפליה, והעבודה-בעיניים. לעומת זאת הוא ירחיק את הקוראים מן החנויות ויחליש את שוק הספרים.

   
ענף הספרים בישראל חולה בשתי מחלות: בקשרי-בעלות בלתי-תקינים בין רשתות ספרים למו"לים, ובכוח רב מדי של הרשתות – הן מול המו"לים והן מול החנויות העצמאיות. למחלות הללו יש שלושה סימפטומים עיקריים: הן פוגעות בהתנהלות החופשית של תרבות הקריאה, מדרדרות מו"לים לפשיטת-רגל, ומונעות מן החנויות העצמאיות להתחרות בתנאים הוגנים ולהחזיק מעמד מול שני הענקים. חוק שנועד לתקן את המעוות צריך לטפל בבעיות אלה, בלי להביא לכך שחובבי-קריאה לא יוכלו לקנות ספרים. בראש-ובראשונה עליו לאסור על בעלויות צולבות מן הסוג הקיים היום בשתי הרשתות. בנוסף, עליו להטיל מגבלה על ההסכמים בין חנויות למו"לים, שתבטיח למו"ל אחוזים סבירים ויציבים על מכירת כל עותק, במשך שנה לפחות, גם אם החנות תמכור את הספר בהנחה. כך גם יוכל המו"ל לשלם כראוי לַסופר, שכיום מסבסד על-חשבונו מבצעי-טירוף של הרשתות. ולבסוף, החוק צריך לצמצם או אף לבטל את הפער בין הרשתות לבין החנויות העצמאיות מבחינת האחוזים שהן מקבלות מן המו"ל על כל עותק שמכרו, וכך לאפשר את המשך פעילותן של החנויות העצמאיות, שהן מרחבים חיוניים של טעם אישי ומבחר ספרים ייחודי. חוק כזה הוא בהישג יד. וחקיקתו היא אינטרס משותף לא רק של אנשי תעשיית הספרים אלא של כל קורא שרוצה לקבל מחדש את חירותו, ומאמין בזכותם של קוראים לקבוע בעצמם מה הם רוצים לקרוא.

 

 

 

פורסם ב-3.7.08

 

 

 

ב-20.6.08 הוקמה ועדת מו"לים לניסוח הצעת-חוק שתוגש לאישור הכנסת בעניין הסדרת ענף הספרים בישראל. כמה מחברי הוועדה ביקשו לאמץ את המודל הצרפתי, הקובע שספר יימכר במשך שנה או שנתיים במחירו הקטלוגי, ללא הנחות. מנחם פרי ותמר פלג, שתחילה היו בין תומכי גישה זו, התפכחו ממנה וניסחו הצעת-חוק שונה. מאז יום פרסומה עברה הצעתם ליטושים ושינויים אך עיקריה נותרו על כנם. תמר פלג מבהירה מה נועד החוק להשיג ומפריכה כמה אגדות.

מדור "מחוץ לספרות" עוסק בהערות ותגובות על המתרחש בעולם שסובב את חיי הספרות, ועניינו אקטואליה ופולמוס בנושאים שנושקים במידה זו או אחרת לפעילות הספרותית ולאנשיה. המדור אינו קבוע ויפרסם רשימות חדשות בהתאם לצורך להגיב או להעיר על אירועים שיש בהם עניין מיוחד לקהל אוהבי הקריאה. הקוראים מוזמנים להגיב.




חיפוש טורים 




כל הטורים האישיים >>>




 

