HIDDEN>טורים אישיים>על יתושים ואנשים>
 

על יתושים ואנשים 
בלה שַׁייֶר שתפו בפייסבוק

נסיעה לפריס לשבועיים, לצורך כתיבה, התבררה כרצף של אי-הבנות. בלה שייר, מחברת 'מט ילדים', מספרת על הנובלה שלא תוקנה, ועל קוצר-הראות שסביבו נכתבים סיפורים.

יתוש נכנס לתוך אולם קונצרטים, התיישב על השפם של המנצח ושם ניסה להירדם. אבל השפם היה דוקרני ויבש, והמנצח כל הזמן קיפץ ונופף בידיו. היתוש התקשה להירדם. לכן נטש את השפם והתיישב בתוך המחשוף של זמרת הסופרן. המקום החדש היה חלק, נעים וחם. צלילים נפלאים בקעו מן המעמקים שמתחת לשתי הגבעות הרכות שביניהן ישב. היתוש נרדם סוף-סוף. אבל לתדהמתו הרבה, כשהתעורר פתאום באמצע הלילה, מצא את עצמו שוב על השפם של המנצח.  

 

*

 

מה הופך את הסיפור הבנאלי על הרומאן בין המנצח לזמרת – לסוג של דרמה?

 

ברור, הפרספקטיבה. ההבנה המוגבלת של היתוש.

 

יתוש?

 

*

 

לפני כשמונה שנים נסעתי לפריס למשך שבועיים. בן-זוג לא היה לי, ומְבין שתי החברות שבאו בחשבון בתור שותפות-לנסיעה, האחת רצתה לנסוע ליוון, והשנייה חיכתה וחיכתה שיאשרו לה חופשה מהעבודה עד שנמאס לי לחכות יחד איתה. בעצם, ממילא אני מתכוונת לשלב כתיבה בנסיעה הזאת, חשבתי, ומה תעשה היא בזמן שאני כותבת?

 

נסעתי לבד. 

 

המלון שכן ברובע היהודי. כדי להגיע אל גדות הסֵן ואל הרובע הלטיני שם העברתי בסופו של דבר את רוב הזמן, הכי מתבקש היה לנסוע במטרו. אבל כבר היה קר מאד, אמצע נובמבר. כל כניסה למטרו החם, המהביל מנשימתם של אלפים, הצריכה את הורדתם של תיק הגב, של המעיל, של הסוודר, ואת נשיאתם תלויים על המרפק או הכתף במסדרונות, במדרגות הנעות וברכבות העמוסות. ובהפּלטוּת אל הרחוב סחוּף-הרוחות – שוב לבישת הסוודר והמעיל, כפתוּר המעיל, השחלת הידיים לתוך רצועות תיק הגב.

 

העדפתי ללכת ברגל.

 

אני אוהבת ללכת. במיוחד בעיר כמו פריס – היפה, המדהימה – מה כבר אפשר לומר עליה שטרם נאמר. הבעיה היא שהדרך אל הסֵן והגדה השמאלית היתה ארוכה. בבקרים, כשהייתי יוצאת מהמלון ונכנסת אל הרחוב שבו צעדתי מדי יום, חשבתי על כך שזמן רב מדי מתבזבז לי על הרחוב הזה, שעם כל הכבוד לפריסאיותו, אני כבר מכירה אותו לפני ולפנים. הייתי נשענת אל קיר של בניין ופותחת את המפה כדי למצוא דרך קצרה יותר, או לפחות שונה, למען הגיוון. ובכל פעם מחדש נוכחתי בדבר מוזר. האותיות במפה היו קטנות, בגודל של ראש-סיכה, נקראות רק בקושי. הייתי מוותרת וממשיכה באותה הדרך.

 


[בלה שַׁייֶר]


באותה תקופה הייתי עסוקה בניסיון להציל נובלה שכתבתי שנתיים קודם-לכן, "השייט על הריין". הרגשתי שיש בה גרעין טוב, לצד בעיות רבות. היום ברור לי שיש לכתוב אותה מחדש בצורה אחרת. אז, לא הבנתי את זה. התרכזתי בדמותו של הגיבור, שלצורך העלילה היה חובב קתדראלות גותיות. כדי שהדבר יהיה משכנע, היה עליו להפגין שליטה טובה בנושא. כדי שיהיה מסוגל לכך, הייתי צריכה לדעת את כל מה שהוא יודע.

