'נופל מחוץ לזמן" הותיר אותי חסרת מלים. בדרך כלל מותירים אותי ספריו של דויד גרוסמן חסרת מלים, אך מיד מתגבר הצורך לומר משהו וגובר על השתיקה. הפעם זה לקח הרבה יותר זמן, וכנראה זו גם הדרישה הסמויה של "סיפור בקולות" שעוסק, בין היתר, במחירו של הדיבור, במה שגוזלות מאתנו המלים, ובהתאמתה של השתיקה לביטוי האובדן המוחלט שבשכול. שכן הפרדוקסליות של עיבוד האבל מועצמת כשסופר כותב את אבלו.

אולי לכן בחר גרוסמן בסיפור בקולות, המורכב מהשורות הקטועות, המרוסקות, של שירה. הריסוק, חוסר היכולת לומר דבר שלם, הקושי לספר, ניכרים בשורות הקטועות, במעבר משורה לשורה המאלץ אותנו להשתהות עוד רגע, להישאר עם הזיכרון, עם מה שכמעט ניתן לכנותו תודעה קדם-מילולית. כמעט, כי הספר רהוט למרות הכאב המאופק. כי גרוסמן, דרך קולותיהם של האבות השכולים והאמהות האילמות מצער, מעביר לנו את הקינה על מות הילד באופן שמשאיר אותנו כמעט אילמים.

'נופל מחוץ לזמן' רושם הישג כמעט פרדוקסלי של דיבור פנימי המועלה על הנייר. הקושי המרכזי העומד לפני רומאן המנסה לנסח את האבל טמון בניסיון לדבר בלשון הרבים את מה שפרטי יותר מכל – את האובדן החד-פעמי והנצחי של הילד הפרטי. ברגע שהאובדן מנוסח, הוא עלול לאבד מפרטיותו ומחד-פעמיותו. גרוסמן נלחם בפרדוקס באמצעות תזמור הקולות. ריבוי הקולות מאפשר נגיעות אינספור בגוונים שונים של אובדן – לא הקלישאה האחת, "לא כברוש", כפי שכתב יהודה עמיחי, אלא אלפי התבטאויות זהירות. וכך אנו נוגעים באובדן במלוא פרטיו הספציפיים, המתחמקים מקלישאה. והתחושה של התרוקנות ה"אני", של מוות בצל המוות, המשותפת לכל משתתפי הסיפור בקולות, מועברת לקוראיו באופן צלול להכאיב.

דויד גרוסמן מתמודד ברומאן זה באומץ, ביושר ובאהבה אין קץ עם האובדן והשכול. המורכבות האינסופית של לזכור ולהקפיא, להעיר את הזיכרון ממנוחתו ולכאוב, לחיות ולראות כל דבר גם דרך עיני המת, להנציח, ולו רק במלים, לקונן, אבל לשמור על ייחודו של המת ועל ייחודה של האהבה אליו – כל אלה מקבלים בספר הזה ביטוי חד-פעמי, נטול סנטימנטליות ומרגש עד מאוד.

לכתבה המלאה >>