למשלוח תגובות הקליקו כאןנשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

מנחם פרי: בכתבה של ענת מידן בעיתון 'ידיעות אחרונות', "מורידים את הספרים לצומת" (4.7.08), הובא הציטוט הבא מאבי שומר: "אם שותפיי היו מוכנים למכור את חלקם, הייתי קונה אותו, אבל הם לא יכולים למכור כי הם בנויים על הצלחת הרשת". דברים מאלפים. כך חמקה מפיו של שומר הודאה מפורשת בדברים שאנו טוענים: אילו היו הוצאות כז"ב ומודן פועלות בשוק הספרים ככל הוצאה אחרת, ללא בעלות על רשת חנויות ארצית, הן לא היו יכולות לשלוט בו ולייצר רבי-מכר. כי בניגוד לדעתם התמימה של קוראים, רבי-מכר כיום אינם תוצאה טבעית של משחק-הטעמים החופשי, אלא תוצר מלאכותי של תצוגה מגמתית, מבצע-בשקל, והמלצות מכוונות-מלמעלה. יודעי-דבר כבר דיווחו לנו כי בעקבות הרעש הציבורי קיבלו חנויות רשת צומת הנחיה חדשה: בשבועות הקרובים יציגו החנויות מגוון מאוזן יותר של ספרים, וידאגו לכך שלא יותר משלושה-ארבעה ספרים של כז"ב ומודן יככבו ברשימות רבי-המכר. כך הם ינסו לתעתע בציבור ובממונה על ההגבלים העסקיים, עד יעבור זעם והנושא ירד מסדר-היום. זהו גילוי נוסף של כוחה הגדול של רשת ארצית, לא רק לייצר רבי-מכר אלא גם לווסת את מכירתם כמו שוטר בצומת, ולנהל את תרבות הקריאה שלנו.

תגובת תמר פלג: מנחם, הנה עוד פיסת-מידע רבת-עניין מן העיתונות: במוסף דה מרקר התפרסמה כתבה על הצעתו של המפקח על הבנקים להקל על הבנקים להחזיק בחברות ביטוח ("האוצר נגד המפקח על הבנקים", 13.7.08). על כך אמרה רונית קן, הממונה על ההגבלים העסקיים: "כל צעד חבירה בין חברות ביטוח לבנקים הוא בעל פוטנציאל לפגיעה בתחרות". צודקת. בדיוק כך קורה בחבירה בין מו"לים לרשת חנויות ספרים. מחרה-מחזיק אחריה הממונה הקודם על ההגבלים העסקיים, דרור שטרום, מי שבזמנו נתן אישור בלתי-מוגבל לשותפות של כז"ב ומודן ברשת צומת: "די בכך שלאחת מרשתות ההפצה הגדולות במשק של פועלים ולאומי יהיה עניין באחת מחברות הביטוח כדי להטות את הייעוץ לחוסכים בכספי הפנסיה וקרנות הנאמנות". כל-כך נכון. הלוא זה מה שקורה כיום לנגד עינינו בשוק הספרים: העניין של אחת מרשתות ההפצה הגדולות במו"לים מסוימים מביא להטיה ניכרת בייעוץ הניתן למבקרים בחנויות הרשת, ובהיצע המוצג בהן. הביטו בהטיה בהתנהלותה של רשת צומת ולימדו מדוע אין להתיר לבנקים להחזיק בחברות ביטוח. זה לא תיאורטי, אלא מתרחש בפועל, מול עיניכם. וכאן לא מדובר רק בכספו של הציבור, אלא גם בחיי התרבות שלנו, ההולכים-ואוזלים.

אשינטון: את מתרעמת על כך שקוראים מאשימים את המו"לים בשחיתות, כותבת בציניות על כך שקוראים מתייחסים לכל המו"לים כמקשה אחת, ובפסקה הבאה את מתייחסת לכל סופרי כנרת בזלזול ומחליטה שמתבצעת בהוצאה זו עבודת עריכה נחותה – כמו שמוכיחה ביקורת אחת שקראת. טענה זו לא נראית לי רצינית. לדעתי המאמר שלך מטעה ולא מדויק. אסתפק בדוגמה אחת והיא שקביעת מחיר אחיד, ולא משנה מהו, תגן על חנויות קטנות ועצמאיות ותיתן להן צ'אנס נגד רשתות כמו בטימצקי שנגדן את מתריעה בצדק.

