HIDDEN>טעימות מתוך ספרינו>מתום עד תום: טעימה מן הספר>

מתום עד תום / חנוך ברטוב



טעימה מן הספר:


לכאורה.

 

לכאורה, גם יושרו ההדורים בין נוגה לאלישע, והיא שידרה אליו פיוס ועסקים כרגיל. שניהם היו עסוקים מאוד ובימות החול התראו בקושי. היא שבה בצהרים מהסמינר, אוספת את אורית מהגן ואת נחי מדירת המטפלת, ומתמסרת להם עד שהיא משכיבה אותם למנוחת אחר הצהריים. הוא יוצא אחרי ארבע ושב לא באחת-עשרה, אלא בחצות ומאוחר מזה. כשנוגה ערה בשובו, היא מתקנת בחינות, או מכינה את שיעוריה למחר. אם היא ישנה, הוא נזהר שלא להעירה. באחת: הם חיו חיי משפחה עובדת, שמעייניה בביסוס העתיד, ואינה מתפנה לשמחת ההווה.

 

אותה תחושה עמומה, שהפרגוד הבלתי נראה עודו ביניהם, לא הרפתה מאלישע. שבע פעמים ביום צריך אדם לברך על בת זוג מסורה ועמלנית כמותה, שאינה יודעת רגע של בטלה, לא עישון סיגריה ובהייה בחלל האוויר, לא ישיבה עם חברות בבית קפה ושיחה של כלום. ובכל זאת, מדוע טורדת אותו הרגשה, שלא רק מגודש אחריות היא נזהרת שלא להתפנות אלא גם מחשש מפני איזה חלל שלתוכו יתפרצו יחסיהם. הם הרבו לשוחח על ספרים שקראו, החליפו מחשבות בנושאים שונים, אבל היטב הבחין אלישע, שעל רגשותיה, על חלומותיה, על תכניותיה – אף לא הגה. השיחות איתה היו תמיד מעניינות, מחכימות, נעימות, אך לחלוטין בלתי אישיות. שוב שאל במפורש על פרגוד סמוי זה שחש בו, וכמו בעבר השיבה:

 

"יש לך דמיון תוסס, ואתה מצפה שכמותך יהיו גם האחרים. מעבר לפרגוד, כפי שאתה קורא לזה, פשוט אין שום דבר. לא כלום."

 

את תשובתה כפשוטה התקשה לקבל, ויותר מזה העציבוהו, שלא לומר שרטו בו תגובותיה על כל ניסיון שלו לשתפה, בזה שמיום בואו לתל אביב אינו כותב. "אפילו סיפור קצר אחד לא התפניתי לכתוב", אמר, וכנראה יותר מאשר פעם ופעמיים.

 

בדרך כלל הגיבה נוגה בשתיקה, כאילו דבריו אינם מבקשים תגובה. אך לילה אחד, בשובו הרבה אחר חצות מהמערכת, ונוגה עדיין רכונה על ספריה ורשימותיה, ואותו דורכת כקפיץ ערות זו שמעבר לעייפות, מזג ספל גדול של תה בחלב וישב לידה. היא הגביהה עיניה ושאלה שאלת נימוסין, ורק כדי לבטא מודעות לכניסתו, לא כפתיחה לשיחה. באמת רצתה לשוב אל מה שלפניה, לסיים ולשכב, שכן עד לקימה לא נותרו לה שעות רבות. אלא שלאלישע היה צורך דוחק להחליף כמה מילים, לא חשוב על מה.

 

"היתה לי הערב התרגזות, וזו בין השאר סיבת שובי הביתה מאוחר כל כך. יש לנו מעַמֵד, סיפרתי לך עליו, קַנצ'וּק שמו, המשוכנע שהעולם כולו כפוף ללוח הזמנים של העימוד, ואוי לידיעה המגיעה לשולחן העורך סמוך לסגירת העמוד. הערב הגיעה ידיעה כזאת, אני התעקשתי להחליף ידיעה שכבר היתה מעומדת בזו החדשה, החשובה. קנ'צוק קיבל כַּלבת וכנקמה גרם לסגירת העיתון באיחור של שעה. אז עכשיו אני ער לגמרי."

 

ברור היה, שהיא רוצה לסיים את עבודתה, והיא הציעה שינסה בכל זאת להירדם ולא להרוס לעצמו את הבוקר.