 

בעצם, על הדימויים של ימי-הביניים, שהם "כספר הכתוב בזכוכית ובאבן" כמאמרו של אב בית-מנזר הנחשב להוגה סגנון הבנייה הגותי – כבר למדתי בארץ כשכתבתי את הנובלה. גם על הקשתות המחודדות והתומכות הדואות כבר ידעתי לא מעט. בנסיעה הזאת רציתי להרגיש את מה שחש הגיבור שלי כשהתהלך בתוך החללים האפורים מרובי-העמודים הדקים, כשראה את האור הנשבר בויטראז'ים הזוהרים. היה איזה פגם בסיסי בנובלה, וקיוויתי שמכאן תבוא הישועה.

 

בארוחות הבוקר הייתי מדפדפת ב "The Gothic Image" – ספר שהבאתי מהארץ, שהיה כבד מכדי לשאתו איתי כל היום בתיק. הייתי קוראת בו על הדימויים הפזורים ברחבי קתדראלת נוטר-דאם. הייתי קובעת: את התבליטים האלה של הזריעה והקציר בשדה, או של הרשעים המובלים לגיהנום, או של גלגל המזלות – אזהה שם היום. אז אולי אבין איך הם יתקשרו אל עלילת הנובלה. אל הגיבור הצופה בהם, כמוני.

 

ורק אחרי שהייתי יוצאת מהמלון, מגיעה אל שדרת מונמרטר וחוצה אותה, הייתי נזכרת: שוב לא שאלתי את פקיד הקבלה אם יש דרך קצרה יותר אל הסֵן. ברגעים כאלה, לפעמים פתחתי שוב את המפה. אבל שוב היו אותיותיה זערוריות כנמלים, זו מתפענחת וזו לא, והמלה השלמה מסרבת להתגלות. הייתי מקפלת את המפה ונבלעת ברחוב הקבוע שכבר נמאס עלי עד זרא.

 

לא שהדבר הציק לי מאד, הרי יכולתי לשאול איזה עובר-אורח, באותה פינת רחוב. אבל לא שאלתי. במין התמדה עיקשת – אם כבר הגעתי לכאן והמפה לא ברורה, אלך בדרך המוכרת – המשכתי ללכת באותו הרחוב.

 

אחרי הסיבוב היומי בנוטר-דאם הייתי משוטטת בשדרות וברחובות הקטנים של הרובע הלטיני, מגיעה אל גדות הנהר. בערב הייתי חוזרת אל המלון במסלול הקבוע, מתקשרת להורים, מדברת עם שתיים-שלוש חברות שידעו שנסעתי לבד והתקשרו לעודד אותי, והולכת לישון.

 

כעבור שבוע התחילה הנוטר-דאם לעייף אותי. פסלי קדושים חמורי-סבר גדשו אותה, מלכים ניצבו בחזיתה מעל לשעריה, מכוסים כתמי פיח כאילו לקו במחלת-עור קשה. וכשעמדתי מול שער יום-הדין ובחנתי את הנשמות הטובות הנישאות אל השמיים על-ידי מלאכים, כמעט חטף ממני מישהו את תיק הגב שהורדתי כדי להוציא ממנו תפוח. נעלבתי והלכתי לטייל בגן לוקסמבורג, בלי להשלים את משימתי היומית.

 



['מָט ילדים' מאת בלה שַׁייֶר, הספריה החדשה 2011]


הגן היה יפהפה וריק. הפריסאים עבדו, והתיירים המעטים ממילא בעונה זו לא הגיעו אליו. העצים עמדו בשלכת. עלים יבשים, זהובים-חומים, נערמו על האדמה. האוויר היה רענן והקור היה צורב. למה הגעתי לפה לבד, שאלתי את עצמי. אין לי אפילו למי להגיד "תראה/תראי איזה יופי", או "וואו, איזה קור". לא היה עדיף אילו נסעתי ליוון עם החבֵרה שרצתה בכך? או אילו חיכיתי עד שהאחרת תקבל את חופשתה? שלא לדבר על מה שהיה קורה אילו לא הייתי נפרדת מההוא מלפני שנה. הוא היה בסך-הכול בסדר, רק הציניות שלו הרתיעה אותי. כשסיפרתי לו את הבדיחה על היתוש באולם הקונצרטים, אמר שהוא מכיר גרסה יותר גסה. היא אכן היתה גסה, כה גסה שההומור שבה נהפך לשולי, יחד עם כל מחשבה אפשרית אודות הפרספקטיבה היתושית וכו'. בעובדה שסיפר אותה היה משהו דוחה. והנה כאן, בגן, לא ידעתי אם טעיתי כשנפרדתי ממנו אז, כפי שאני טועה כשאני הולכת עכשיו לבדי בשדרה הריקה.  