תגובת תמר פלג: אשינטון, הביקורת העיקרית שלי איננה כלפי אף קורא, וגם לא כלפי הסופרים – אפילו לא סופרי כז"ב ומודן. הקוראים אינם יודעים כיצד נקבעים מחירי הספרים ומהם התנאים שעימם מתמודדים מו"לים בישראל. אם אני מתרעמת עליהם, הרי זה על הנחרצות שבה כמה מהם מטיחים האשמות בנושא שאינם בקיאים בו. ההתייחסות שלי ליעל משאלי היא תגובה לרשימה שלה ב-ynet שבה טענה כי מבצעי ספר-שני-בשקל נועדו להרחיב את השכלתו של הציבור. משאלי התעלמה מן השיטתיות שבה משרתים מבצעים אלה את המו"לים השותפים ברשת צומת, שלדעתנו איננה עומדת בתנאים בסיסיים של מסחר הוגן, ואיננה מיטיבה עם חיי הספרות. ביקורתה של שירה סתיו על ספרה של משאלי, שממנה ציטטתי, נראית לי כתגובה רלוונטית לטענה שלה. הביקורת שלי, ושל מרבית המו"לים, איננה כלפי הקוראים או הסופרים, אלא כלפי התערבותה הבוטה של רשת צומת בתרבות הקריאה, וכלפי התנאים הבלתי-סבירים ששתי הרשתות כופות על המו"לים.

אשר לחוק המחיר האחיד: ניתן וצריך להגן על המשך פעילותן של החנויות העצמאיות, אך כדי לעשות זאת אין צורך לחייב את החנויות למכור ספרים במחיר קטלוגי מלא, שבישראל ימשיך להיות גבוה. ללא אפשרות לערוך מבצעי-הנחות לספרים חדשים – יפחת מספרם של האנשים הרוכשים ספרים, למגינת לב כולנו, כולל בעלי החנויות העצמאיות. הדרך הטובה יותר בעינינו להגן על החנויות העצמאיות, ולאזן את כוחן מול רשתות הספרים, היא לחייב את המו"לים להעניק להן תנאים כספיים שווים לאלה שמקבלות הרשתות. כיום יש פער משמעותי בין הרשתות לחנויות העצמאיות מבחינת האחוזים שהן מקבלות בעבור פעולת התיווך שלהן. פער זה מאפשר לרשתות להעניק הנחות-ענק שחנויות עצמאיות אינן יכולות להציע. הגבלת דמי-התיווך והשוואת התנאים לכולם תעניק לחנויות העצמאיות בסיס לתחרות הוגנת.

אליהו: תמר פלג שלום, התחלתי לקרוא את מאמרך והפסקתי כשכינית הוצאה מתחרה כהוצאת כז"ב. בתור קורא מן שורה (האמיני לי), אני מכבד גם אתכם וגם אותם. אין זה מכובד לכנות אנשי ספר בשמות, ועוד לעשות זאת במקהלה, שכן שמעתי גם את פרופ' מנחם פרי מדגיש את הכז"ב כביכול.

תגובת תמר פלג: בעלת הזכויות על הכינוי היא הסופרת אורלי קסטל-בלום, והוא נולד בתקופה שבה התאמצה קסטל-בלום להיחלץ מחוזה עם כנרת-זמורה-ביתן, שמנע ממנה תגמול מתקבל-על-הדעת על מכירת ספריה. אילו היית מואיל לקרוא את מאמרי עד תומו, אולי הייתי מבין מדוע אימצתי את הכינוי. התנהלותה של רשת צומת חמורה בעיני עשרות מונים מאשר חוסר הכבוד, לכאורה, בשימוש שלי בראשי-התיבות הללו.

אינגה: תמר שלום! שוק הספרים הישראלי נמצא היום בבעיה רצינית. שתי רשתות גדולות בעלות כוח ענק, מספר מול"י ענק שתלטניים, פלח שוק קטן, וכו'. בפורום ספרים וספרות בתפוז, שאני פעילה בו, היה לנו דיון על שכר הסופרים, שגם הוא סובל מבעייתיות-מה. כל זה מקובל עלי ומטריד אותי מאוד כקוראת המתעניינת (מעט) במה שקורה מאחורי הקלעים. גם אין לי ויכוח איתך על מקומה של הספריה החדשה מבחינת איכות הספרים לעומת כז"ב. אני קוראת נאמנה שלכם. ברור לי שהוויכוח משמעותי מאוד מבחינתכם, אבל בכל זאת קצת מפריע לי שבתוך האתר הרשמי של הספריה החדשה יש כזאת התלהמות ישירה ופרוצה לקהל הרחב. אם היית כותבת שלא באתר הספריה, היה לי יותר קל להתמודד עם הביקורת שלך. הייתי מעדיפה שהמלחמות יתנהלו בכנסת או בדיונים אחרים, ולא על גבי הבמה המייצגת שלכם. 

