HIDDEN>טעימות מתוך ספרינו>פרויקט לזרוס: טעימה מן הספר>

פרויקט לָזָרוּס / אלֶכּסַנדָר הֶמוֹן

 
פתיחת הספר:

 

הזמן והמקום, רק בהם אני בטוח: 2 במארס, 1908, שיקגו. מעֵבר להם ערפל ההיסטוריה והכאב, וכעת אני צולל:

 

השכם בבוקר, צעיר כחוש מצלצל בפעמון בלינקולן פְּלֵייס 31, מעונו של ג'ורג' שיפִּי, המפקד האימתני של משטרת שיקגו. המשרתת, המתועדת כתֶרֶזָה, פותחת את הדלת (הדלת ודאי משמיעה חריקה מבשרת-רעות), סוקרת את הצעיר מנעליו המזוהמות עד לפניו השחומות, ומגחכת לאות שמוטב שתהיה לו סיבה טובה לבואו לכאן. הצעיר מבקש לפגוש את המפקד שיפִּי באופן אישי. במבטא גרמני תקיף מבהירה לו תרזה שהשעה בהחלט מוקדמת מדי, ושהמפקד שיפִּי לעולם אינו מעוניין לקבל מישהו לפני תשע. הוא מודה לה בחיוך ומבטיח לחזור בתשע. היא אינה מצליחה לזהות את מבטאו; היא מתכוונת להזהיר את שיפִּי שהנוכרי שחיפש אותו נראה חשוד ביותר.

 

הצעיר יורד במדרגות, פותח את השער (שאף הוא משמיע חריקה מבשרת-רעות). הוא מכניס את ידיו לכיסיו, אבל אז מושך את מכנסיו מעלה – הם עדיין גדולים עליו. הוא מביט ימינה, מביט שמאלה, כחוכך בדעתו. לינקולן פְּלֵייס הוא עולם שונה; הבתים האלה כמוהם כארמונות, החלונות גבוהים ורחבים; אין רוכלים ברחובות; למעשה, אין איש ברחוב. העצים מצופי הכפור מנצנצים באפרוריות הבוקר; ענף שנשבר תחת כובד הקרח נוגע במדרכה, מרשרש בקצותיו הקפואים. מישהו מציץ מאחורי וילון בבית שמעֵבר לרחוב, הפנים חיוורות כאפר על רקע החלל החשוך מאחור. זו אשה צעירה: הוא מחייך אליה, והיא מסיטה את הווילון במהירות. כל החיים שיכולתי לחיות, כל האנשים שלעולם לא אכיר, לעולם לא אהיה, הם בכל מקום. כזה הוא כל העולם.

 

החורף המאוחר התעלל בעיר בעליזות. שלגי ינואר הזכים וצינות פברואר הסגופות חלפו להם, וכעת הטמפרטורות עולות לכאורה ויורדות ברשעות: הארס של סופות קרח שרירותיות, הגופים המותשים המייחלים נואשות לאביב, כל הבגדים המדיפים צחנה של עשן תנורים. כפות רגליו וידיו של הצעיר קפואות, הוא מניע את אצבעותיו בכיסים ומדי צעד או שניים הוא מטופף על בהונותיו כרוקד, לאפשר לדם לזרום. כבר שבעה חודשים שהוא בשיקגו, ורוב הזמן היה לו קר – עכשיו החום של סוף הקיץ אינו אלא זיכרון של סיוט שונה. ביום חמים גחמני של אוקטובר הלך עם אולגה לָאגם בצבע החזזית, שעכשיו הוא מוצק בקיפאונו, והם צפו בשלווה הקצבית של הגלים הקרֵבים והירהרו בכל הדברים הטובים שעשויים לקרות יום אחד. הצעיר צועד לעבר רחוב וֶבְּסטֶר, עוקף את הענף השבור.

 

העצים האלה מוּשקים בדמֵנו, היה איזָדוֹר אומר מן-הסתם, הרחובות מרוצפים בעצמותינו; הם אוכלים את ילדינו לארוחת-בוקר, ואחר-כך משליכים את השאריות לפח. רחוב וֶבְּסטר כבר ער: נשים עטופות במעילים רקומים בעלי צווארוני פרווה נכנסות למכוניות מול בתיהן, מרכינות את ראשיהן בזהירות לגונן על הכובעים הרחבים. גברים בערדליים ללא-רבב נדחקים פנימה בעקבות הנשים וסיכות חפתיהם מנצנצות. איזָדור טוען שהוא אוהב ללכת למקומות של העולם האחר, אלה שהקפיטליסטים חיים בהם, ולהתענג על הרוֹגַע שבעושר, על השקט המוקף עצים. ובכל-זאת הוא חוזר לגטו להתרגז; שם אתה תמיד קרוב לרעש ולמהומה, תמיד שרוי בסירחון; שם החלב חמוץ והדבש מר, הוא אומר.

 

מכונית ענקית, מתנשמת כמו שור נסער, כמעט דורסת את הצעיר. הכרכרות נראות כמו ספינות, סוסיהן שמנמנים, נקיים וצייתנים. פנסי הרחוב עדיין דולקים, משתקפים בחלונות-הראווה. באחד החלונות ניצב אימום חייטים נטול ראש, עוטה בגאווה שמלה לבנה עדינה ששרווליה משתלשלים ברפיון. הוא נעצר מולו, האימום עומד בלי-נוע כמו אנדרטה. גבר מתולתל, בעל פני סנאי, עומד לידו, לועס סיגר כבוי, כתפיהם כמעט מתחככות. ריח גופו של הגבר: לח, מיוזע, עטוף בד. הצעיר רוקע בכל אחת מרגליו להקל את כאב השלפוחיות שגרמו לו נעליו של איזָדור. הוא נזכר בימים שאחיותיו מדדו את שמלותיהן החדשות בבית וציחקקו בשמחה. טיולי הערב בקישינֶב; הוא התמלא גאווה וקנאה, כי בחורים נאים חייכו אל אחיותיו בטיילת. היו אז חיים. בית הוא המקום שבו מישהו מבחין שכבר אינך בו.

---

'פרויקט לזרוס' מאת אלכסנדר המון, מאנגלית: טל ניצן, הספריה החדשה ומחברות לספרות, כנרת זמורה-ביתן מוציאים לאור / ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור.


לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>