 

הגעתי אל האגם שבחזית ארמון לוקסמבורג. נפש חיה לא היתה שם. והנובלה, חשבתי. הרי אם לא הרצון לכתוב, לא הייתי נוסעת לבד בסופו של דבר. אלא שהנובלה תקועה בדיוק כמו ביום שהגעתי, והעלייה לרגל אל הנוטר-דאם לא תרמה לה דבר.

 

חזרתי אל סביבת המלון מוקדם מהרגיל ונכנסתי למסעדה מקסיקנית קטנה. חוץ מבני-הזוג שהיו בעלי המקום לא היה שם איש. השולחן שלי היה צמוד לחלון אנכי וצר שהתחיל מהרצפה, ולפניו עמדה אדנית. בין הצמחים הופיע לפתע יצור קטן, אפור-כהה. הוא היה עגול לחלוטין, בעל אוזניים קטנטנות ועיניים עגולות שהביטו בי בסקרנות. שמחתי בו.  

 

מבוכה הופיעה על פניהם של בני הזוג. "! excusez moi", שאג בעל המקום ורץ והבריח את היצור.


הבטתי בו מאוכזבת. נכון בעצם, מבחינתו מדובר בפדיחה, מי רוצה לאכול במסעדה שיש בה עכברים. ואני, משום מה, לא הזדעזעתי. הצטערתי, כמו אסיר שנעלם לו העכבר שנהג לפקוד אותו בתאו.

 

בערב התקשרה החברה שחיכתה לאישור חופשתה. אמרה שאישרו לה ארבעה ימים. "לבוא?" שאלה. "עשרים שנה שלא הייתי במגדל אייפל!"

 

מגדל אייפל, חשבתי. רק זה חסר לי. יומיים קודם לכן הייתי במוזיאון קלוני, וששת שטיחי הגבירה וחד-הקרן נארגו בדמיוני כאילו היו מולי בעודי מדברת עם החברה. אני חייבת לחזור אליהם שוב, ואולי שוב ושוב. יש לי רעיון איך לקשר אותם אל הנובלה.

 

"רק שתדעי", אמרתי לה, "קר פה בטירוף. והחדר קטן נורא. את יודעת איך החדרים בפריס".

 

היא לא באה.    

 

*

 

במטוס ראה האיש שישב לידי איך אני קוראת את התפריט – מרחיקה אותו מעיניי כך שהיד המחזיקה בו נתקעת במושב שלפניי – ואמר:

 

"את צריכה משקפי-קריאה".

 

"אני?!" שאלתי. "הראייה שלי שש-שש".

 

"קחי" הסיר את משקפיו. "תנסי".

 

הרכבתי אותן. האותיות בתפריט היו עתה ברורות.

 

תיק הגב היה לידי, והמפה עדיין בתוכו. פרשתי אותה על ברכיי. עכשיו זיהיתי בקלות את הרחוב שהלכתי בו יום-יום לכיוון הסֵן. הוא התעקל עיקול מתון אך משמעותי. כמה עשרות מטרים מן הצומת שבו נהגתי להיכנס אליו, התחיל רחוב שהוליך אל הנהר בדרך הרבה יותר קצרה.

 

*

 

את הנובלה ההיא לא תיקנתי. שטיחי הגבירה וחד-הקרן לא הועילו, כפי שלא הועילו הדימויים מקתדראלת נוטר-דאם. הבעיה בנובלה לא היתה מחסור בדימויים.

 

*

 

כעבור חצי שנה הסעתי את אבי לפיזיותראפיה. כשיצאנו מהמכון, ראיתי מכונית עומדת ליד מכוניתי, והנהג בוחן את השלט "למכירה" שהצמדתי אל החלון. הוא ביקש לעשות נסיעת מבחן. ישבנו אני ואבי במושב האחורי, והוא נהג ברכב, האיץ, האט, שוב האיץ. שאל על המחיר, אמר תודה ורשם את מספר הטלפון.

 

למחרת התקשר. אמר שהחליט לא להחליף עדיין את רכבו.

 

"טוב", אמרתי. "לא אז לא".

 

"אבל רציתי לשאול אותך", אמר, "מה את עושה היום בערב?"

 

היינו יחד כמה חודשים. סיפרתי לו פעם על נסיעתי לפריס.

