HIDDEN>ביקורות שונות>אוטוביוגרפיה של שום אדם: המלצת בתיה גור>
בתיה גור על 'אוטוביוגרפיה של שום אדם' מאת אסתר אורנר


הקריאה בספרה של אסתר אורנר, סופרת המתגוררת בתל-אביב וכותבת בצרפתית, היא חוויה עזה ומטלטלת, שרק ספרים ספורים יכולים לעורר. 'אוטוביוגרפיה של שום אדם', בתרגומה הנהדר של אירית עקרבי, הוא מונולוג נוקב, מפעים ומזעזע באמינותו ובעמקותו, של אשה קשישה המתגוררת בבית אבות באירופה, ואשר תודעתה הצלולה, המיוסרת והמייסרת, מעמידה אותה בבדידות גמורה בין הזקנים החולים, המטושטשים המוצאים גאולה בזיכרונות ילדות ובגעגועים לאִמותיהם. רק במחצית היצירה מתברר כי הקשישה, ששמה אינו ידוע, נדחקה לכתוב את זיכרונותיה וסיפורים אחרים הנובעים מהם, על ידי בתה היחידה, ש"תקעה לה עט ביד", ותבעה ממנה לספר את סיפורה, שהוא, מטבע הדברים, גם סיפורה של הבת עצמה.

זו בת יחידה שנולדה "שם" והוסתרה במלחמת העולם השנייה, מאז היתה בת חמש, אצל משפחה נוצרית, שטיפלה בה במסירות וגם אהבה אותה באמת. כשהסתיימה המלחמה חזרה לזרועות אמה וסבתה כדי לעקור מהן שוב, בהיותה בת 13, בהסכמתן, ולעלות לבדה לגמרי לארץ, לחיות חיים מלאים, להינשא פעמיים וללדת בת אחת, ולבקר את אמה בבית האבות פעמים אחדות בשנה. זה, פחות או יותר, שלד העלילה ה"אוטוביוגרפית". לאמיתו של דבר מגולל הספר הזה את סיפור חייהן של שתי הנשים, האם ובתה, אבל גם מעמיד מעין אוטוביוגרפיה מזוקקת של אלפי אמהות ובנות, דור ראשון ושני לשואה, באיפוק יוצא מהכלל, בתבונה, בפיכחון ובדייקנות שאינה מוכרת משום רומאן או סיפור קצר שניסו לגעת בתבנית היחסים המורכבת הזאת.

 

יש דברים שאין להם מלים; מכל מקום, לא המלים הרגילות ולא הצירופים השגורים, וגם לא השמות הידועים. אלה הם דברים שאסתר אורנר הצליחה ללכוד בדרך נדירה ויקרה מאוד; המוסיקה הנבראת מהחזרות הכפייתיות של האם על אותם נושאים, מבטאת את הכוחות הרגשיים הפועלים בין האם לבת ובין האם לאמה שלה, בין האם לבעלה הצעיר שנספה ובינה לבין בעלה השני, שעזבה אותו. את הלכי הנפש האלה אין שום דרך לסכם במלים אחרות, המדברות על אודותם.


בגלל לחציה של הבת נאלצת האם לכתוב את סיפורן, וגם סיפורים אחרים, כביכול כאלה שאינם קשורים לחייהן, אבל בכל זאת מגוללים פרקים מהחיים ההם. כאלה הם "הסיפור על משפחה שכמעט כל הנשים שהצטרפו אליה בקשרי נישואים היתה להן נטייה לשיגעון" (בתוך הקריאה מתברר כי זה פירוט של משפחת האם); או "סיפור על משפחה שכל הזוגות שבה סבלו מאי-התאמה", או "סיפור על ילדה שהבינה, ראתה יותר מדי, והיתה עתידה להצטער על כך" (וברור מהסיפור כי מדובר בילדה בת החמש המוסתרת). בסופו של דבר זה "סיפור על ילדה קטנה בת חמש, שערב אחד הביאו אותה לבית של שני אנשים זרים" ועל האופן שבו גידלו אותה באהבה שני האנשים הזרים, עד שאחר כך לא יכלה לשוב עוד אל משפחתה האמיתית. החלק האחרון של הספר ארוג מסיפורים כאלה, שבהם פורשת האם הקשישה את פרטי הפרטים של תמונות ורגעים מחייה ומחיי בתה בהתבוננות כמו מרוחקת, שרישומה עז מנשוא.


לעתים נדירות עומדים קוראים מול ספר כזה, המדבר חרש-חרש על מה שאין לו מלים, לוכד בין משפטיו את המוסיקה הכמעט לא-נסבלת של איפוק, פיכחון אכזרי וכפייתיות, המאפיינים דיבור של בני אדם מוכי אשמה, החמצה ואלם. בחינה של התחבולות הרטוריות האורגות את 'אוטוביוגרפיה של שום אדם', בניסיון להבין את סוד כוחו, מלמדת כי המוסיקה שבה מתנגנים המשפטים, החוזרים בווריאציות לפעמים בריתמוס שירי, והמגע הלא מניפולטיווי והבלתי אמצעי ברגשות העמוקים ביותר של אשה המוכנה סוף-סוף (בתירוץ שמאלצים אותה), ערב מותה, לדבר על שתיקתה, הם העושים את ספרה של אסתר אורנר ליצירת אמנות לא נשכחת.



הכתבה המלאה פורסמה בעיתון 'הארץ', 12.12.2003

 'אוטוביוגרפיה של שום אדם' מאת אסתר אורנר