 

"לתרגם את הזבל הזה אפשר גם תוך כדי שינה," הגיב באיזה כעס פנימי, מוצא עצמו חוזר על מה שהחליט שלא ישמיע עוד באוזני נוגה. "מה שהורס לי לא רק את הבקרים הוא שאינני מצליח לפנות אפילו שעה אחת לכתיבה. אילו כתבתי עמוד אחד ליום, שורה אחת, משהו, הייתי יודע שאני עדיין חי."

 

נוגה עצמה לא היתה יודעת להסביר מהו זה, שפרץ דווקא אז, בלי שום רסן, את שתיקתה: "מי פה לא עובד קשה לפרנסתו? שאל את חבריך החדשים, מי מהם חי מהכתיבה. זה עובד בעיתון. זה בהוצאת ספרים. זה מתרגם, וזה פקיד בבנק. אז מה? ואני לא עובדת מהבוקר ועד מאוחר בלילה? ולי אין אפילו זכות להתלונן, להישאל איך אני מרגישה. גדולי הסופרים עובדים, עושים מה שמוכרחים. וגם מוציאים ספרים, ולא מייללים."

 

בוטות פתאומית זו של נוגה, שהעריץ את שליטתה העצמית, זו שלא אחת גם הוציאה אותו מכליו, היתה כיריקה בפניו מצד אדם זר, לא מוכר. דבריה היו ספוגי עוינות, נטולי חמלה. אלישע חש, שכדי שהכול לא יתנפץ מחדש, הוא צריך לקום ולעבור לחדר השינה. עכשיו הוא יודע שאין לו באוזני מי לדבר על מצוקותיו. בחושך התפשט ושכב בצד הקיר של הספה הכפולה, שהיתה פתוחה ומוצעת דרך קבע, עצם את עיניו ולא נרדם. שמע את נוגה נכנסת לחדר האמבטיה, שמע אותה יוצאת, נכנסת לחדר השינה, מתפשטת, שוכבת לצדו, שותקת כמותו.


שעות, כך נדמה היה לו, שכבו מאובנים, אינם נוגעים זה בזה, ועל פי נשימתה הלא נשמעת ידע שגם היא אינה ישנה. כמעט נכנע לתשוקתו להסתובב, לחבק אותה ובכך לומר שהבין כי רק מעייפות ולחץ פנימי יצאו מפיה דברים שאינם מבטאים מה היא חשה כלפיו, אבל אצבע לא הניד. "יש גבול לנכונותי לספוג את יחסה המזלזל לכתיבתי. הלוא כך היה בגרנות, כשכמעט שרפתי את הספר, שעכשיו משבחת אותו אפילו היא, כמעט שמתי קץ לחיי. הן יחסה זה הוא שדחף אותי אל צפרירה וגרר את כל השאר."

בחושך שמע את נוגה מתהפכת על צדה, חש את ראשי אצבעותיה מרחפים על מצחו, על עיניו, על לחייו, ראשי האצבעות הקרירות יותר משלו, האהובות עליו כל כך. ועדיין שכב כמאובן, אבר אינו מזיז. שתדע עד כמה פגעה בו. ואז שמע אותה זזה אל מעבר לסדק שבין שתי הספות, גופה נוגע-לא-נוגע בו מלוא אורכו, כפות רגליה הקטנות מנסות לחסות בין רגליו, להתחמם בחומן. עכשיו גם הניחה את ראשה על כתפו, ושערה הגלי, שגם בחושך רואה אלישע את רכותו הערמונית, ליטף את פניו. וכל זה בלי הגה. מה לא תעשה, ובלבד שלא תידרש להתנצל. שייחרב העולם, והמלה הקטנה הזאת, "סליחה", לא תצא מפיה. כמה מריבות, שטותיות וקשות, התלקחו ביניהם בשנות אהבתם, ובכולן חזר אותו דפוס. ברוממה, בשנה הראשונה לנישואיהם, פגעה בו כך שבאמצע הלילה קם מהמיטה, התלבש, יצא מארבעת הקירות והתחיל לצעוד בשדה הריק בלי לדעת לאן, ופתאום שמע את נוגה רצה אחריו בחלוק הבּוֹרדוֹ ובנעלי הבית המרופדים, עד שהדביקה אותו ברחוב יפו, ושם נתלתה בו, התרפקה עליו, הפצירה בו לשוב איתה לחדר, אבל "סליחה" לא ביקשה גם אז.


---

'מתום עד תום' מאת חנוך ברטוב, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2013.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>