"צֶפַּע", מתוך הספר:

נוּנָלֶה, בת כשנה וחצי, מטפסת ומתיישבת לי על הברכיים כשאני יושב ועובד, מסתובבת בגבה אל השולחן כך שפניה אלי, מניחה לי את כף הרגל על החזה.

צֶפַּע, היא אומרת, מצביעה על פצע אדמדם בגב הבוהן ליד הציפורן, מוקף עור מתקלף.

אני בוחן אותו, מחזיק את הרגל שלה אל חזי שלא תזוז. אין צורך לחבוש אותו. הוא די מכוער, מכוסה שכבה גלוּדה וחספוסים, אבל בלי מוגלה. גם לא נראה שהוא ממש כואב, אולי מגורה. היא בוודאי משכה להוריד את שניים שלושה גלדי העור העבים, המתקלפים עד חציים, ונעצרה בכאב של התחלת העור החי.

צֶפַּע, היא אומרת, האצבע המראה מתוחה קצת אחורה בחן המודאג המיוחד, המוכר הזה שלה. אותו תום דאגה על פרצופה. עלבון הפגיעה בשלמות גופה.

או יו יוי, אני מזדהה ונותן לבוהן נשיקה, שב לבחון את הפצע אם לא כדאי בכל זאת לחבוש אותו. או יו יוי, מה יש פה לנוּנָלֶה?

בדרך כלל אני משתדל לא להרבות מדי בחנחונים של התיילדות איתה. לא תמיד זה קל, ותוך שאני מתקשקש איתה יכול חום ההתיילדות להציף אותי בלי בעיות, אבל עכשיו אני רוצה להשתתף איתה, וגם לשמוע שוב את המילה.

צֶפַּע, היא אומרת בפליטה תמה של הפַּע מהשפתיים, מנדנדת את הראש או יו יוי בלי אמירה, נוגעת בזהירות בפצע, מביטה אלי אם אני מביט, מראה לי עליו, מביטה בו.

צֶפַּע, אני אומר. בטעם גלידה בלי גוף: הפשטת גלידה יורדת על הלשון.

נוגע בדבלול עור, אוי!

משתתף איתה עוד זמן לא מועט בהסתכלות בפצע, כף הרגל על חזי, היא על ברכי כמו גור קנגורו, מביטים מקרוב, כמו בקוצר רואי בגלל ישיבתנו כך, בחספוסי טופוגרפיית השִכבה הגלוּדה ובעור הפרא, והכרית הפחוסה של בוהן סמוקה ורחבה מהצפוי, והאצבעות שבכפיפה אחת, והציפורן המעוטרת חצי סהר לא גזוּז, המפתיעה קצת בגודלה ובעובייה. זה מעורר בי תחושה בסיסית של משהו, חיבה גולמית וכעין מבוכה של אינטימיות מסתייגת, התביישות וחמימות נרתעת, כעין התגובה לריח כף רגל (אין ריח מרגלה של נוּנָלֶה) של אדם קרוב.

קמטי כף הרגל הרכים ורודים יבשים, דונגיים.

בושת העירום של אינטימיות החיים. הריח הלח, הטחוב, של פנימיותם. התחושה הגולמית בסיסית הזאת שמתעוררת בי דומה איכשהו לגולמיות של כף הרגל עצמה ושל הבוהן התָמוֹיִית, המשופשפת בצדדים, עם הציפורן שעושה פרצוף של ילד עב בשר, רוחב ראשו גדול מהאורך, תָמוֹי, לא מטומטם, מביט בשׂים לב מִפָּנים כבדות.

נוּנָלֶה מכיס הקנגורו, ראשה ליד ראשי, ממוקדת אל האודם ומעט הגירוי בעור, עדיין יש לה עניין לענות בו מתוך היפגעותה שלא עברה לגמרי ומיקודה בעצמה. חשה בוודאי, כיוון שלא כואב והדאגה חלפה כמעט לחלוטין, שלווה כשל אדם שמגרד לעצמו ברגל או מרחרח בבית שחיו, או כלב מתנשך אל בטנו, וכן אולי באותה קִירבה נבוכה גולמית תוך הסתכלות משותפת באודם הגלוד ונגיעה בקצה החד של דבלול עור.

---

'קטעים מתוך חומר החיים', יצחק לבני, בחרה וערכה אלאונורה לב, הוצאת נ.ב. ספרים, דצמבר 2015.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת נ.ב. ספרים.

[הספר היה אורחנו במועדון הספריה החדשה.]