המאמר עצמו טוב, את מעלה נקודות לרעת הצעת החוק הצרפתית, שלא חשבתי עליהן – וראוי לחשוב, ועל זה אני מודה לך. 

תגובת תמר פלג: אינגה, תודה – ותשובה: הספריה החדשה היא ממובילי המהלך העכשווי לשינוי המצב הקובע את תרבות הקריאה בישראל, ואתר הספריה החדשה כבר עסק בנושא זה. האתר משקף את פעילותנו ואת העניינים המעסיקים אותנו, והוא כיום הדרך המרכזית שלנו לקיים קשר ישיר עם קוראינו – לא רק לשם הצגת הספרים שלנו, אלא גם לשם שיתוף במחשבות ובדעות הקשורות לעולם הספרות. נכון, המאמר נשכני במקצת, אבל לדעתי הוא מנומק וענייני, ובוודאי שאינו "מתלהם". כוחו של מאמר כזה הוא בציבוריותו, וכאשר הבעלים של רשת צומת מקבלים כותרות במוספים כלכליים, וסופרת של כז"ב תוקפת את פרי במדור הדעות של ynet, ומן העיתונים הגדולים נוצר הרושם המוטעה כאילו החוק שאנו מקדמים הוא החוק הצרפתי הבעייתי – חשוב לנו לפרסם את דברינו ברבים. לא רק בכנסת, או בדיונים סגורים, או בפורום ספרים וספרות בתפוז.

מנחם פרי: והנה עוד ציטוט מדברי אבי שומר: "מצב הסופרים טוב יותר מאי פעם והם מקבלים מקדמות של שש ספרות – דבר שלא היה קיים בעבר, ואין שום קשר בין התגמולים שלהם למחיר הסופי לצרכן" ("קרב צמוד בשוק הספרים", דה מרקר, 22.7.08). האומנם? הנה כמה עובדות: תגמולי הסופר הם אחוז מסוים מן התקבולים, כלומר מן הסכום המגיע לידי הוצאת הספרים לאחר שקוזזו ממחיר הספר הנחות ועמלות. כאשר ההנחה והעמלה גבוהות, ההוצאה מקבלת מעט מאוד. ומן המעט הזה מחושב התגמול לסופר. אלה שזוכים למקדמות של שש ספרות הם שלושה-ארבעה סופרים ידועים שכל ספר שלהם נמכר בעשרות אלפי עותקים, וכפי הנראה גם כמה סופרים שהוצאת כז"ב חפצה לפתותם לעבור אליה ומנצלת את רשת צומת כדי להפוך את ספריהם לרבי-מכר. בעבור מרבית הסופרים המצב כיום רע מאי פעם. הצעת החוק שאנו מקדמים תבטיח תגמול ראוי לסופרים ולמו"לים במשך שנתיים. אם אבי שומר דואג לצרכניו הוא יוכל להמשיך למכור ספרים בהנחות גדולות – על חשבונו.

תגובת תמר פלג: בממלכת צומת מושמעות ללא הרף טענות מסוג זה, וכך סוברים הלקוחות שההנחות ניתנות להם בזכות טוב-ליבם של בעלי הרשת. אין פלא שהם מרוצים למדי מן השירות הניתן להם (כפי שעולה מן הכתבה בדה מרקר). הם משוכנעים שקיבלו שירות טוב. הייתי מוסיפה לסקר של דה מרקר עוד כמה שאלות: מה מידת שביעות הרצון שלך ממגוון הספרים המוצג בחנויות? מה מידת שביעות רצונך מן השיקולים המכוונים את המלצת המוכרות? ובאיזו מידה לדעתך רשתות הספרים מאפשרות את קיומה של תרבות קריאה בישראל?