 

"מתי זה היה?" שאל. 

 

כך גילינו שבאותו הסתיו היינו שנינו בפריס. הוא היה שם חודש. שבועיים מתוכו – בחפיפה לשבועיים שלי. גר מטרים ספורים מהמלון שלי. נסע לחופשה, לבד. גם הוא שנא להיכנס למטרו. כשרצה להגיע אל הגדה השמאלית, הלך ברחוב הקצר, זה שאותו לא מצאתי.

 

לסיפור בינינו לא היה הפי-אנד. אף שסוף-סוף נפגשנו, לא הצלחנו ללכת באותה הדרך. אבל לא בכך אני דנה כאן, אלא בשבועיים ההם בפריס, כשראייה חלקית או מוגבלת, או הבנה חלקית או מוגבלת, שיבשו כל-כך הרבה דברים. פולחן הכתיבה, הבחירה לנסוע לבד. הניסיון לתקן את הנובלה במקום הלא נכון. ההתכחשות לצורך במשקפיים. ההליכה ברחוב הלא-נכון. וכל אותו זמן – אדם אחר, שלפחות באותו הסתיו היה זקוק לי כפי שהייתי זקוקה לו, הולך כמעט מדי יום, כמעט לאותו מקום, ברחוב אחר.

 

*

 

במקום הנובלה שלא תיקנתי כתבתי דברים אחרים, המופיעים בספרי 'מט ילדים'. אני חושבת על גיבורי הספר. על גניה החוסכת כל גרוש כדי לרַצות את חתנה, ותוך כדי כך משלמת מחיר כפול על כל נסיעותיה. על מילוצ'קה בת החמש המסרבת להתפשט כדי שלא יגלו שהיא יהודייה. על פולה הדבֵקה בטניה הבוגדנית, כשבחצר הסמוכה משחק ואסיליוק במשחקים כה דומים לאלה שהיא אוהבת באמת.

 

וכדי ללקות בכל אי-ההבנות האלה, גיבורי 'מט ילדים' אפילו לא היו צריכים לנסוע לפריס.

 

כי זה הרי כל-כך בסיסי. כל-כך אנושי. כל-כך יתושי.

*




פורסם ב-29.8.11

'מט ילדים' מאת בלה שייר

 





חיפוש טורים 





רשימת הטורים הקודמים:

בין הצודק לבין האותנטי
אברהם ב. יהושע
מחאת האוהלים, מחאת המו"לים
תמר פלג
"האם זה ספר חשוב? לא." על דחיית כתב-היד של זיכרון דברים
מערכת סימן קריאה
דוד פוגל: תגובת שרשרת
מנחם פרי
עובר ושב 5: מעשה במסרון
מנחם פרי
הלחשן המייצר את הזיכרון
חגי ליניק
מוזיקה אשכנזית
מנחם פרי
תלוי כקסוּם מרוּם ומרדת: קריאת שירה בקול
מנחם פרי
אמריקה שבדמיון
מתן חרמוני
אסופה לא סופית
מרדכי גלדמן
התמונות של לזרוס המת
תמר פלג
"נרשה לך להשכיב אותנו לישון": על גיבורות-בנות בספרי הילדים
אבירמה גולן
הניצוץ הראשון
אברהם ב. יהושע
להיות סופר אמיתי
יוסף בר-יוסף
עובר ושב 4: מה אתה מביא אשה נשואה
מנחם פרי
דברים לכבוד דויד גרוסמן בטקס "פרס השלום" בפרנקפורט
יואכים גאוק
פגישות עם דויד
ניר ברגמן
מחפשת מקום
אורלי קסטל-בלום

היהלומים של דליה רביקוביץ
גדעון טיקוצקי

המהפך של אלכסנדר המון
ג'וליאן בורגר (הגרדיאן)
מכתב לז'וזפה, סבתי
ז'וזה סאראמאגו

לשחות בבריכת המלים
סמי ברדוגו

דברים בטקס פרס מפעל חיים: הרהורים מפוכחים
מנחם פרי

אמת מארץ-ישראל: על ספרו של חנוך ברטוב 'של מי אתה ילד'
זיוה שמיר

אדגר אלן פו והחלומות האפלים של המודרניוּת
דרור משעני
סחרחר כשגיאה בין מלים
מנחם פרי
סוגרים ספרים
מנחם פרי
בין נביחה לנשיכה: על פרק הסיום של 'גירושים מאוחרים'
מנחם פרי
דיוקן האמנית כאיש צעיר
גדעון טיקוצקי
קיפודים שמתחפשים לשועלים
מנחם פרי
המראה והמדוזה: על בדיה ומציאות ב'נוטות החסד'
ניר רצ'קובסקי
ועוד - - -
כל הטורים האישיים >>>

למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

אליזה אברבוך: בס"ד, אלול תשע"א. כתיבה מדהימה, המשקפת, בעיני ,משל מדהים על מצבו הקיומי של אדם! תעיה, כסומא בחושך, במסכת של החמצות! דוד המלך, עליו השלום, כותב, בספר תהילים: "תעיתי כשה אובד, בקש עבדך! כי מצוותיך, לא שכחתי"! בתפילה, שנזכה להקשיב לבורא, דרך השגחתו הפרטית, על כל אחד ואחת! להתבטל, כעבד, לידו המכוונת, על מפת המצוות המעשיות, ולעשות! כך, בפשטות! ולבקש את האזימוט! נהניתי לקרוא!
בלה שייר: אליזה, תודה רבה על התגובה המרגשת.
תמי שגב: אהבתי מאד את הטור האישי שלך, ובנקודת הזמן העכשוית שלי זה נגע ב"בטן הרכה" שלי, והביע מחשבות ורגשות שקיימים בי ואני לא יודעת להביע, בעדינות ורגישות. מאחלת המון הצלחה. תמי
בלה שייר: תמי, תודה רבה רבה על הפירגון ובהצלחה גם לך.
דוד שמעונוביץ: קראתי את "מט סנדלרים" וזה עתה קראתי את "על יתושים ואנשים", ורציתי להודות לך על האמת הפשוטה שאת מצליחה לבטא במילים ספורות ואולי משום כך היא מדויקת כל כך. לעניות דעתי יותר משיש בך סיפור יש בך שירה. איני מתכוון לנתח, אומר רק שיש בי אהבה גדולה לדברים שאת כותבת, כלומר לך. בתודה, דוד
ציפי פיש: סיימתי לקרוא הבוקר את "מט סנדלרים". כתיבתה של שייר הצליחה לגעת בנימי נפשי. הכמיהה העזה לקשר חברי בין ילדים, בין אשה לגבר, והסיפור האחרון המבטא סיפור של הגירה ובדידות כה גדולה. לא נותר לי אלא להודות על הפנינה הספרותית. שנה טובה.
חיה גלאי: סיימתי זה עתה את "מט ילדים" וצר לי שהספר אינו ארוך יותר. מזמן לא נהניתי והתרגשתי כל כך מספר. את מתארת הווי ילדים בצורה מדויקת ואוהבת כאילו לא מזמן היית בעולמם. אנא כתבי עוד ועוד. גם מאד אהבתי את סיפור פריז. זו הפעם הראשונה בהרבה הרבה שנות קריאה שאני כותבת fan letter לסופר.
א': הספר של בלה שייר (מט ילדים) הגיע אלי במתנה מאחותי. לפני כשלושה שבועות סיימתי לקרוא והספר נשאר איתי... תודה רבה!
בלה שייר: דוד, ציפי, חיה, א' ואחותה של א', תודה רבה.
שרה שלום: סיימתי לקרוא את ספרך "מט ילדים" ומיהרתי לקרוא אודותייך באינטרנט. כתיבתך מדהימה. משקפת גם יכולות ספרותיות נדירות וגם אנושיות, רגישות וחמלה. אשמח לקרוא עוד מפרי עטך, וגם לקבל מידע בכל פעם בה תפרסמי כתבה נוספת בטור האישי שלך. מאחלת לך המשך פורה למענך ולמעננו.
יעל הולצמן: בלה שלום, קניתי את ספרך לפני מס' חודשים וקראתי אותו בשקיקה רבה. המלצתי עליו לאנשים רבים ואפילו קניתי אותו לריבי בן-יהודה כמתנת יום הולדת. גם מה שכתבת בטור הזה מצא מאוד חן בעיני. כתיבתך נהדרת, ישר כח. צר לי שלא אוכל לבוא להרצאתך בבית אריאלה שכן אני טסה לחו"ל כמה שעות קודם. בברכה, יעל.
רותי זקוביץ: זה עתה סיימתי את "מט ילדים" המעולה ורציתי לקרוא עלייך עוד. את סופרת כל כך מוכשרת ורגישה! גם הטור מקסים. המשיכי להצליח ולהעשיר את עולמנו בכתיבתך המצוינת!